ללימור המקסימה והנה ה- הבא/ה כבר מגיע/ה...

[פרפרי אהבה]

ללימור המקסימה והנה ה-

הבא/ה כבר מגיע/ה...

הנה כמה דברים שלא ידעתם על

השבוע שלנו:

המאכל הכי אהוב עליו/ה זה הממולאים של סבתא.

רכב/ה על סוסים מגיל 10 ואף היה/הייתה מדריכ/ה רכיבה טיפולית.

סובל/ת מעיוורון לילה.

בעל/ת פחד מדבורים וצרעות, למרות שלעולם לא נעקצ/ה.

יש לו/ה פחד גדול מליצנים- אפילו יותר מדבורים!

רוב החלומות שלו/ה צלולים.

עשה/עשתה לעצמו/ה נזם באף.

ועכשיו מוזמנים לשרשר מיהו כוכב השבוע לדעתכם

 

[לימור 3880]

ג'ינג'ר !

 

[haych]

 

[פרפרי אהבה]

בקיצור, כל פעם שיהיה

השבוע תכתבו את ג'ינגר?

טוב נו... הפעם צדקתם

&nbsp
הגיע הזמן לשאול את ג'ינגר המקסימה

 

[לימור 3880]

חח

פשוט כי תארתי לי שלא יופיע שום דבר שקוף מדי

אז ג'ינג'ר, שאלות מסקרנות...
&nbsp

מאיפה היה לך האומץ פשוט לקחת את עצמך מהשגרה הנוחה והבטוחה בישראל לבד לבד לנסות תקופה בארה"ב?
&nbsp
האם לא חששת שאולי לא תסתדרי, ביום בו את נחתת בעצם מה עשית? איפה שהית? האם העבודה שם היה משה שתוכנן
&nbsp
כבר מפה ולכן היה קל יותר? ( שואבת רעיונות.... )
&nbsp

האם את רואה את עצמך חוזרת לארץ לחיות כאן..?
&nbsp

אם היה משהו שהיית משנה בראיה לאחור מה זה היה?
&nbsp

האם היה לך קל להסתגל?
&nbsp

מה את עושה שם בשעות הפנאי?
&nbsp

איך המשפחה הגיבה כשאמרת להם שאת טסה לכמה חודשים? ואיך הגיבו כשהבינו שזה הופך לשנים...?

 

[Ginger L Honey]

חששתי שהנסיון שלא להיות שקופה

יעשה אותי שקופה

ולשאלותייך,
אף פעם לא חששתי להגיע למקומות לבדי. לדרוא"מ טסתי לבדי לחמישה חודשים כאשר הייתי בת 20.
ולא הגעתי משגרה נוחה.
עבדתי בארץ העבודה שלא אהבתי. בדיוק חודש לפני שטסתי פרקתי זוגיות של שלוש וחצי שנים, כאשר הבנתי שמעולם לא הייתי מאוהבת בבן-הזוג שלי, ופתאום הייתי צריכה לחפש מקום לגור. (גרנו בבית שהיה שייך למשפחה שלו, אז מן הסתם אני הייתי זו שצריכה לעזוב). הייתי בת 28, עם חסכון קטן של 8000 ש"ח, ששמרתי בצד עבור החלום שהיה לי -לעשות קורס צניחה, שבארץ עולה בערך 12 אלף ש"ח

.
ואז דרך העבודה שלי נתקלתי בהצעה לעבוד בחברה קטנה בארה"ב. השכר שהוצע לא היה גבוה במיוחד, ורכישת כרטיס הטיסה עליי,
אבל זו היתה ההזדמנות לשינוי שהייתי צריכה.
דבר ראשון שבדקתי הוא האם יש מועדוני צניחה בלונג-איילנד, ובכסף שנחסך עבור הקורס רכשתי כרטיס טיסה.
מה שעבר עליי בחצי שנה האחרונה בארץ ובעיקר בחודש שלפני הטיסה הוא סיפור מטורף, כ"כ מטורף שאינני יכולה לחלוק אותו על גביי האינטרנט. כשתגיעי לפה אספר לך אם תרצי לשמוע

