קצרים לים ראשון
- פותח הנושא גמדים קטנים
- פורסם בתאריך
הסיפור שלי
(לכבודכן - בעברית!)
בזמן האחרון יש לי כאבי גב, מפרק הירך ורגל ימין – הרגל בצד הפרוטזה. לא קל להתמודד עם הכאבים. יש ימים יותר טובים ופחות טובים. יש ימים שמשככי כאבים מעלימים את הכאב ויש ימים שמעמעמים אותו. הנסיעה לאילת היה סיוט. הגעתי ובמקום לשחות, שכבתי... ודאגתי "מה יהיה מחר??" כאילו קסם, קמתי בבוקר התחרות ללא כאבים, במצב רוח מעולה, מוכנה ליום ארוך!
הזינוק שלי ב6:30. קמתי ב5 כדי לתת לגוף שלי "להתפנות." בדרך לירידה לים... נפלתי... הכפכף שלי נתקע על משהו.. ברך ומרפק כואבות אך החליפה לא נקרעה! דני עזר לי לקום והמשכנו לקו הזינוק. ג'ל, נשיקה וזינוק בדיוק בזמן!
איזו מכבסה – כמעט כל הדרך. מכות לא חזקות, אך מכות. הצלחתי למצוא רגליים לדראפטינג פעמיים, שמאוד עזר. גם פעמיים קצת ים פתוח שיכולתי להתמתח ולזרום בקצב שלי. כמו שכבר כתבתי, חטפתי לא רק מכות, אלא גם מבט לירח השוקע ולהתחלת הזריחה – ממש יפה! ידעתי שזה כל מה שיש לי לעשות היום, אז "נתתי." לא השתוללתי אך, שחיתי עם תנועות מהירות וארוכות, לפי היכולת שלי, חותכת וגולשת כמה שיותר במים. אהבתי את המסלול החדש, שכמו באליפות ישראל, שחינו השנה לעומק, טיפה מקביל לחוף, וחזרה. מים צלולים, צבע כחול עמוק עשיר בעמקים. פשוט יפה!
יצאתי מהמים, הצצתי מבט לשעון והייתי מאושרת לראות 39 (גבוה)! פעם הראשונה בהרבה זמן שאני יוצאת מהמים מרוצה!!
הולכת מהר חזרה לשטח החלפה. מתנשפת ומתנשמת. זה החלק הכי קשה בשבילי. כולו כ450מ'... עלייה.. אויש! מתעודדת מכל צהלות עידוד מהקהל. כמה חשוב העידוד!! תרגלתי לילה קודם את הנתיב בשטח לעמדת האופניים של דני, אך כשהגעתי, סגרו אותו לאזור עם כסאות לאלה שמחליפים בגדים. הצלם שליווה אותנו (ערוץ 10 מכין סרט תיעוד על הישראמן והשלשה שלנו נבחרה כאחד הדמויות שאחריהן עוקבים. הצלם רץ לידי, עוזר לי להגיע לדני... )
דני מעביר את הצ'פ אליו, ואני עוד מתנשמת מחבקת אותו בהצלחה ופורצת בבכי של שחרור המתח.. זהו. החלק האקטיבי שלי בשלשה הסתיימה, כולו 44דק'...
13מעלות בחוץ ושכחתי לבקש מדני להביא לי את הכפכפים... אני עומדת עוד 1:15 ומעודדת את אנשי החצי והמלא בדרכם לרכיבה. הרגליים קופאות ורק חוזרות לתחושה נורמלית אחרי 24 שעות... כמה מרגש לראות את ההתחלה שלהם, אלה שרצים בריכוז, אלה ש"מטיילים" ולוקחים את הזמן לפני היום הארוך שלפניהם. עוזרת למישהו לסגור נעל. מראה את היציאה של האופניים לאחרים. מעירה לעוד שניים-שלושה לעלות על אופניים רק על הכביש. חוויה להיות חלק היום המדהים הזה.
מועדת לי לחדר, מתקלחת, אוכלת ארוחת בוקר ויוצאת למצוא לי נקודת עידוד ועזרה במסלול הריצה. טיילתי עד כיכר מרידיאן, הנמצאת בסוף הירידה מנטופים, מדברת עם קבוצת My Way ששנה שנייה הקימה עמדת תזונה ועידוד וחוזרת עם ראשוני הרצים למקום שבחרתי.
