אוי, פאק, נכון!
(ספוילרים גם)
לגמרי לא שמתי לב לזה. לקטע של העונות, אני מתכוונת. אתה שפיץ אתה
כן, ייטס עצבן גם אותי. הוא היה כמו קריקטורה על קלישאה של bad guy, ולפעמים טיפוסים כאלה לא מפריעים לי - הם שורצים לרוב בספרי ארטמיס פאול, גם הרלן קובן מת עליהם...אבל בספרים כאלה גם שאר הדמויות נראו כאילו הן יצאו מקומיקס, אז ה-bad guys האלה די משתלבים בנוף. בלקסיקון זה פשוט לא הולך.
ולמה בכלל היה צריך אותו? היה הרבה יותר מעניין אם אמילי היתה רעה בפני עצמה. אם *משהו* היה גורם לה להתפרע ולהרוג את כולם. ואז היא היתה פועלת על דעת עצמה בנסיון ל...תקן את המעשים שלה? לסיים את מה שהיא התחילה? ווטאבר? היא דמות ממש מגניבה, אבל היה פה פוטנציאל-על שלא מומש להגניב אותה אפילו יותר.
כח האהבה! *נאנחת, מתכופפת הצידה ומקיאה בקשת אלגנטית* הרבה סופרים טובים נופלים בזה. ראה ערך רולינג (כן, היא שוב): גם בה"פ דמבלדור נהג להתחיל לקשקש על הבולשיט הזה באמצע שומקום. מה שעושים במקרה כזה הוא נושמים עמוק, נאזרים בסבלנות ומחכים שהתקף הרומנטיקה יעבור לדמות. כשהספר טוב והתקפי הרומנטיקה לא תכופים וקשים מדי זה שווה את זה לגמרי. כן, ברור שזה פגם לי בהנאה מהספר, אבל לא עד כדי כך שהייתי אומרת לאנשים שהוא מאכזב בטירוף ושיוותרו עליו. אולי קצת מאכזבונצ'יק ככה.
בגדול אני אומרת שבכל זאת אהבתי אותו. הסיבות הן:
1. אמילי
2. אליוט
3. מרדפים ואקשן ויריות בום-בום!
4. פנטזיה אורבנית! אני דוקא אוהבת^^
5. הרעיון של העולם, והכוחות, והכל, הוא פשוט אבל מגניב, ואני לפחות לא קראתי כזה בשום מקום אחר אז הוא נראה לי גם מקורי.
6. ראה נ"ב
אבל היי. באר שבע היא באמת גיהנום מדברי צחיח
נ.ב
נכון הספר הזה ממש בנוי להפוך לסרט? יש שם סצינות שממש כתובות כמו סרט - למשל זאת שבה אמילי צריכה לשכנע אנשים לעבור לצד שלה בכביש. ואני אומרת את זה בקטע טוב. לאורך כל הקריאה הסרט רץ לי בראש^^
