BloodyRose
New member
אצלנו זה ממש הפוך
אנחנו צוחקים הרבה על זה שבקשר שלנו, הוא ה"בחורה" ואני ה"גבר גבר"
אז אמנם הוא יותר "בתוך זה" ממני, אבל בטווח הרחוק שנינו רואים את העתיד שלנו באותה דרך, וזה מה שחיבר בינינו מלכתחילה. מבחינת התמונה הגדולה (עתיד רחוק וכו') שנינו באותו עמוד, אך ביום-יום, בדברים הפשוטים יותר, אנחנו חווים ומסתכלים על הקשר מנקודות מאוד שונות. היו כמה חיכוכים על זה, במיוחד בהתחלה, אבל גם עם זה למדנו לחיות. בקלות יכלנו לתת להבדלים הללו להשפיע עד כדי פירוק הקשר, אבל בסופו של דבר בחרנו להקשיב לצד השני, להתפשר איפה שאפשר, להתאים את עצמנו ואת הציפיות שלנו. אז מבחינתו, הוא למד לתת לי קצת ספייס. אנחנו נפגשים בערך פעם בשבוע, גם לא מדברים כל יום. מבחינתי, עשיתי כמה צעדים ענקיים שלא האמנתי שאני אצליח לעשות (באמת לא חשבתי שאני אכנס שוב לקשר, אז כל התאמה קטנה, היא בעיני שינוי עצום).
בנוגע לשאלה על ההגשמה העצמית - מערכת יחסים זה דבר שדורש עבודה והשקעה. זה לא סתם להגיע הביתה ולהתכרבל במיטה. מה לעשות, שלא תמיד זה מתאים. אם אני רוצה לצאת לטיול ארוך בחו"ל, אני רוצה להיות מנותקת מכל המחוייבויות שיש לי בארץ, גם מהבן זוג. מעדיפה להנות מהטיול ולא לחשוב מה שלום הבן זוג שנמצא בארץ הרחוקה. איך הוא מסתדר? הוא חושב עלי? הוא מתגעגע אלי? אני צריכה להתקשר כל יום? אני צריכה לספר על כל חוויה? לא בשבילי. מעדיפה לצאת לטיול בראש שקט, בלי לחשוב על אף אחד.
מבחינת תואר ו/או תקופות עמוסות אחרות - כאמור, מערכת יחסים זו גם עבודה, ולא תמיד מצליחים לחלק את האנרגיות בצורה הנכונה והטובה ביותר. הייתה תקופה שהיה לי בן זוג, ועבדתי בשתי עבודות שהשילוב ביניהן קרע אותי. לא היה לי כח לכלום, כשלא עבדתי רק רציתי לישון ולנוח בבית. בלי לצאת, בלי להיפגש עם חברים. הקשר שלנו נהרס לגמרי בתקופה הזו. העבודות הללו הוציאו ממני את כל האנרגיות, וכבר לא היו לי כוחות להשקיע בו ובקשר. אז נכון שזה היה לתקופה מסויימת, וידעתי מראש שאחת העבודות תסתיים תוך חצי שנה, אבל זו הייתה חצי שנה קשה מאוד, בשבילי ובשבילנו. לא פלא שקצת אחרי זה נפרדנו. הפער שנפער בינינו בתקופה הזו כבר לא היה ניתן לאיחוי.
כמובן שזו לא הייתה הסיבה היחידה לפרידה, אבל באמת שלא יכלתי להקצות משאבים למערכת היחסים הזו.
גם עכשיו יש לי כמה תקופות מאוד מאוד עמוסות בעבודה, והבחור יודע שבימים הללו אנחנו ניפגש פחות (או לא ניפגש בכלל), וגם יהיו פחות שיחות טלפון. כי לא בא לי. כי אין לי כוחות. כי אני לא רוצה לחזור הביתה ולדבר על "איך היה בעבודה", וגם לא על שום דבר אחר. אז יש בינינו יותר ספייס בתקופות הללו, וזה בסדר. זה אפילו עדיף.
זו הסיבה שאנשים שרוצים למשל ללמוד, אומרים שיהיה להם קשה לשלב את זה עם מערכת יחסים. עוד דבר בחיים שצריך להשקיע בו, ולפעמים אין אנרגיה, כוחות וזמן.
יש היגידו שאלה תירוצים. שאם אוהבים מישהו, מוצאים בשבילו את הזמן ואת הכוחות, אבל א) לא כולם יכולים לעשות את זה. ב) זו לא תקופה קצרה ואחריה זה עובר. זה יכול להימשך שנים, ומי ירצה להיות הבן זוג שנשאר בצד כל הזמן הזה?
בנוגע לשאלתך האחרונה - כאמור, אולי בכלליות זה נכון, אבל יש המון יוצאים מן הכלל. רוב הידידים שלי רוצים להתמסד ומחפשים את *ה*בחורה, בעוד שאני וחלק גדול מהחברות, לא מדמיינות את זה קורה.
אני לא יכולה לחשוב על שום "שלב הבא". קניית הכרטיסים לחו"ל לעוד חודש וחצי הייתה צעד מלחיץ מספיק בשבילי (באמת.). אז אני מסתכלת על מקסימום חודש קדימה, והוא כבר זרק כמה משפטים על "בעוד X שנים" (הוא למד לא להגיד דברים כאלה, זה מלחיץ מדי בשבילי).
אז הנה, כבר זוג אחד ששובר את הסטטיסטיקה.