מקום מסובך. פנייה במסלול. מקום הצטלבות – הרצים והולכי הרגל צריכים להחליף צד של המחסומים. הרצים לא יודעים לאן לרוץ. הולכי הרגל לא יודעים לאן ללכת. יש סדרן אחד, אך לא מספיק אחד (ולפעמים גם "נעלם.") אני מבקשת מהולכי הרגל לחכות שנייה, מכוונת ומעודדת את הרצים, משחררת ומכוונת את הקהל. מסבירה למי ששואל "מה קורה כאן" ועומדת ומעודדת ומכוונת עד 15:00, (זאת השנה השלישית שאני עושה זאת ולמדתי להכין עוד סנדוויץ' בבוקר), כשידעתי שהרץ שלנו אמור עוד מעט להגיע לקו הסיום. אם אני מחכה לעודד אותו, הוא יגיע לפני.
פוגשת את דני לראשונה אחרי הרכיבה המדהימה שלו, שומעת פרטים ראשונים ואז בא ניר. "רצים" אתו את ה100מ' האחרון מנקודת ה"Join Point", לוקחים ידיים וחוגגים את סיום!! תמונות, חיבוקים, חיוכים, חגיגה!! מבטיחים שנעשה את זה עוד פעם בשנה הבאה!
חוזרת לחדר, מחליפה בגדים – כבר מתחיל להיות קריר, וחוזרת לנקודה שלי, שעכשיו כבר רק אנשי הישראמן המלא עוברים ושבים. עוד הפסקה לארוחת ערב, הוספתי פלייס, וחזרה לעמדה שלי. כבר קשה לי לעמוד. כואבות אצבעות הרגליים שלי מהבוקר, השרירים תפוסים, הגב כואב. כבר פעמיים עשיתי את זה, אני נשארת בעמדה עד 22:00 ומגיע לקו הסיום לשעה האחרונה. השנה, חיכיתי שחברה מהקבוצה שלי עברה פעמיים, באיש ברזל הראשון שלה!, והתוודיתי שאני לא יכולה יותר. כל הניסיונות שלי לשכנע את עצמי – הם ממשיכים להתאמץ ולרוץ, אז גם אני יכולה.. השנה לא עזרה. כואב לי. אני מרימה ידיים בצער וחוזרת לחדר. שומעת את החגיגה של קו הסיום ממשיך, רוצה להגיע, ולא יכולה. תחושה של החמצה... did not finish . . לא הצלחתי השנה למלא את המסורת שלי להישאר ולעודד את אחרון האחרונים... 15 שעות, לא 17... תחושת פספוס, DNF. מנסה לקבל את הגוף שלי כמו שהוא...
היה פשוט זכות להיות חלק של האירוע, לראות, לחוש את המאמץ, הנצחון של כל המתחרים והמשתתפים! לקבל את התודות שלהם על העידוד והcrowd control. היה שווה, היה מקסים.
מחכה לשנה הבאה!!
(לכבודכן - בעברית!)
בזמן האחרון יש לי כאבי גב, מפרק הירך ורגל ימין – הרגל בצד הפרוטזה. לא קל להתמודד עם הכאבים. יש ימים יותר טובים ופחות טובים. יש ימים שמשככי כאבים מעלימים את הכאב ויש ימים שמעמעמים אותו. הנסיעה לאילת היה סיוט. הגעתי ובמקום לשחות, שכבתי... ודאגתי "מה יהיה מחר??" כאילו קסם, קמתי בבוקר התחרות ללא כאבים, במצב רוח מעולה, מוכנה ליום ארוך!
הזינוק שלי ב6:30. קמתי ב5 כדי לתת לגוף שלי "להתפנות." בדרך לירידה לים... נפלתי... הכפכף שלי נתקע על משהו.. ברך ומרפק כואבות אך החליפה לא נקרעה! דני עזר לי לקום והמשכנו לקו הזינוק. ג'ל, נשיקה וזינוק בדיוק בזמן!