העליה למטוס היתה מלווה בעיקר בתחושה של הקלה. לא ציפיתי שאשאר בארה"ב, רציתי רק להתרחק לתקופה קצרה, אז גם החשש שלא אסתדר לא באמת היה שם. מקסימום הייתי חוזרת.
למרות שהוצאתי ויזת תייר שנים לפני כן, זה היה הביקור הראשון שלי בארה"ב, והנחיתה שלי בניו-יורק היתה איומה!
הטיסה אחרה בשעה וחצי, ולאחר שלוש שעות בהן חיכיתי ליד המסוע הבנתי, שהמזוודה שלי לא מגיעה....
לא היה לי טלפון, ומן הסתם האדם שהגיע לאסוף אותי לא חיכה שעות בחוץ.
רכשתי כרטיס טלכארד וניסיתי להתקשר לאדם שאמור היה לאסוף אותי, ואז התברר לי שרשמתי במחברת שלי מספר לא נכון!
בערך שש שעות לאחר הנחיתה מצאתי את עצמי יושבת על המדרכה בטרמינל, סחוטה, עייפה ומנסה (ללא הצלחה מרובה) להחניק דמעות בגרון...
אחרי שכמעט נשברתי אמרתי לעצמי "זה לא יכול להיות יותר גרוע, מפה זה יכול רק להשתפר!"
ובאמת, מאותו הרגע זה השתפר. הצלחתי למצוא דרך ליצור קשר עם הבוס שלי, ובסופו של דבר הסתדרתי
שלושה חודשים לאחר הנחיתה התחלתי את קורס הצניחה, ביום הראשון של הקורס הכרתי את בילי, והשאר הסטוריה.

נכון להיום אינני רואה את עצמי חוזרת לגור בארץ. לא תהיה לנו שם איכות החיים שיש לנו כאן. חזרה לארץ מקושרת עבורי לפרוק מערכת היחסים שלנו, דבר שאני מקווה שלא יקרה עד סוף ימיי.

בראיה לאחור, לא הייתי משנה דבר. הדברים הטובים שעברתי, הדברים הכי גרועים שעברתי והן הטעויות שעשיתי בחיים, כולם הובילו אותי למקום בו אני נמצאת היום, ואינני יכולה, או בכלל רוצה, לדמיין את עצמי בשום מקום אחר.

אני חושבת שיחסית היה לי קל להסתגל. אני מרגלת מאוד מהר למציאות חדשה, והעובדה שמצאתי פה את אהבת חיי בהחלט הפכה הכל לקל יותר.

הייתי רוצה להגיד שבשעות הפנאי אני תמיד צונחת! אבל במציאות אני צונחת רק בין אפריל לאוקטובר, ובד"כ לא יותר מיום בשבוע, לפעמים אפילו יום בשבועיים. בחורף אני מחליפה את המצנח בסנואובורד, תחביב שהתחלתי רק בשנה שעברה, אבל השנה בגלל הפציעה שלי עונת הצניחה הסתיימה עבורי מוקדם ואת עונת הסקי כנראה שלגמרי אפספס...
לצערי, אין לי מספיק שעות פנאי. אני אמנם עובדת מהבית, אך אני על המחשב בין שבע בבוקר לחמש בערב, שישה ימים בשבוע.
שוב אירוניה, אני נהנת מאוד ללכת.. סתם טיול ברגל (אם יש לי במקרה יום חופש ואני לא פצועה) יכול להמשך למעלה מעשר שעות... ובבית אני נהנת לבשל, לקרוא, לצפות בתכניות ובדוקיומנטרים בנטפליקס. ופשוט לשחק עם הכלבים, עם החמוס ועם הבעל

וגם הייתי רוצה להגיד שבזמני הפנוי אני מציירת. אני מאיירת מוכשרת, אם אוכל להעיד כך על עצמי, אך מאז שהגעתי לארה"ב לא היתה לי טיפה של השראה או של חשק...

המשפחה והחברים שלי לא היו מופתעים במיוחד. להם היה ברור שאסתדר פה, אפילו כאשר זה לא היה ברור לי.

 

[לימור 3880]

אני רואה אנשים שעושים צעדים לא קלים ופשוט משנים את חייהם לחלוטין בהחלטה אחת נחושה גם אם לא תמיד פשוטה, ופתאום הכל מקבל תפנית מוזרה לחיים שונים לגמרי

&nbsp
איך בסוף יצרת קשר עם הבוס שלך?
&nbsp
מה ז"א החצי שנה שלפני הטיסה היתה מטורפת? מאיזו בחינה..? התלבטויות?

 

[Ginger L Honey]

איך יצרתי קשר

נתתי לחברה מודאגת מספר טלפון ישראלי שמקשר לטלפון של הבוס.
&nbsp
למזלי זכרתי את הפספר של אותה חברה בע"פ. בטלכארד שקניתי התקשרתי לישראל, היה משהו כמו 4 או 5 בבוקר בארץ.
הערתי אותה ובקשתי ממנה את המספר שנתתי לה.
ואז שוב עשיתי שיחת חוץ לארץ שקושרה חזרה לארה"ב והצלחתי להשיג את הבוס שלי
&nbsp
החצי שנה לפני היתה מטורפת מכ"כ הרבה בחינות... מבחינה זוגית, משינוי מחשבתי ומחוויות שעברתי, על רובן אינני יכולה לספר בפורמט הזה

 

[לימור 3880]

 

