עשר הדרמות האהובות עלי ביותר
1. סאם סון המתוקה- חשבתי על זה הרבה. האם אני מסוגלת לראות אותה שוב ושוב ולאהוב אותה כל פעם מחדש רק בגלל שהיא הייתה הדרמה הראשונה שלי (אי שם בגיל עשר) או שהיא באמת עד כדי כך טובה. התשובה המוחלטת היא: כן, היא עד כדי כך טובה. הדרמה הזאת פשוטה כל כך ומצחיקה כל כך ונטולת קלישאות. וסאם סון היא אולי הדמות הטובה ביותר שאי פעם נתקלתי בה, היא מצחיקה, מקסימה, רגישה וקשוחה. סאם סון יודעת מה היא רוצה והיא גם יודעת להקשיב ללב שלה ולדעת מה הוא מבקש ממנה, שזה כל כך נדיר. אני באמת מאמינה שהדרמה הזאת תישאר לנצח הדרמה הטובה ביותר שראיתי.
2. ניחוח אישה- כשראיתי את הדרמה הזאת בפעם הראשונה היו לי אפס ציפיות. נכנסתי לזה בידיעה שהדרמה מגוללת את סיפורה של אישה שמגלה שהיא חולה בסרטן ונותרו לה מספר חודשים לחיות, וזה אומר שלא משנה כמה החודשים האלה יהיו מאושרים, הם יקטעו והסוף יהיה סוף מוחלט ביותר, הכי מוחלט שאפשר. אבל אולי בגלל שציפיתי לטלנובלה סוחטת דמעות, כל כך התלהבתי מהדרמה הזאת. היא מצליחה לקחת את המחלה הנוראית הזאת, שלצערנו, כולנו נתקלים בה, ואת הנושא המפחיד הזה, שבטבעיות כולנו מנסים להתחמק ממנו, מוות, ולהפוך אותם להתחלה חדשה, לתקווה. הדרמה הזאת מקדשת את החיים ולא את המוות, והיא עוסקת בחיים ולא במוות, והיא מדגישה גישה שקשה למצוא יחס כל כך בולט לגביה בדרמות שעוסקות בנושא כזה, יש תקווה גם אם על פניו לא אמורה להיות. ודברים רעים יכולים לקרות והם גם קורים ובכל זאת, לא רק. ובכל זאת, זה בסדר.
3. Secret Love Affair- אומנם זאת דרמה חדשה יחסית, אבל כבר הספקתי לצפות בה פעמיים ואני בטוחה שאני עוד הולכת לחזור אליה שוב ושוב. בדרך כלל קשה לי עם מערכות יחסים עם פער גילאים עצום, אני מאמינה שלאהבה אין גיל, אבל אני גם מאמינה במציאות ומצליחה לדמיין את הקנאות והמריבות של פוסט שלב ההתאהבות הראשוני. ובכל זאת, בדרמה הזאת יש את סיפור האהבה היפה ביותר שראיתי אי פעם בדרמה קוריאנית, או בכלל. עוד היבט שהפך את הדרמה הזאת למרתקת בעיניי, הוא הבימוי המיוחד והאווירה האפלה, שדווקא לא הייתה מדכאת כמו שהיא הייתה מעוררת רחמים ועצובה. אהבתי את הדרמה הזאת והאמנתי באהבה של הזוג הראשי ובתשוקה שלו. וזה שלאורך הדרמה אפשר להאזין לביצועים מצוינים על הפסנתר של יצירות מרהיבות ולא כל כך ידועות (ולא בצדק) של בטהובן, שופן ובאך- היה רק בונוס.
4. Ojakgyo brothers- דרמה משפחתית מקסימה ומרגשת. זאת הייתה הדרמה הארוכה ביותר (58 פרקים) שאי פעם ראיתי, ואני מודה שממש חששתי להתחיל אותה. היו דרמות ש16 פרקים נראו לי מרוחים ומוגזמים, אז 58? אבל לא הייתי מוותרת אפילו על דקה מהדרמה הזאת. סיפורים מרגשים, משחק מצוין ודמויות שנכנסות ללב. אהבתי מאוד את הגישה של הדרמה הזאת לבית, כלומר, זה סיפור על משפחה ואהבתי מאוד שהיה דגש על הבית עצמו, החווה בה הם גרו והמשמעות של זיכרונות בין ארבעה קירות. זה היה ממש מקורי. אהבתי את מערכות היחסים בין האחים ובנות הזוג שלהם, בין ההורים לילדים. זאת פשוט דרמה מצוינת, חכמה ורומנטית.