איזו מכבסה – כמעט כל הדרך. מכות לא חזקות, אך מכות. הצלחתי למצוא רגליים לדראפטינג פעמיים, שמאוד עזר. גם פעמיים קצת ים פתוח שיכולתי להתמתח ולזרום בקצב שלי. כמו שכבר כתבתי, חטפתי לא רק מכות, אלא גם מבט לירח השוקע ולהתחלת הזריחה – ממש יפה! ידעתי שזה כל מה שיש לי לעשות היום, אז "נתתי." לא השתוללתי אך, שחיתי עם תנועות מהירות וארוכות, לפי היכולת שלי, חותכת וגולשת כמה שיותר במים. אהבתי את המסלול החדש, שכמו באליפות ישראל, שחינו השנה לעומק, טיפה מקביל לחוף, וחזרה. מים צלולים, צבע כחול עמוק עשיר בעמקים. פשוט יפה!
יצאתי מהמים, הצצתי מבט לשעון והייתי מאושרת לראות 39 (גבוה)! פעם הראשונה בהרבה זמן שאני יוצאת מהמים מרוצה!!
הולכת מהר חזרה לשטח החלפה. מתנשפת ומתנשמת. זה החלק הכי קשה בשבילי. כולו כ450מ'... עלייה.. אויש! מתעודדת מכל צהלות עידוד מהקהל. כמה חשוב העידוד!! תרגלתי לילה קודם את הנתיב בשטח לעמדת האופניים של דני, אך כשהגעתי, סגרו אותו לאזור עם כסאות לאלה שמחליפים בגדים. הצלם שליווה אותנו (ערוץ 10 מכין סרט תיעוד על הישראמן והשלשה שלנו נבחרה כאחד הדמויות שאחריהן עוקבים. הצלם רץ לידי, עוזר לי להגיע לדני... )
דני מעביר את הצ'פ אליו, ואני עוד מתנשמת מחבקת אותו בהצלחה ופורצת בבכי של שחרור המתח.. זהו. החלק האקטיבי שלי בשלשה הסתיימה, כולו 44דק'...
13מעלות בחוץ ושכחתי לבקש מדני להביא לי את הכפכפים... אני עומדת עוד 1:15 ומעודדת את אנשי החצי והמלא בדרכם לרכיבה. הרגליים קופאות ורק חוזרות לתחושה נורמלית אחרי 24 שעות... כמה מרגש לראות את ההתחלה שלהם, אלה שרצים בריכוז, אלה ש"מטיילים" ולוקחים את הזמן לפני היום הארוך שלפניהם. עוזרת למישהו לסגור נעל. מראה את היציאה של האופניים לאחרים. מעירה לעוד שניים-שלושה לעלות על אופניים רק על הכביש. חוויה להיות חלק היום המדהים הזה.
מועדת לי לחדר, מתקלחת, אוכלת ארוחת בוקר ויוצאת למצוא לי נקודת עידוד ועזרה במסלול הריצה. טיילתי עד כיכר מרידיאן, הנמצאת בסוף הירידה מנטופים, מדברת עם קבוצת My Way ששנה שנייה הקימה עמדת תזונה ועידוד וחוזרת עם ראשוני הרצים למקום שבחרתי.
מקום מסובך. פנייה במסלול. מקום הצטלבות – הרצים והולכי הרגל צריכים להחליף צד של המחסומים. הרצים לא יודעים לאן לרוץ. הולכי הרגל לא יודעים לאן ללכת. יש סדרן אחד, אך לא מספיק אחד (ולפעמים גם "נעלם.") אני מבקשת מהולכי הרגל לחכות שנייה, מכוונת ומעודדת את הרצים, משחררת ומכוונת את הקהל. מסבירה למי ששואל "מה קורה כאן" ועומדת ומעודדת ומכוונת עד 15:00, (זאת השנה השלישית שאני עושה זאת ולמדתי להכין עוד סנדוויץ' בבוקר), כשידעתי שהרץ שלנו אמור עוד מעט להגיע לקו הסיום. אם אני מחכה לעודד אותו, הוא יגיע לפני.
פוגשת את דני לראשונה אחרי הרכיבה המדהימה שלו, שומעת פרטים ראשונים ואז בא ניר. "רצים" אתו את ה100מ' האחרון מנקודת ה"Join Point", לוקחים ידיים וחוגגים את סיום!! תמונות, חיבוקים, חיוכים, חגיגה!! מבטיחים שנעשה את זה עוד פעם בשנה הבאה!
