מה אנחנו קוראים/שומעים הסופ״ש?

[avivs]

מה אנחנו קוראים/שומעים הסופ״ש?

 

[is00]

"סאפיק" - קת'רין פישר.

 

[אורקית בהכחשה]

הלהב עצמו - אברקומבי

מקווה שיעמוד בציפיות שלי.

 

[אלודאה]

בעברית?

 

[כריכרכה]

מן הסתם, היא אמרה שהיא קוראת רק בעברית.

 

[אורקית בהכחשה]

אכן

אגב - מאוכזבת קשות מהספר.

 

[אלודאה]

לא ידעתי שיצא כבר.

<מוסיפה לרשימת הקניות ל"עולמות">

 

[Michio]

 

[avivs]

 

[avivs]

מדוע?

באיזה עמוד את?

 

[אורקית בהכחשה]

סיימתי.

הוא כותב נהדר, והדמויות מצוינות, פשוט... הכל הרגיש לי כמו אקספוזיציה ארוכה לספר טוב, ולא כמו ספר טוב בפני עצמו.

 

[גלי1היחידה]

הספר בתכנון.

 

[חתול השיממון]

אשמת הכוכבים

גההה. אני שונאת ספרי אהבת נעורים. ואני שונאת את אורקית כי היא בת-נעורים (הנה מונח חביב שהמצאתי הרגע!) אבל קוראת את הלהב עצמו בעוד לי היה חם מכדי ללכת לקנות אותו אז למרות שאני הרבה יותר זקנה ממנה ישבתי בבית וקראתי את הזבל הזה.

תגידו לי משו.
למה לגיבורי הספרים האלה יש תמיד הורים אוהבים ותומכים, מצב חברתי ולימודי שנע בין משמים למשביע רצון, ובאופן כללי היעדר אישיות ותחביבים מעבר ל"אני-אוהב-את-ההוא-השני"?
למה הכל תמיד מושלם כ"כ? פתיתי ורדים מתעופפים על גדות תעלה במסעדה יוקרתית וגיבורינו בוהים זה בעיני זו והמלצר שר את השיר ההוא מהיפהפיה והיחפן? איך זה שאפילו סרטן נדמה כבעיה שולית יחסית לחיי האהבה שלהם (וחולת סרטן ריאות שמתחילה להתנשף אם היא רק עומדת יותר מדי זמן מצליחה לקיים יחסי מין בלי בעיה (מה היא עושה עם צינורית החמצן באף שלה? אנחנו אמורים להאמין שבשום שלב הוא לא מחץ אותה קצת בטעות? או שזה היה סקס מטאפורי כזה?), כמו גם חולה סרטן סופני מצליח לפטם את עצמו במנות עשירות להפליא באותה מסעדת יוקרה בלי לחטוף התקף לב, למרות שהוא תמיד מקיא את ארוחת הבוקר שלו?)
למה סופרים חושבים שהעובדה שהדמויות שלהם מצטטות שירה או לומדות באוניברסיטה למרות שהן עדיין בנות 16, מקנה להן עומק? ברצינות. זה קורה בזאבים של גרייס. זה קורה בספר הזוועתי "חום". זה קורה בספר הזוועתי הזה. למה?
ואיך זה בכלל שילדים בני 16 בספרים מסוגלים לפתח רגש עמוק יותר מכפי שאנשים בני 50 מפתחים אחרי 20 שנות נישואים, ממבט אחד והכרה בעובדה שהאדם שאתה מביט בו הוא חתיך לאללה? ז"א, כן, גם אני הסתכלתי על אנשים חתיכים לאללה כשהייתי בת 16, אבל לא חשבתי, "אני רוצה להקריב את חיי למענם", רק "אני רוצה לזיין אותם". במובנים מסוימים המח שלי עדיין עובד ככה.
ולמה הם תמיד כאלה טובי לב ובעלי יצר הקרבה עצמי מופרך? "אני לא רוצה שאנשים יקשרו אלי כי אני עומד למות". "אני רוצה למות למען מישהו ולחיות חיים בעלי משמעות". פאק, איזה מין יצורים חייזריים מוזרים אלה?

ועכשיו ספציפית לגבי הספר, בלי לערב מוטיבים שמשותפים לגביו ולגבי דמדומים:
איזו בושה. אם נשווה עם ספר סרטן אחר שקראתי, שומרת אחותי - הרי שהוא לוקח נדבך זעיר מחייה של חולת סרטן (זוכרים את שלושת העמודים האלה בהם קייט מתאהבת בילד חולה אחר, ואז הוא מת?), מפשט אותם מכל המורכבות הרגשית והאמינות שלהם, ומורח אותם על פני ספר שלם.
מה עם המתח שהסרטן יוצר בין ההורים? איך זה שכל ילדי-הסרטן בספר הם באופן נח מאוד ילדים יחידים, או שאחים שלהם כבר בני 30, כך שבאופן נח מאוד ניתן להתעלם מהבעיה של תחושות האחים האחרים במשפחה כזו? מה עם המצב הכלכלי הנח מאוד של כל ילדי-הסרטן, למרות שברור לחלוטין שתרופות עולות כסף ולא רק ילדים עשירים מקבלים סרטן? ולמה אין להם מצבי רוח? הם פאקינג טינאייג'רס. טינאייג'רס שמתמודדים עם סבל שאנחנו לא מסוגלים לדמיין. למה הם לא *מגעילים* אף פעם? למה הם אף פעם לא רוצים פשוט *למות*? (ולא רק כי חבר שלהם מת. תגידו לי בכנות. אם הייתם בני 16 והייתם יוצאים עם מישהו חודשיים והוא היה מת. באמת הייתם שמים זין?)

לסיכום: אני לא מאמינה שקניתי את הספר הזה ולא את "יומנה של ג'ורג'יה ניקולסון: אנגוס, חוטיני ונשיקות חזיתיות."

 

[avivs]

ספר מדהים.

אהבתי כל עמוד פה, ואני שמח שכל כך נדיר לראות אנשים שלא אהבו

 

[חתול השיממון]

הו

מצטערת אם שחטתי את ציפור הנפש שלך או משו.
אבל האמת היא שהיה לי הרושם שהטעמים הספרותיים שלנו די דומים.
בבקשה תגיד לי שבלהב עצמו אין סיפורי אהבה

 

[avivs]

לא שזכור לי.

 

[Michio]

הוא ברשימה שלי

אחרי אלפי המלצות וסרטונים של הוולוג ברות'רס.

 

[המודע לריקנות]

אני מאוד אהבתי את הספר ...

 

[N o R i K o]

תודה לאל שאני לא היחידה שחושבת שהספר הזה הוא אב כל הקיטש והעתקה די מחריפה של 'סיפור אהבה בלתי נשכח' של ספארקס, רק עם הרבה יהירות וחוצפה מצד הדמויות.

 

[Michio]

"מרשעת"

סוף סוף הצלחתי להשיג אותו מספרייה נידחת, אף על פי שהוא כנראה לא יעמוד בציפיות שלי.
ואז נסיים בפעם המי-זוכר-כמה את אלים אמריקאיים.