מגבת לבנה2
New member
אני והטבעת
כבר הרבה זמן שאני רוצה לעשות את זה..
אני בת 28, מנותחת טבעת שנה ו10 חודשים. מראש סליחה על החפירה
הפורום הזה עזר לי יותר ממה שאתם יכולים לתאר לעצמכם. אני קוראת סמויה, אף פעם לא חשבתי לעומק למה סמויה אולי כי הרגשתי שאין לי איך להועיל לקבוצה. הרבה פעמים שהרגשתי מפוחדת , שחשבתי משהו לא בסדר, שנתקע או חיפשתי עידוד או עצה נכנסתי לפה חיפשתי אנשים במצב דומה. החלטתי לכתוב עכשיו כי אני כיום בנאדם חדש, עדין עוברת תהליך עם עצמי וחושבת שאולי יש שם עוד אנשים כמוני שהסיפור שלי יחזק אותם ויגרום להם לא להתייאש.
ניתוח הטבעת לא בא לי בקלות, אף פעם לא הייתי רזה תמיד הייתי טיפה מלאה ועוד מילדות אני זוכרת בעיות של דימוי עצמי אם זה היה עם אמא שכל הזמן דאגה למה אני מלאה, או אחים שהנשק היחיד שהכירו זה היה לקרוא לי שמנה וידעו שזה יפגע בדיוק במטרה. מראית עין מי שדיבר איתי והכיר אותי חשב שמדובר בבנאדם מלא ביטחון עצמי אבל הכל תמיד היה מסכות.
אחרי פרידה קשה מבן זוג שכללה בגידה ומכוערת עליתי במשקל באופן משמעותי (30 -40 קילו) . כל מה שניסיתי לעשות כדי להוריד לא הצליח, נכנסתי למעגל קסמים שהתחלתי לאכול אכילה רגשית כי ככה ידעתי להתמודד עם בעיות שבלב ואז הייתי רואה איך אני עולה במשקל ונכנסת לעוד יותר דכאון מה שזרק אותי לאכול עוד.. ככה במשך 7 שנים מגיל 21 לא הצלחתי לשקם את הגוף והנפש ולא ידעתי עד כמה המצב חמור, לא הייתה לי מודעות עד כמה ענקית הפכתי להיות.
חבר שהחליט שהוא הולך לעשות את הניתוח נתן לי את הדרייב , הלכנו ביחד לפגישת ייעוץ חטפתי רגלים קרות נבהלתי ברמות קשות ולמרות שנקבע תאריך לניתוח כמובן שלא הלכתי. ידיד שלי שלעומתי היה מספיק אמיץ עשה את הניתוח ותוך חצי שנה הוריד כ35 קילו. נדהמתי. קנאתי (קנאה טובה כמובן) , החלטתי לעשות מעשה ולעשות את הניתוח.באופן מפתיע אחים של וההורים שלי לא תמכו בכלל שבאופן אבסורד כל חיי הטיפו לי על המשקל (שלא היה כזה עודף לאורך ילדותי). למרות זאת החלטתי שזהו חייבת לקחת אחריות והגיע הזמן להודות שלבד אני לא מצליחה וצריכה עזרה.
הגעתי לניתוח מפוחדת ומבוהלת. (למרות שקראתי פה המון על התהליך וההחלמה) אני זוכרת שרציתי לברוח וידיד שלי שעבר את הניתוח הרגיעה אותי וחיזק אותי. ההחלמה לא הייתה קלה בכלל, שבוע שלם של כאבים מטורפים גם בחזה איפה שהמפרט נמצא (כאב ומוזרות שפה לא קראתי עליה ) לאט לאט התאוששתי והחלמתי בשבוע הראשון הורדתי 6 קילו.
התחלתי בסגירות ובתהליך לאט ובזהירות, כל הזמן שכנעתי את עצמי שזה תהליך וזה לוקח זמן אבל בואו נודה על האמת חשבתי שאני אתעורר אחרי חצי שנה רזה, מה שלא קרה. בשנה הראשונה ירדתי 9 קילו. הייתי בטוחה שהטבעת מקולקלת, שהיא החליקה, שהגוף שלי עקשן מדי ובקיצור שהעולם נגדי ושלא נועדתי להיות רזה. ויחד עם זאת על הדרך מתמודדים עם הפעם הראשונה שאוכל נתקע (פחד אלוהים וגם כואב), לומדים לאט לאט לחיות עם הטבעת ולמרות הירידה הקטנטנה לא הצטערתי לרגע.
פחדתי לספר לאנשים על הניתוח, כדי שלא יגידו משהו שלא יחשבו שלמרות הניתוח לא ירדתי ש"בחרתי בדרך הקלה" (שכולנו יודעים שהיא ממש ממש ממש לא קלה) וכו וכו ואז יום אחד גם עם זה המודדתי שאיזה גבר בחדר כושר חפר חפר וחפר על תזונה ומה אני צריכה לעשות ואז אמרתי לו שיש לי טבעת ושירד ממני, כשהוא ראה אותי אחרי 4 חודשים הוא אמר לי בצורה הכי בוטא שיש "חשבתי שעכשיו אני כבר אראה אותך חצי" . כן נשמות טובות ומחזקות שאנחנו פוגשים בעולם..
