אוחחח קווין בטרנינג
למות
זהירות, חפירה!
 
דבר ראשון, אני לגמרי איתך על פרק 9. הוא בכלל היה נורא מפתיע מעצם קיומו. הוא הגיע ישר אחרי שמגלים על ה"שיגעון" של קווין ועל מה שהוא עשה לפאטי, ופרק 8 נעצר בדיוק בשיא העלילה המותחת והמאוד טלוויזיונית. אז פרק 9 היה מעין אתנחתא מכל השאר, אבל דווקא בגלל זה הוא היה מטריד נורא ולי הוא גרם לחוסר נוחות (אבל בקטע טוב). לא הפתיע אותי שקווין היה על סף עזיבה, ואני חושבת שהוא היחיד שלא שינה את אופיו לחלוטין מרגע ההיעלמות. טומי הפך לפליט, במקום לחפש משפחה הוא דווקא ברח ממנה, ג'יל הפכה מילדה טובה וחנונית לנערה קשוחה ואסקפיסטית, לורי הפכה מהאדם האחראי והבטוח ל"משוגעת", ואפילו נורה, הרי בפרק 9 רואים אותה כל הזמן חסרת סבלנות כלפי המשפחה שלה וכועסת, ואנחנו התרגלנו לראות אותה קודם כאשת המשפחה האולטימטיבית שכל מהות הדמות שלה היא אבל על האובדן של המשפחה שלה (למרות שלא חסרה בה הציניות וחוסר האמונה בעולם שמאפיינת הרבה אנשים אחרי אובדן). ורגע ההיעלמות היה קורע לב, ממש- העובר, קווין בין סדינים ריקים, המעגל של ג'יל וטומי שפתאום התרוקן והיו ידיים שנשארו ריקות
אגב, מסכימה איתך גם לגבי פאטי, היא שחקנית מופתית. המשחק שלה באמת גרם לי להצטמרר, היא גילמה במופתיות את הקריפיות ואת יחסי הסלידה/סקרנות כלפיה (ובכלל כלפי הניצולים האשמים) וכן, במיוחד הסצינה שלה עם קווין במוסד, זה היה פשוט "וואו" שעשה לי צמרמורת. עוד נקודה לזכות פרק 9- לגלות שפאטי בעצם היתה מטופלת של לורי, ושהיא היתה מטופלת חרדתית וחסרת ביטחון, כשאחר כך היא הפכה למנהיגה עוצמתית, בטוחה וחסרת פחד של כל שאר ה"משוגעים".
 
לגבי פרק 10, אני לא מסכימה איתך כמו שאני לא מסכימה עם הרבה משונאי פינאלת אבודים. בשתי הסדרות אני חושבת שפרק הסיום הוא הכל עניין של פרשנות, איך הצופה בוחר להבין את מה שהתרחש. איך הצופה בוחר להבין את מיהם הניצולים האשמים ומיהו ווין. אני פירשתי את וויין כמשיח שקר שמבטיח לאנשים להרגיש יותר טוב, והסיבה היחידה שאנשים יוצאים ממנו "מאושרים" היא כי זה הדבר היחיד שנשאר להם להיתלות בו, והם פשוט חייבים להאמין שוויין הוא אמיתי. לא חסרים משיחים כאלה שצצים בעקבות אסונות. וזה שגילינו שהוא הבטיח את ה"תשמור עליה-היא הכל" לכל כך הרבה בנות חשף את השקריות שלו באמת, כי רק ראינו אותו מצליח לרפא אנשים במשך כל העונה.
והמכתב של נורה בסוף היה ממש מושלם ותיאר יפה את הפרק עצמו, כי אם תשימי לב האקט הזה של הצבת הבובות, חוץ מזה שהוא היה תזכורת להיעלמות והכל, הוא בעיקר איפשר לנותרים להיפרד באמת מהאהובים שלהם (לשרוף במדורה את בובת האיש עם התסמונת דאון, לכסות בשמיכה את כל הראש והגוף של הילדים של נורה...)- פרידה סימבולית אבל זה משהו שלא התאפשר באמת כשהם פשוט נעלמו לחלוטין תוך שניה).
אין ספק שנשאר שאלות פתוחות, אבל אני חושבת שכל אחד יכול להצמיד תשובה משלו לשאלות האלה. קראתי המון פרשנויות ממש מעניינות לסדרה ולפרק הסיום- מקונטקסטים תנכ"יים (בעיקר נוצריים), דרך התמודדות עם אובדן ואבל קטסטרופלי שמסמל אובדן ואבל שכל אחד מאיתנו חווה (נגיד, ממש הזדהתי עם זה ובכיתי שעה אחרי שקראתי כי ממש הבנתי את זה) ועד הכיוון הניהיליסטי אליו העולם הולך בעקבות כל החרא שמתרחש בו. וזה מה שיפה בסדרות האלה, שכל אחד יכול לבחור את הפרשנות שלו ואליה להתחבר.
 
ואחרון חשוב- אני חושבת שכל פרק 10 היה פשוט רצף של משחק מופתי של ג'סטין ת'רו. כמעט כל סצינה שלו שברה אותי ממש- מסצינת הקבורה של פאטי (ובכלל הקטע שהוא קורא, וזה שהוא נשבר בבכי), השיחה שלו עם מאט בדיינר, המפגש שלו עם ווין ("granted", והחיוך המצמרר של וויין), הריצה שלו לתוך הבית הבוער והדאגה האינסופית שלו כלפי ג'יל אח"כ.... הוא פשוט היה מצויין.
 
וכן, אני ממש מחכה לראות איך תימשך הסדרה, בעיקר כי הבנתי שסצינת הסיום של הסדרה היתה גם סצינת הסיום של הספר עליו מבוססת הסדרה.
 
שמחה שאהבת את הסדרה!
לסיום- מנגינה הכי יפה מהסדרה בעיני, מסצינת הסיום בפרק הסקילה של גלדיס (שאגב, היתה מחרידה לחלוטין) כששורפים את הגופה שלה :
https://www.youtube.com/watch?v=m04eoHteY5A