אנחנו צוחקים הרבה על זה שבקשר שלנו, הוא ה"בחורה" ואני ה"גבר גבר"
אז אמנם הוא יותר "בתוך זה" ממני, אבל בטווח הרחוק שנינו רואים את העתיד שלנו באותה דרך, וזה מה שחיבר בינינו מלכתחילה. מבחינת התמונה הגדולה (עתיד רחוק וכו') שנינו באותו עמוד, אך ביום-יום, בדברים הפשוטים יותר, אנחנו חווים ומסתכלים על הקשר מנקודות מאוד שונות. היו כמה חיכוכים על זה, במיוחד בהתחלה, אבל גם עם זה למדנו לחיות. בקלות יכלנו לתת להבדלים הללו להשפיע עד כדי פירוק הקשר, אבל בסופו של דבר בחרנו להקשיב לצד השני, להתפשר איפה שאפשר, להתאים את עצמנו ואת הציפיות שלנו. אז מבחינתו, הוא למד לתת לי קצת ספייס. אנחנו נפגשים בערך פעם בשבוע, גם לא מדברים כל יום. מבחינתי, עשיתי כמה צעדים ענקיים שלא האמנתי שאני אצליח לעשות (באמת לא חשבתי שאני אכנס שוב לקשר, אז כל התאמה קטנה, היא בעיני שינוי עצום).
בנוגע לשאלה על ההגשמה העצמית - מערכת יחסים זה דבר שדורש עבודה והשקעה. זה לא סתם להגיע הביתה ולהתכרבל במיטה. מה לעשות, שלא תמיד זה מתאים. אם אני רוצה לצאת לטיול ארוך בחו"ל, אני רוצה להיות מנותקת מכל המחוייבויות שיש לי בארץ, גם מהבן זוג. מעדיפה להנות מהטיול ולא לחשוב מה שלום הבן זוג שנמצא בארץ הרחוקה. איך הוא מסתדר? הוא חושב עלי? הוא מתגעגע אלי? אני צריכה להתקשר כל יום? אני צריכה לספר על כל חוויה? לא בשבילי. מעדיפה לצאת לטיול בראש שקט, בלי לחשוב על אף אחד.
מבחינת תואר ו/או תקופות עמוסות אחרות - כאמור, מערכת יחסים זו גם עבודה, ולא תמיד מצליחים לחלק את האנרגיות בצורה הנכונה והטובה ביותר. הייתה תקופה שהיה לי בן זוג, ועבדתי בשתי עבודות שהשילוב ביניהן קרע אותי. לא היה לי כח לכלום, כשלא עבדתי רק רציתי לישון ולנוח בבית. בלי לצאת, בלי להיפגש עם חברים. הקשר שלנו נהרס לגמרי בתקופה הזו. העבודות הללו הוציאו ממני את כל האנרגיות, וכבר לא היו לי כוחות להשקיע בו ובקשר. אז נכון שזה היה לתקופה מסויימת, וידעתי מראש שאחת העבודות תסתיים תוך חצי שנה, אבל זו הייתה חצי שנה קשה מאוד, בשבילי ובשבילנו. לא פלא שקצת אחרי זה נפרדנו. הפער שנפער בינינו בתקופה הזו כבר לא היה ניתן לאיחוי.
כמובן שזו לא הייתה הסיבה היחידה לפרידה, אבל באמת שלא יכלתי להקצות משאבים למערכת היחסים הזו.
גם עכשיו יש לי כמה תקופות מאוד מאוד עמוסות בעבודה, והבחור יודע שבימים הללו אנחנו ניפגש פחות (או לא ניפגש בכלל), וגם יהיו פחות שיחות טלפון. כי לא בא לי. כי אין לי כוחות. כי אני לא רוצה לחזור הביתה ולדבר על "איך היה בעבודה", וגם לא על שום דבר אחר. אז יש בינינו יותר ספייס בתקופות הללו, וזה בסדר. זה אפילו עדיף.
זו הסיבה שאנשים שרוצים למשל ללמוד, אומרים שיהיה להם קשה לשלב את זה עם מערכת יחסים. עוד דבר בחיים שצריך להשקיע בו, ולפעמים אין אנרגיה, כוחות וזמן.
יש היגידו שאלה תירוצים. שאם אוהבים מישהו, מוצאים בשבילו את הזמן ואת הכוחות, אבל א) לא כולם יכולים לעשות את זה. ב) זו לא תקופה קצרה ואחריה זה עובר. זה יכול להימשך שנים, ומי ירצה להיות הבן זוג שנשאר בצד כל הזמן הזה?
בנוגע לשאלתך האחרונה - כאמור, אולי בכלליות זה נכון, אבל יש המון יוצאים מן הכלל. רוב הידידים שלי רוצים להתמסד ומחפשים את *ה*בחורה, בעוד שאני וחלק גדול מהחברות, לא מדמיינות את זה קורה.
אני לא יכולה לחשוב על שום "שלב הבא". קניית הכרטיסים לחו"ל לעוד חודש וחצי הייתה צעד מלחיץ מספיק בשבילי (באמת.). אז אני מסתכלת על מקסימום חודש קדימה, והוא כבר זרק כמה משפטים על "בעוד X שנים" (הוא למד לא להגיד דברים כאלה, זה מלחיץ מדי בשבילי).
אז הנה, כבר זוג אחד ששובר את הסטטיסטיקה.