5. School 2013- הדרמה הזאת גרמה לי לבכות בלי סיבה ברורה כמעט בכל פרק. הדמות הראשית, בגילומו של Lee Jong Suk המוכשר, כל כך נכנסה לי ללב שממש הרגשתי מעורבת רגשית בכל הסצינות שלו. הדרמה הזאת גרמה לי לחשוב הרבה על הכוח של חברות להשכיח ולשכך את הפגיעות והצלקות שהרבה בני נוער נושאים. ולהתעצב על זה שהרבה מהדמויות בדרמה, כאלו שהרקע המשפחתי שלהו והמעמד הסוציו- אקונומי שלהן גרם להן מראש לוותר על עצמן ועל הפוטנציאל שלהן. אני חושבת שהדרמה הזאת חשובה מאוד לצפייה. אני באמת מאמינה שהיא מראה בצורה די פשוטה ומדויקת הרבה סיטואציות אמיתיות שבני נוער חווים. הרי, אחרי הכול, בשביל הרבה בני נוער גיל ההתבגרות כואב ועצוב וקשה וחשוב לשים דגש על זה. לא הרבה זוכים לעבור את גיל ההתבגרות בקלות, להתאהב לראשונה, להצליח בלימודים ולנהל חיי חברה שמספקים אותם. בשביל הרוב, הגיל הזה הרבה יותר מסובך ואפל מזה והדרמה הזאת מראה את זה בכנות לא מעודנת ולא חנפנית.
6. Shut up! flower boy band - הדרמה הזאת מספרת על להקת רוק של תיכוניסטים. אני התכוננתי לדרמה קלילה, אבל הדרמה הזאת היא הרבה דברים אחרים חוץ מקלילה. הלב שלי כאב כל הזמן במהלך הצפייה בדרמה הזאת. היא נפתחת בסיטואציה שאין דרך אחרת לתאר אותה חוץ מטרגדית. הדרמה הזאת מספרת על אנשים שבשבילם מוזיקה היא אמצעי לריפוי הנפש, אבל גם אמצעי לשימור הכאב. דרך המוזיקה הדמויות מדברות בכנות על הרגשות שלהן, הן בוכות כמו שבחיים האמיתיים ובעורן, קשה להן לעשות ובעיקר הן מוצאות את עצמן או מאבדות את עצמן. הדרמה הזאת גרמה לי לחשוב שאולי אין הרבה הבדל בין שני הדברים.
7. Me too, flower- זאת לא דרמה ענקית, אבל אני מאוד אוהבת אותה. היא מסוג הדרמות שגורמות לך לרצות לקלף בך שכבות ולהיפתח. הדרמה הזאת שמה דגש על נושא האמון בין בני אדם ובני זוג. על בלבול וזעם עצור וכאב שילדים נושאים בתוכם אל הבגרות, בגלל מערכות היחסים של ההורים שלהם, בגלל טראומות ואכזבות. על הקושי לבטוח באדם זר ובאדם קרוב, על הקושי לבטוח בעצמנו. אני גם אוהבת את סיפור האהבה בדרמה הזאת. אהבתי לראות איך לאט-לאט הדמויות הורידו עוד ועוד מגננות ומסכות ונקשרו אחת לשנייה. בסופו של דבר, כולנו רוצים רק לאהוב ולהיות נאהבים. זה המסר של הדרמה הזאת בעיניי. וגם, שהדבר הראשון שאדם צריך לעשות כדי להיות מאושר ככל יכולתו הוא ללמוד לסלוח לעצמו.
8. Reply 1994- אהבתי, אהבתי, אהבתי את הדרמה הזאת. אהבתי את ההיסטוריה והמוזיקה והאווירה ומערכות היחסים והמבטא של הדמויות. אהבתי את זה שהדרמה הזאת גרמה לי להרגיש שאני מבינה יותר את המקום והתרבות הזאת שאני כל כך אוהבת, את דרום קוריאה. זאת בהחלט אחת הדרמות הטובות ביותר שראיתי אי פעם, עם הOST הטוב ביותר אי פעם. אחד הדברים היפים ביותר בדרמה הזאת בעיניי, אפילו יותר מסיפורי האהבה והרומנטיקה העדינה והחברויות העמוקות, היא שאפשר לראות בה את הדרך הייחודית של כל דמות להתרגל למקום שונה וזר וחדש, את החרדות והמצוקות ואת הרגעים היפים והמרגשים של שייכות. וההורים כמובן, בלעדיהם זה לא היה אותו דבר.
9. Snow queen- אין לי מושג כמה ימים ביליתי במיטה ומיררתי בבכי אחרי שסיימתי את הדרמה המדהימה הזאת. היון בין היה כל כך טוב בדרמה הזאת. סיפור האהבה העצוב הזה נגע בי מאוד. זאת דרמה כל כך טובה שקשה לי למצוא מילים לתאר אותה, זאת דרמה שצריך לחוות.
10. I need romance- זאת הייתה דרמה סופר מרעננת בשבילי. הראשונה הנועזת הקוריאנית שראיתי. אהבתי אותה מאוד, כמו את כל הסדרה, אבל מכיוון שהיא הראשונה, היא ברשימה. מערכת היחסים בין שלוש החברות הייתה בעיניי הדבר המעניין והמוצלח ביותר בדרמה הזאת, אפילו יותר מהרומנטיקה, הייתה ביניהן כימיה מעולה ודיאלוגים מצחיקים.