אחרי שנה + שהייתי כבר סגורה 11 (המוןןן ומודה שכבר הייתי מיואשת) משהו קרה, הגוף שלי התהליך לקבל את התהליך. לפי התזונאית שלי כנראה שהנפש לא הייתה מוכנה עדין להיפרד מהשומנים, מהחומות שצברתי לאורך השנים כדי להגן על הלב. פתאום התחלתי לרדת, לראות שינוי לחזור להרגיש כמו בנאדם נורמלי אם זה להיכנס לחנות ולא לקבל מבט של "למה נכנסת לפה" ובאמת למצוא בגדים שעולים או לעלות לאוטובוס ולא לראות את המבטים המפוחדים של הנוסעים "שרק לא תשב לידי", לצאת לפאב למועדון ואפילו לחדר כושר ולגלות שאשכרה מסתכלים עליך ולא על חברות שלך (תחושה שלא הכרתי ב10 שנים האחרונות).
עכשיו אחרי 35 קילו פחות אני מתחילה להתאהב בעצמי, משהו שלא הרגשתי באף אחת משנות חיי. לא נגעלת ומתבאסת להתלבש, לא מבטלת דברים כי עדיף להישאר בבית משאר שיראו אותי בחוץ. חסר לי עוד 12 קילו כדי להגיע למשקל לפי הטבלאות המחורבנות אבל האמת שגם אם הם לא יגיעו אני ממש ממש בסדר איתי גם ככה ממשיכה להנות מהתהלי, להיות אופטימית וללמוד לאט לאט מה זה לאהוב את עצמך.
אז מי שסמוי או לא, בתחילת התהליך או כבר באמצע, אל תתיאשו, תהיו חזקים, לא להתחרט לרגע, לצעוד קדימה ולזכור שכל אחד יש לו את הקצב שלו. לא לפחד אם זה לא קורה מיד, לא פחד מאנשים טיפשים שנתקלים בהם בדרך, לנסות להנות מהדרך ולא להרגיש בעונש והכי חשוב להקיף את עצמכם במערכת תמיכה חיובית וכיפית.
שיהיה בהצלחה למצטרפים חדשים, למתלבטים, למפחדים, לאלה שכבר הגיעו לפסגה ולכל האנשים המדהימים שפה שתמוכים, מייעצים ותמיד כאן לכל דבר מפחיד או משמח שקורה בדרך, אתם מדהימים! תודה על הכל
כבר הרבה זמן שאני רוצה לעשות את זה..
אני בת 28, מנותחת טבעת שנה ו10 חודשים. מראש סליחה על החפירה
הפורום הזה עזר לי יותר ממה שאתם יכולים לתאר לעצמכם. אני קוראת סמויה, אף פעם לא חשבתי לעומק למה סמויה אולי כי הרגשתי שאין לי איך להועיל לקבוצה. הרבה פעמים שהרגשתי מפוחדת , שחשבתי משהו לא בסדר, שנתקע או חיפשתי עידוד או עצה נכנסתי לפה חיפשתי אנשים במצב דומה. החלטתי לכתוב עכשיו כי אני כיום בנאדם חדש, עדין עוברת תהליך עם עצמי וחושבת שאולי יש שם עוד אנשים כמוני שהסיפור שלי יחזק אותם ויגרום להם לא להתייאש.
ניתוח הטבעת לא בא לי בקלות, אף פעם לא הייתי רזה תמיד הייתי טיפה מלאה ועוד מילדות אני זוכרת בעיות של דימוי עצמי אם זה היה עם אמא שכל הזמן דאגה למה אני מלאה, או אחים שהנשק היחיד שהכירו זה היה לקרוא לי שמנה וידעו שזה יפגע בדיוק במטרה. מראית עין מי שדיבר איתי והכיר אותי חשב שמדובר בבנאדם מלא ביטחון עצמי אבל הכל תמיד היה מסכות.
אחרי פרידה קשה מבן זוג שכללה בגידה ומכוערת עליתי במשקל באופן משמעותי (30 -40 קילו) . כל מה שניסיתי לעשות כדי להוריד לא הצליח, נכנסתי למעגל קסמים שהתחלתי לאכול אכילה רגשית כי ככה ידעתי להתמודד עם בעיות שבלב ואז הייתי רואה איך אני עולה במשקל ונכנסת לעוד יותר דכאון מה שזרק אותי לאכול עוד.. ככה במשך 7 שנים מגיל 21 לא הצלחתי לשקם את הגוף והנפש ולא ידעתי עד כמה המצב חמור, לא הייתה לי מודעות עד כמה ענקית הפכתי להיות.
