אז סיימתי מאלאזן
ברגשות מעורבים.
בקיצור, הספר העשירי היה מצוין, המון רגעים מעולים, המון סצינות חזקות, אבל כשלוקחים צעד אחורה ומתסכלים עליו כחלק מסדרה לדעתי הוא פחות עובד.
ועכשיו בפירוט (
לכל הסדרה מכאן והלאה).
בואו נתחיל מהבעיות. אני אקדים ואמר שממש נהניתי מהספרים התשיעי והעשירי, אבל אני קורא את הסדרה הזאת לא מעט זמן (חמש-שש שנים בערך) ובמבט לאחור שאני בוחן את הסדרה כמכלול אני לא בטוח שקיבלתי את מה שרציתי לקבל. חלק מהציפיות שלי היו שהספרים האחרונים ישזרו הכל ביחד, ישלבו את כל פיסות העלילה לתוך איזו תמונה גדולה שתבהיר איך כל חלק בה תורם לתמונה הכללית, וזה קורה באופן מאוד חלקי. רק במהלך הספר התשיעי (יכול להיות שהייתי צריך לעלות על זה מוקדם) התחילה לחלחל ההבנה שלא הולך להיות קו עלילה שישזור את כל הספרים ושיותר מאשר סיפור אחד גדול מאלאזן היא פסיפס של סיפורים, שחלקם נמשכים על פני שלושה ארבעה כרכים וחלקם נסגרים תוך כרך אחד. שזה לכשעצמו בסדר גמור, אבל כשאני שואל את עצמי איזה סיפור באה בעצם הסדרה הזאת לספר אני לא חושב שיש לי תשובה טובה לתת.
בעיה אחרת היא שהיתה לי הרגשה שיש המון דברים שמגיעים משום מקום. פייר, חלק גדול מזה באשמתי, אני לא הקורא הכי שקדן וברור שקוראים במרווחים של שנה-חצי שנה בין ספר לספר יש לא מעט פרטים שאובדים בדרך. אבל בחייאת, איך הפורקול אסייל הפכו להיות הנבלים העיקריים בספרים האחרונים, אם עד עכשיו פגשנו רק אחד-שתיים מהם. והנארו'ק? אלוהים יודע מאיזה בוידעם אריקסון שלף אותם. ואלה רק דוגמאות בשלוף, היו עוד המון רגעים כאלה לא ברורים שאני לא יודע אם האשמה בי שלא חיפשתי מספיק או באריקסון שהחביא את הרמזים שלו יותר מדי טוב. כלומר, אני מעריך את היכולת של אריקסון להימנע מהאכלה בכפית אבל שלפחות ישאיר לי את הסכו"ם.
הבעיה הזאת היא לא רק עלילתית, הנטיה של אריקסון לשמור את הקלפים קרוב לחזה גם גורמת לכך שחלק מהרגעים שאמורים להוות איזה שהוא שיא פשוט לא עובדים. הרגע בו דרקונוס (שהוא אחלה גבר ד"א) חוזר מוצג בספר כאיזה רגע מכונן, אבל בשבילי דרקונוס זה ההוא שבילה עכשיו שמונה ספרים בתוך חרב, בלי נקודת התייחסות אחרת אין לי שום דרך להבין למה זה כזה ביג דיל.
דבר אחרון שממש הפריע לי בספר העשירי היה העודף בנקודות מבט. יש פרקים בהם אני מוכן להישבע שאריקסון עבר חייל חייל בצבא של טא'בור והקדיש לו איזה עמוד או שתיים, בתור טריק חד פעמי זה מגניב, כשזה קורה כל הספר זה בעיקר מתיש וגורם לכך שעם חלק מהדמויות ההיכרות היא נורא שטחית.
אז כן, לא אהבתי את הספר כמו שרציתי לאהוב אותו, אבל עדיין אהבתי אותו מאוד.
יש בו כל כך הרבה סצינות נהדרות ורגעי שיא שאני לא יודע מאיפה להתחיל, הקרב בין סטורמי-גסלר-סין-הפוקרול אסייל-והכלב על המגדל היה מדהים, כל רגע של קאלאם וקוויק בן ביחד שווה זהב, הפרידה של אונוס טולן מטוק הצעיר, האיחוד בין טאבור וגאנוס פאראן ("לא הצלחתי להציל אותה"), מסכן בליסטיג, תמיד תהיתי אם אריקסון יגאל את הדמות שלו או שידרדר אותה עד הסוף, בסוף הוא עשה גם וגם. וגם סוף סוף חיבוק של פידלר והדג', בכלל אריקסון אוהב לכתוב צמדים (קאלאם וקוויק בן, סטורמי וגסלר, טהול ובאג, מאפו ואיקריום, קינדלי ופורס (הם לבד שווים ספינאוף), איסקאראל פאסט ואשתו, קןטיליון ושדות'רון וכו'). והדיאלוג בין פידלר והילד בסוף ("העולם תמיד צריך עוד חיילים") היה סגירת מעגל נהדרת.
הרגעים האלה (ואחרים) הם שהפכו את הספר לטוב כך כך. מבחינה העלילה, לא הייתה את אותה "התגלות" שגרמה לי להגיד "כמובן, עכשיו הכל מתחבר, איך לא ראיתי את זה קודם" שקיוויתי שתהיה, אבל אני יכול לראות איך חלק מהדברים מתחברים ואני מניח שנבירה באתרים הרלוונטיים תוליד עוד תובנות.
אז זהו, בסה"כ סדרה מצוינת, בכל ספר שלה יש רגעים טובים ודמויות מעניינות, הלוואי והיא הייתה מרגישה יותר שלמה. מי יודע, אולי בקריאה נוספת.
נ.ב.
- הספר השני הוא האהוב עליי (אחריו הרביעי, החמישי, השביעי, העשירי, השלישי, השישי, הראשון, התשיעי והשמיני).
- הציטוט האהוב עליי מהסדרה הוא:
“Kallor said: 'I walked this land when the T'lan Imass were but children. I have commanded armies a hundred thousand strong. I have spread the fire of my wrath across entire continents, and sat alone upon tall thrones. Do you grasp the meaning of this?'
'Yes,' said Caladan Brood, 'you never learn.”