[haych]

שאלות

למה הפסקת להיות מדריכה טיפולית?
הרגשת שהרכיבה אכן עוזרת למטופלים? (הנוירולוג המליץ לאחותי לקחת את אחיין שלי לרכיבה, לפני שיצטרכו לדחוף לו ריטלין).
פחד מליצנים-תמיד עניין אותי ממה הפחד, בעצם? מהמראה שלהם? מההתנהגות? האם הפחד נגרם כתוצאה מאירוע מסויים?
אני צריכה להבין את המשפט האחרון... באמת עשית *לעצמך* נזם באף? כאילו, לקחת את המחט וחוררת את עצמך במו ידייך? עד כמה זה כאב מ-1 עד 10 ולמה לא הלכת למישהו מוסמך?
ממה נובע הפחד מדבורים אם לא נעקצת? מהמחשבה על מה יקרה אם? ממשהו אחר?

 

[Ginger L Honey]

תשובות

הפסקתי להדריך וגם הפסקתי לרכוב במקביל לזמן שהפכתי לטבעונית.
הבנתי שאני מנצלת את היצורים הכי מדהימים שאני אוהבת. אנטליגנציה רגשית של סוסים היא דבר פנומנלי ואכן עוזרת מאוד לאנשים. ראיתי שינוי מדהים אצל ילדים מסויימים, וגם עבור אלו שלא באמת נוצא שינוי, החיוך שלהם היה מספיק.
אבל עד כמה שהסוסים עמם עבדתי היו מטופלים היטב, להיות חיות מסע זה לא הטבע שלהם. ככל שאהבתי אותם יותר השימוש בהם הרגיש לי לא נכון, וביום אחד פשוט לא יכולתי לקחת בזה חלק יותר... שום יצור חי לא נועד בכדי שיצור אחר ישתמש בו.
הרכיבה היתה חלק משמעותי בחיי מאז שהייתי ילדה והשאירה לי חור בלב כאשר עזבתי.
אני עדין חולמת על רכיבה לפעמים, אך כאשר גיליתי את הצניחה החופשית והחלפתי את בעל-החיים ברכיבה על הרוח, החור בלב נסגר.
&nbsp
פחד מליצנים אכן התחיל אצלי מטראומת ילדות.
כאשר היינו מאוד קטנים וההורים רצו להפטר מאיתנו לכמה שעות בשבת בצהריים, הם היו שמים אותנו על ספינת הפעלות לילדים בנמל יפו. שם הספינה היה "סבבה5"
על סיפון ה"סבבה5" היו ליצנים שזכורים לי כדברים הכי מפחידים שראיתי בחיי. כבר 27 שנים שהם עדין מופיעים בסיוטים שלי.
זה לא שהם עשו לנו משהו, רק האופן בו הם נעו על הספינה הבלתי יציבה בליווי המראה שלהם החריד אותי. והילדים, אני בינהם, הקיאו....
במשך הרבה שנים לאחר מכן גם פחדתי מסירות ומספינות, אבל זה לפחות עבר לי.
כאשר הייתי ילדה מראה של ליצן היה מלווה בצרחות מצידי.
היום זה כבר לא נורא, אבל עדין עוברת לי צמרמורת לאורך הגב ותחושת גועל בכל פעם שאני רואה ליצן... בערך מה שאנשים אחרים חשים כשהם רואים ג'וק.
&nbsp
ולסיפור הנזם. לאחר הצבא עשיתי עבודה מועדפת באילת במלון קלאב-הוטל. עבדתי באולם משחקי הוידאו שלהם (סוג של צוות בידור. הייתי מפעילה של ילדים) בנומבר כאשר העבודה דעכה מצאתי עבודה נוספת בחנות "טורקיז" בקניון. בין היתר הייתי עושה לאנשים חורים באף ובאזניים באמצעות אקדח.
יום אחד במהלך ינואר או פברואר סבלתי משעמום רב. כל היום לא נכנס לחנות אפילו לקוח אחד. אז משעמום לקחתי את האקדח, עמדתי מול המראה ועשיתי לעצמי נזם.
יש גם המשך הזוי מאוד לסיפור הזה, אבל זו כבר תהיה חתיכת חפירה

&nbsp
ובאמת שאינני יודעת ממה נובע הפחד שלי מדבורים. אני יודעת שהן חיוניות, בלתי מזיקות אם אינן מאויימות ואפילו חביבות,
ועדין אני ממש מפחדת מהן. בלי שום הסבר ובלי שום הגיון.
היה לי פעם קן של אלמנה שחורה בנעל וזה הפחיד אותי פחות מדבורה!