חבר שהחליט שהוא הולך לעשות את הניתוח נתן לי את הדרייב , הלכנו ביחד לפגישת ייעוץ חטפתי רגלים קרות נבהלתי ברמות קשות ולמרות שנקבע תאריך לניתוח כמובן שלא הלכתי. ידיד שלי שלעומתי היה מספיק אמיץ עשה את הניתוח ותוך חצי שנה הוריד כ35 קילו. נדהמתי. קנאתי (קנאה טובה כמובן) , החלטתי לעשות מעשה ולעשות את הניתוח.באופן מפתיע אחים של וההורים שלי לא תמכו בכלל שבאופן אבסורד כל חיי הטיפו לי על המשקל (שלא היה כזה עודף לאורך ילדותי). למרות זאת החלטתי שזהו חייבת לקחת אחריות והגיע הזמן להודות שלבד אני לא מצליחה וצריכה עזרה.
הגעתי לניתוח מפוחדת ומבוהלת. (למרות שקראתי פה המון על התהליך וההחלמה) אני זוכרת שרציתי לברוח וידיד שלי שעבר את הניתוח הרגיעה אותי וחיזק אותי. ההחלמה לא הייתה קלה בכלל, שבוע שלם של כאבים מטורפים גם בחזה איפה שהמפרט נמצא (כאב ומוזרות שפה לא קראתי עליה ) לאט לאט התאוששתי והחלמתי בשבוע הראשון הורדתי 6 קילו.
התחלתי בסגירות ובתהליך לאט ובזהירות, כל הזמן שכנעתי את עצמי שזה תהליך וזה לוקח זמן אבל בואו נודה על האמת חשבתי שאני אתעורר אחרי חצי שנה רזה, מה שלא קרה. בשנה הראשונה ירדתי 9 קילו. הייתי בטוחה שהטבעת מקולקלת, שהיא החליקה, שהגוף שלי עקשן מדי ובקיצור שהעולם נגדי ושלא נועדתי להיות רזה. ויחד עם זאת על הדרך מתמודדים עם הפעם הראשונה שאוכל נתקע (פחד אלוהים וגם כואב), לומדים לאט לאט לחיות עם הטבעת ולמרות הירידה הקטנטנה לא הצטערתי לרגע.
פחדתי לספר לאנשים על הניתוח, כדי שלא יגידו משהו שלא יחשבו שלמרות הניתוח לא ירדתי ש"בחרתי בדרך הקלה" (שכולנו יודעים שהיא ממש ממש ממש לא קלה) וכו וכו ואז יום אחד גם עם זה המודדתי שאיזה גבר בחדר כושר חפר חפר וחפר על תזונה ומה אני צריכה לעשות ואז אמרתי לו שיש לי טבעת ושירד ממני, כשהוא ראה אותי אחרי 4 חודשים הוא אמר לי בצורה הכי בוטא שיש "חשבתי שעכשיו אני כבר אראה אותך חצי" . כן נשמות טובות ומחזקות שאנחנו פוגשים בעולם..
אחרי שנה + שהייתי כבר סגורה 11 (המוןןן ומודה שכבר הייתי מיואשת) משהו קרה, הגוף שלי התהליך לקבל את התהליך. לפי התזונאית שלי כנראה שהנפש לא הייתה מוכנה עדין להיפרד מהשומנים, מהחומות שצברתי לאורך השנים כדי להגן על הלב. פתאום התחלתי לרדת, לראות שינוי לחזור להרגיש כמו בנאדם נורמלי אם זה להיכנס לחנות ולא לקבל מבט של "למה נכנסת לפה" ובאמת למצוא בגדים שעולים או לעלות לאוטובוס ולא לראות את המבטים המפוחדים של הנוסעים "שרק לא תשב לידי", לצאת לפאב למועדון ואפילו לחדר כושר ולגלות שאשכרה מסתכלים עליך ולא על חברות שלך (תחושה שלא הכרתי ב10 שנים האחרונות).
עכשיו אחרי 35 קילו פחות אני מתחילה להתאהב בעצמי, משהו שלא הרגשתי באף אחת משנות חיי. לא נגעלת ומתבאסת להתלבש, לא מבטלת דברים כי עדיף להישאר בבית משאר שיראו אותי בחוץ. חסר לי עוד 12 קילו כדי להגיע למשקל לפי הטבלאות המחורבנות אבל האמת שגם אם הם לא יגיעו אני ממש ממש בסדר איתי גם ככה ממשיכה להנות מהתהלי, להיות אופטימית וללמוד לאט לאט מה זה לאהוב את עצמך.
אז מי שסמוי או לא, בתחילת התהליך או כבר באמצע, אל תתיאשו, תהיו חזקים, לא להתחרט לרגע, לצעוד קדימה ולזכור שכל אחד יש לו את הקצב שלו. לא לפחד אם זה לא קורה מיד, לא פחד מאנשים טיפשים שנתקלים בהם בדרך, לנסות להנות מהדרך ולא להרגיש בעונש והכי חשוב להקיף את עצמכם במערכת תמיכה חיובית וכיפית.
שיהיה בהצלחה למצטרפים חדשים, למתלבטים, למפחדים, לאלה שכבר הגיעו לפסגה ולכל האנשים המדהימים שפה שתמוכים, מייעצים ותמיד כאן לכל דבר מפחיד או משמח שקורה בדרך, אתם מדהימים! תודה על הכל
