לא מדובר בדמות אידיאלית
אלא בדמות ריאלית. גם אם היא מתקשה להתקיים כיום הדתיות שתוארה על-ידי היא עניין ריאלי. אדרבא, עד כמה שדתיות קיימת אלו הן תכונותיה (לכן גם תיאור המשבר של ליבוביץ הוא ריאליסטי לחלוטין, כי הוא מצביע על כך שהיהודי הדתי כיצור ריאלי חדל מלהתקיים). אמנם הערך העליון שמציבה הדתיות הריאלית הזו הוא אידיאלי (כמו כל ערך עליון), או מה שליבוביץ מכנה "אמונה לשמה", אבל עצם קיומו של יצור המקבל על עצמו את הערך העליון הזה ועצם קיומה של חברה המבקשת להתנהל לאור הערך הזה הוא עניין ריאלי לחלוטין, והוא-הוא הפנומנולוגיה (לא האידיאולוגיה) של התופעה הקרויה תאיזם.
אני (כידוע לך) נוטה להסכים כי במציאות החברתית-ערכית הנוכחית המסורתי לא נופל מאחיו החילוניים והחרדים ובמובנים מסויימים אף עולה עליהם, לכל הפחות ביכולתו לחיות בעולם מלא יותר ומורכב יותר, ויומרני פחות לגבי עצמו. אני גם סבור (כידוע לך) שהמסורתיות היא השדה שמתוכו יכולה לצמוח, אולי, דתיות, או שבתוכו יכולה לחיות כיום סוג של דתיות (חבוטה ומגמגמת, שזה לא רע בהכרח). אבל אינני בטוח שד"ר בוזגלו סבור כך מאותן הסיבות. יש לי התחושה שמחשבותיו של בוזגלו על המסורתי נחשבות בקונטקס של שאלת הישראליות או החברה היהודית ושפתה ולא בקונטקסט שאלת היהדות הדתית, והאם הוא בכלל רואה בשתי אלו שאלות מובחנות (כפי שליבוביץ רואה אותן). כך שעם ההערכה הרבה שיש לי ליצור המסורתי (שאני קרוב אליו נפשית ורגשית), למורכבות ביחסו לשפה החילונית מכאן ולשפה הדתית מכאן, וההערכה שיש לי למי שעומד יפה על המורכבות הזו, עדיין אינני בטוח אם אני מסכים עם אופן הניתוח שלו של משמעותן של דתיות ומסורתיות. אם הצדק איתך (אם) וד"ר בוזגלו היה מודה במאפייני הדתי שהצגתי כיצור אידיאלי, אז הרי בפניך המחלוקת בפשטות: אינני רואה את היחס בין הדתי ובין המסורתי כיחס שבין אידיאל וריאליות, אלא אני רואה זאת כיחס שבין סוגים מובחנים של תופעות ריאליות - המסורתיות היא הרושם שנשאר מהתופעה הריאלית של הדתיות מרגע שזו התחילה למות.
אני אגב לא חושב כשטחית וכרדודה דעה שתאמר שכל התיאור שלי את הדתיות כתופעה ריאלית היא שגויה, ושלמעשה אפשר לקרוא את ההיסטוריה של היהדות הדתית כהיסטוריה של מסורתיות, ושמה שאני מכנה "דתיות" איננה אלא תופעה אחת בתוך הספקטרום של המסורתיות, העומדת בסופו של דבר על תרבות, משפחה, עם וכדו'. עמדה כזו פשוט תגיד לליבוביץ, הכל טוב ויפה, המצאת מחדש את הכללים של המשחק היהודי-ההיסטורי, העמדת אותו על תופעה אחת מובחנת ומוגדרת, אבל זה פשוט לא המשחק שלנו, וספק אם הוא היה המשחק האמיתי אי-פעם. אדרבא, אנחנו בדיוק רוצים לקדם את אופציה בה החזיקו רבים במהלך ההיסטוריה היהודית שבכלל כופרת שזהו שם המשחק או שפשוט לא שיחקה בו באופן כל-כך חמור, ומכל מקום לא מעוניינת היום לשחק בו. תראו את הדתיים הללו, לוקחים קיום מסורתי סביר, מתנפלים על ההיבט ההלכתי שבו, מתנהגים לגביו באובססיה, עפים על עצמם, משתלטים על כל חלקה טובה, ואחר כך עוד מגדירים את כל הקיום על בסיס הספורט ההלכתי שהם מכורים לו. זוהי איננה עמדה שטחית, אלא זו עמדה רצינית ביותר, שאני עצמי מהגג בה כשהימים הופכים חמים מדי וממיסים אובססיות ואת הסבלנות כלפי אובססיות.