חוויותיי מהריאיון בב"ש
רואיינתי על ידי ד"ר אביב גולדברט, רופא ילדים בסורוקה.
בהתחלה נשאלתי על קורות החיים שלי (אני עובדת בהיי-טק 4 שנים בתפקידים שונים)
המראיין שאל למה רפואה אם אני מרוויחה היום שכר שכרופאה אני אעשה רק עוד לפחות 15 שנים (כי מלכתחילה התחלתי לעבוד בתחום הזה כדי לחסוך לשבע שנות לימודים. אם הייתי ממלצרת זה היה הגיוני יותר שאני שואפת לרפואה? כמובן שעניתי באופן קוהרנטי יותר)
הוא חזר ושאל לא מעט על התכונות שלי שטובות לרפואה, תכונות שאני רוצה שיהיו ברופא שלי ותכונות בי שיקשו עליי להיות רופאה טובה.
לאחר מכן נשאלתי איזה שינוי יחיד הייתי עושה היום בעולם הרפואה הציבורית, בסופו של דבר הגעתי למסקנה העגומה שהשינויים הגדולים באמת דורשים כסף ואם אין לי תקציב נוסף לשם כך (כפי שהוא הגדיר) אז כל השינויים שאעשה יהיו מינוריים ולא יעשו שינויי מהותי בטווח הרחוק.
המראיין ביקש ש"נשחק" סימולציה בה מגיע ילד חיוור מאוד לבית החולים, הילד ממוצא עיראקי ושכנה שלא הייתה מודעת לסכנה, נתנה לו לאכול פול (יש לעיראקים פגם גנטי שגורם לבעיה אנזימטית כלשהי באכילת פול. בשורה התחתונה ההמוגלובין של הילד צונח במהירות ובקרוב הוא לא יקבל מספיק חמצן וימות) הפתרון בסיטואציה הוא לתת לילד מנת דם אבל אביו לא מסכים כי שנה שעברה ילד של שכנו מת עקב קבלת מנת גם לא נכונה בבית החולים הזה.
"שיחקנו" את הסיטואציה במשך כמה דקות בהן אני מנסה להסביר לאב את חומרת המצב.
לאחר מכן המראיין אמר שאני לא מצליחה לשכנע את האב אז הצעתי לקרוא לאיש דת (האב אמר כל הזמן "רק הקב"ה ידאג לי"...)
נשאלתי אם הייתי מעורבת באירוע רפואי (לא התנדבתי במד"א, לא הייתי חובשת וכו') והתחלתי לספר על סבא שלי אבל טריותו של הסיפור עוררה בי רגש חזק והייתי על סף דמעות אז ביקשתי לספר על אירוע אחר. מצד אחד המראיין אמר שאמפטיה זה בסדר ולא לדאוג אבל לקחו לי כמה דקות עד שעבר לי הקול הרועד והעיניים המבריקות מדמעות.
לבסוף נשאלתי על עוד דילמות שעמדתי בהן בחיי, סיפרתי על משהו טרי טרי מאותו הבוקר, תלמידה שאני מלמדת בהתנדבות ביקשה ממני אישור שהיא תלך מבית הספר ותאמר למורים שהיא הולכת ללמוד איתי. הסברתי לו איך הגעתי איתה להחלטה המשותפת שזה לא רעיון טוב.
השיחה התנהלה באופן מאוד נעים. העובדה שיש השנה רק מראיין אחד הופכת את הריאיון ליותר אינטימי בעיני והרגשתי יותר נוח להפתח אליו לעומת שנה שעברה (שלא עברתי את הריאיון השני)
לבסוף נשאלתי אם הרגשתי שיש משהו שהוא לא שאל ומשמעותי לי לספר "איזה סיפור קורע לב", כמו שהוא תיאר את זה. עניתי שיש בי הרבה פנים וגם אם נגענו בראיון רק בכמה מהם, זו עדיין אני ואני מקווה שזה מספיק כדי לשקף את מי שאני.
הוספתי בסוף שהתרגשתי והרגשתי שזה גרע ממני בראיון, המראיין היה מאוד סימפטי אבל אין לדעת אם זה פשוט הוא או שבאמת הוא מרגיש שההתרגשות שלי במקומה.
מקווה שזה עוזר למישהו לקבל תחושה של מה עומד לפניו.
בהצלחה לכולם!!!