חוזרת לחדר, מחליפה בגדים – כבר מתחיל להיות קריר, וחוזרת לנקודה שלי, שעכשיו כבר רק אנשי הישראמן המלא עוברים ושבים. עוד הפסקה לארוחת ערב, הוספתי פלייס, וחזרה לעמדה שלי. כבר קשה לי לעמוד. כואבות אצבעות הרגליים שלי מהבוקר, השרירים תפוסים, הגב כואב. כבר פעמיים עשיתי את זה, אני נשארת בעמדה עד 22:00 ומגיע לקו הסיום לשעה האחרונה. השנה, חיכיתי שחברה מהקבוצה שלי עברה פעמיים, באיש ברזל הראשון שלה!, והתוודיתי שאני לא יכולה יותר. כל הניסיונות שלי לשכנע את עצמי – הם ממשיכים להתאמץ ולרוץ, אז גם אני יכולה.. השנה לא עזרה. כואב לי. אני מרימה ידיים בצער וחוזרת לחדר. שומעת את החגיגה של קו הסיום ממשיך, רוצה להגיע, ולא יכולה. תחושה של החמצה... did not finish . . לא הצלחתי השנה למלא את המסורת שלי להישאר ולעודד את אחרון האחרונים... 15 שעות, לא 17... תחושת פספוס, DNF. מנסה לקבל את הגוף שלי כמו שהוא...
היה פשוט זכות להיות חלק של האירוע, לראות, לחוש את המאמץ, הנצחון של כל המתחרים והמשתתפים! לקבל את התודות שלהם על העידוד והcrowd control. היה שווה, היה מקסים.
מחכה לשנה הבאה!!
תודה.. אך כן תחושת החמצה כי...
בפעמיים הקודמות, גם הם "אחרי בואו הסרטן" כן הצלחתי להשאר עד הסוף.
חוויה מיוחדת לקבל את פניהם את האחרונים שמגיעים אחרי 17 שעות מאמץ!
אני לא יכולה לעשות איש ברזל בשחייה, רכיבה וריצה. זו דרכי להתמודד את המטרה.
זה איש הברזל שלי.
השנה הראשונה סירבתי לעזוב את העמדה ודני הביא לי א' צהריים וערב. בשנה שעברה דרש שאבוא לחדר אוכל במלון.
אך אני כן מעריכה, מברכת ושמחה במה שאני מצליחה לעשות.
בפעמיים הקודמות, גם הם "אחרי בואו הסרטן" כן הצלחתי להשאר עד הסוף.
חוויה מיוחדת לקבל את פניהם את האחרונים שמגיעים אחרי 17 שעות מאמץ!
אני לא יכולה לעשות איש ברזל בשחייה, רכיבה וריצה. זו דרכי להתמודד את המטרה.
השנה הראשונה סירבתי לעזוב את העמדה ודני הביא לי א' צהריים וערב. בשנה שעברה דרש שאבוא לחדר אוכל במלון.
אך אני כן מעריכה, מברכת ושמחה במה שאני מצליחה לעשות.
אמא לאינדיאנים
New member
מדהימה!
חווית השחיה הקשה אך המוצלחת, ההחלפה, ההמתנה והעידוד ותחושת ההחמצה - את מדהימה!
מקווה שהכוחות שבו אליך היום והמון המון כל הכבוד!
חווית השחיה הקשה אך המוצלחת, ההחלפה, ההמתנה והעידוד ותחושת ההחמצה - את מדהימה!
מקווה שהכוחות שבו אליך היום והמון המון כל הכבוד!
גמדים קטנים
New member
אין לי מילים
מאיפה יש לך את הכח לעודד כל כך הרבה, אחרי שקמת ב-5 בבוקר ושחית 40 דקות?
אני זוכרת את העידוד הכי ארוך שלי, מרתון תל אביב, זה היה מתיש בטירוף, ורק כמה שעות. את פשוט מדהימה. אל תסתכלי על השעתיים האלה שלא היית, תסתכלי על כל מה שעשית. מי עוד עושה דברים כאלה?! מי?
מאיפה יש לך את הכח לעודד כל כך הרבה, אחרי שקמת ב-5 בבוקר ושחית 40 דקות?
אני זוכרת את העידוד הכי ארוך שלי, מרתון תל אביב, זה היה מתיש בטירוף, ורק כמה שעות. את פשוט מדהימה. אל תסתכלי על השעתיים האלה שלא היית, תסתכלי על כל מה שעשית. מי עוד עושה דברים כאלה?! מי?
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.