חתול השיממון
New member
נערי העורב
(שלושה ספרים בשבוע! לא קראתי בכמויות כאלה מאז כיתה ו'!)
ספר הזוי וחסר כל הגיון. אני חושדת שזה נעשה בכוונה כדי לתת לו איזה הילת מוזרות ייחודית, אבל הוא הזוי מכדי שאפשר יהיה לדעת בוודאות.
את העלילה ניתן לתמצת כך (ספוילרים):
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
היה היתה נערה בשם בלו שחיה במשפחה של מדיומים והיתה נבואה לגבי זה שהנער הראשון שהיא תנשק ימות.
בנים: אנחנו מחפשים קווי אנרגיה ואת הקבר של המלך משמו (לא ארתור), למרות שאין סיבה ניכרת לעין שנעשה זאת ו/או שמשפחותינו העשירות יתמכו בנו בעניין כאילו זה שגרתי לגמרי שנערים נורמלים מקדישים ארבע שנים מחייהם לחיפוש אובססיבי אחרי משהו קסום ו/או שמישהו שגרתי ונורמלי כמותנו בכלל יאמין בכל הדברים הנ"ל. זה לא משנה, זרמו איתנו.
בן: היי, בלו, רוצה לצאת איתי?
בלו: *קשקושים פמיניסטיים*
בלו: טוב, בסדר.
בן: יופי, אז בואי לחפש איתנו קווי אנרגיה.
כולם: הו, מצאנו קרחת יער קסומה עם דגים קסומים ועץ שעושה חזיונות! זו התקדמות מופלאה! בואו...אה, נלך משם ונחזור אח"כ.
המורה ללטינית: מוהאהא! אני אמצא את קווי האנרגיה לפניכם והכל יהיה שלי, שליייי! אה ואני גם אשחט את הדודה הזאת של בלו ואקריב אותה קורבן כדי להגביר את קווי האנרגיה.
כולם: לאא!
הדודה: *נעלמת*
בן: *אני* אקריב את עצמי!
כולם: לאא!
עדר פרות לבנות מופיע ורומס את המורה ללטינית למוות. הטובים נשארים בחיים.
עצים: היי, פססט. נכון המלך משמו שאתם מחפשים? אז אנחנו כאילו יודעים איפה הוא. מעוניינים?
כולם: אה...אולי נשמור את זה לספר הבא? בינתיים נלך להכין שיעורי בית ואז נצא לחופשת הקיץ. אבל היי, תודה!
המשכתי בעיקר בגלל המוזרות והשעשוע. ברגע שמתחילים להתייחס לספר כמו לאליס בארץ הפלאות הראש מפסיק לכאוב מנסיונות למצוא בו הגיון.
מה שבאמת מצחיק הוא שכל הזמן הכנתי את עצמי לקטעי רומנטיקה מבחילים (בגלל כל הקטע של "הבן הראשון שתנשקי ימות" שמוזכר אף בתקציר) אבל לא היו כאלה בכלל. בכללאל. למעשה מערכת היחסים של בלו ואדם היא מערכת יחסים אמינה לחלוטין של בחור-מתחיל-עם-מלצרית-חתיכה, בלי קשקושי אהבת אמת, ומוקדשות לה אולי שתי שורות. אבל איכשהו עדיין התאכזבתי.
מגי, WTF?
(שלושה ספרים בשבוע! לא קראתי בכמויות כאלה מאז כיתה ו'!)
ספר הזוי וחסר כל הגיון. אני חושדת שזה נעשה בכוונה כדי לתת לו איזה הילת מוזרות ייחודית, אבל הוא הזוי מכדי שאפשר יהיה לדעת בוודאות.
את העלילה ניתן לתמצת כך (ספוילרים):
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
היה היתה נערה בשם בלו שחיה במשפחה של מדיומים והיתה נבואה לגבי זה שהנער הראשון שהיא תנשק ימות.
בנים: אנחנו מחפשים קווי אנרגיה ואת הקבר של המלך משמו (לא ארתור), למרות שאין סיבה ניכרת לעין שנעשה זאת ו/או שמשפחותינו העשירות יתמכו בנו בעניין כאילו זה שגרתי לגמרי שנערים נורמלים מקדישים ארבע שנים מחייהם לחיפוש אובססיבי אחרי משהו קסום ו/או שמישהו שגרתי ונורמלי כמותנו בכלל יאמין בכל הדברים הנ"ל. זה לא משנה, זרמו איתנו.
בן: היי, בלו, רוצה לצאת איתי?
בלו: *קשקושים פמיניסטיים*
בלו: טוב, בסדר.
בן: יופי, אז בואי לחפש איתנו קווי אנרגיה.
כולם: הו, מצאנו קרחת יער קסומה עם דגים קסומים ועץ שעושה חזיונות! זו התקדמות מופלאה! בואו...אה, נלך משם ונחזור אח"כ.
המורה ללטינית: מוהאהא! אני אמצא את קווי האנרגיה לפניכם והכל יהיה שלי, שליייי! אה ואני גם אשחט את הדודה הזאת של בלו ואקריב אותה קורבן כדי להגביר את קווי האנרגיה.
כולם: לאא!
הדודה: *נעלמת*
בן: *אני* אקריב את עצמי!
כולם: לאא!
עדר פרות לבנות מופיע ורומס את המורה ללטינית למוות. הטובים נשארים בחיים.
עצים: היי, פססט. נכון המלך משמו שאתם מחפשים? אז אנחנו כאילו יודעים איפה הוא. מעוניינים?
כולם: אה...אולי נשמור את זה לספר הבא? בינתיים נלך להכין שיעורי בית ואז נצא לחופשת הקיץ. אבל היי, תודה!
המשכתי בעיקר בגלל המוזרות והשעשוע. ברגע שמתחילים להתייחס לספר כמו לאליס בארץ הפלאות הראש מפסיק לכאוב מנסיונות למצוא בו הגיון.
מה שבאמת מצחיק הוא שכל הזמן הכנתי את עצמי לקטעי רומנטיקה מבחילים (בגלל כל הקטע של "הבן הראשון שתנשקי ימות" שמוזכר אף בתקציר) אבל לא היו כאלה בכלל. בכללאל. למעשה מערכת היחסים של בלו ואדם היא מערכת יחסים אמינה לחלוטין של בחור-מתחיל-עם-מלצרית-חתיכה, בלי קשקושי אהבת אמת, ומוקדשות לה אולי שתי שורות. אבל איכשהו עדיין התאכזבתי.
מגי, WTF?
