אבל, אבל! (
לעד איפה שהגעת)
בתור אלרגנית-סיפורי-אהבה ידועה, אני מוחה!
ז"א, הסיפור שלהם אמין יחסית. תחשבי על זה: מהצד של קארו - את מצילה מלאך גוסס בהתקף מטורף של טוב לב. את נערה (כימרה) צעירה שהחבר הפוטנציאלי היחיד שלה הוא זאב אכזרי ודי קריפי. פתאום מופיע המלאך ההוא שהצלת, שהסתנן לעיר במיוחד בשבילך, והוא נחמד אלייך והכל, ו-וואלה, כן, הדברים האלה מסובבים את הראש לילדות שעוד לא היה להן חבר אף פעם. לא בצורה של "אני אמות למענו" (דמדומים) "אני אתחתן איתו מחר" (דמדומים), "אני אתאבד אם הוא יזרוק אותי" (דמדומים), או "אני ילדה קטנה וטיפשה, מזל שיש לי ערפד גדול וחכם שימשוך לי ברצועה" (דמדומים), אלא סתם בצורה של "אוי איזה חמוווד". אני לא אומרת שזה לא טיפשי, אבל ככה נערות אמיתיות חושבות. אחרי שהחבר הראשון שלהן שובר להן את הלב - *אז* הן נעשות חכמות ומפסיקות להתלהב ולבטוח. וזה באמת מה שקרה לקארו. וגם, סיפור האהבה הוא לא עיקר העלילה. עיקר העלילה הוא עמים במלחמה, והאם אפשרי שהם יפסיקו להילחם אי פעם. זאת עלילה יפה^^
כן, טוב, איפה הייתי? אז הם לומדים להכיר. ומתאהבים, מעבר לקראש הראשוני. ואז הם מוציאים אותה להורג. ואז היא קמה לתחיה בגוף אחר ולא זוכרת כלום, אבל היא עדיין מזהה אותו איכשהו בתת-מודע - ובגלל זה ההתנהגות המוזרה של שניהם בספר הראשון: הם מזהים אחד את השני בלי לדעת.
כן. ומהצד של עקיבא - אתה גוסס וחצי מסטול מרוב כאב. כימרה מצילה את החיים שלך מסיבות לא ברורות. היא היתה הבנאדם היחיד שהיה טוב אלייך כל החיים שלך. אתה מפתח אובססיה כלפיה. קורה^^. (אם כי אני לא אתווכח איתך אם תגידי שהוא המטומטם מבין השניים^^ ככה זה בחיים - או שאתה חתיך, או שאתה חכם.)
לגבי הדמויות שנשארו בחיים - אני ממאאאש אהבתי את לירז. וסוזנה
כל הקטע של ברימסטון-מת זה כמו דמבלדור-מת. שכל הספר השביעי את כזה, "הו, לו דמבלדור היה כאן..." זה מן מאזוכיזם מהנה^^
לגבי תיאורי המלחמה - נווו אלה החלקים הכי טובים! כל הקטעים של הצד-שלנו-הורג-ילדים, הצד-שלהם-הורג-ילדים-בחזרה... טוב, לא נגעתי בספר איזה חצי שנה, אבל האמת שבימים האחרונים אני נזכרת בהם כל הזמן
נ.ב
זאת אני. חתול השיממון. לא להיבהל^^
)