 

[לימור 3880]

הרפתקנית לשמה

 

[haych]

את נשמעת בן אדם מרתק

ואני לגמרי מבינה את הסיפור של הסוסים. אני לא מבינה איך כשהייתי בתאילנד לפני כ-6 שנים הרשתי לעצמי לרכוב על פיל. על סוסים אני כבר שנים לא מוכנה לרכוב. כשהייתי באיסלנד לפני חודשיים נשארתי שעה וחצי באוטו בזמן שא' יצא לרכיבה בחווץ סוסים כי לא הייתי מוכנה להצטרף אליו.

אחחח ימי האקדח! עשו לי חורים בגיל שלוש-ואני עד היום זוכרת את זה כטראומה. לעשות לעצמך.... בררר, צמרמורת! אשמח לשמוע את ההמשך ההזוי לסיפור-חפירות זה כאל!

לגבי דבורים-גם אני מפחדת מהן, אבל אצלי זה מקושר לטראומה אחרי שעקצו אותי 25 בבת אחת

איך הגיע לך קן של אלמנה שחורה לנעל?!??!!??!

 

[לימור 3880]

25 בבת אחת?!

אותי עקצה אחת כל חיי ואני זוכרת את זה ככאבי תופת , אז 25...

 

[haych]

סיפור הדבורים

איזה שבוע אחרי שהשתחררתי יצאתי עם ההורים שלי לטיול בנחל קרוב למקום מגורינו, יחד עם אחותי ושלוש כלבות.
במהלך הטיול הכלבות ריחרחו איזה שיח-ונחיל דבורים עצום עלה לאוויר! אני הייתי הכי קרובה, אז הם הסתערו עלי ואני עדיין זוכרת את האימה... התחלתי לרוץ תוך כדי שהן עוקצות אותי ואני צורחת ושומעת אותן מזמזות לי באזניים. צרחתי לאבא שלי שיעזור לי וראיתי אותו רץ לכיוון אחר, ואני זוכרת שחשבתי "למה הוא לא בא לעזור לי?!?" (לא שהיה לו מה לעשות...) רק בהמשך גיליתי שהתקיפו גם אותו...
הנזק: כלבה אחת יצאה ללא פגע. אמא אחת יצאה ללא פגע (מהתקרית הזאת. קודם היא נפלה בנחל אז היא חטפה את שלה

), כלבה אחת עם עקיצה בתחת, כלבה אחת עם עקיצה באף (שפיתחה תגובה אלרגית ובגלל שאחותי וטרינרית הייתה לה באוטו ערכת עזרה ראשונה שהצילה אותה). אחות עם עקיצה אחת, אבא עם 7 ואני עם 25. משכחי כאבים לא השכיחו שום כאב וישבתי בבית נושכת את הכרית של הספה כדי לא לצרוח... הרגשתי שהריאות שלי מתפוצצות עם כל נשימה (כל העקיצות היו בגב). בסוף עלינו לבי"ח כדי שיתנו לי משכחי כאבים לוריד, אבל בגלל שהיה שבת כשהגענו אמרו שאנחנו צריכים לשלם 500 ש"ח ועם כל הכאב אמרתי לאמא שלי שאני לא מוכנה שהיא תשלם 500 ש"ח בשביל אקמול לוריד... אז רק מדדו לי לחץ דם וחזרנו הביתה. 3 ימים לא ישנתי בגלל הכאב ועוד 3 ימים לא ישנתי בגלל הגירודים. שבוע אחרי זה נסעתי לאילת עם אחותי והסתובבתי עם בגד ים ונראתי כאילו הצליפו בי עם שוט

מזל שאני לא אלרגית!
וגם לפני תקרית הדבורים הנ"ל נקצתי לא מעט. מה אני אגיד, אני פשוט בחורה מתוקה

 

[Ginger L Honey]

אללי, איזה סיפור זוועתי!

מזכיר לי, שכאשר הייתי בערך בת 12 יצאתי לטיול עם אבא שלי ועם אחי שצעיר ממני בשנה וחצי.
היינו באיזשהו ישוב באזור נטוש.
אחי הבחין בקן צרעות ענק בתוך ארון חשמל שהיה פתוח, והתחיל לתת לקן מכות עם מקל.
אני התחלתי לצרוח, "מה אתה עושה?? השתגעת?!?"
אבא שלי ניסה להרגיע אותי ואמר שהקן נטוש.
בכל מקרה התחלתי לרוץ לכיוון להשני.
פתאום אני שומעת את שניהם צורחים ורואה אותם רצים בעקבותיי כאשר נחיל שחור ומפחיד רודף אחריהם!
מזל שזה היה במורד גבעה, רצתי יותר מהר מכפי שרצתי כל חיי!
אני לא יודעת איך שניהם יצאו רק עם 3-4 עקיצות כל אחד.
העיקר שאני התחלתי לרוץ הרבה לפני שהם התחילו

 

[A לוןA]

שנאמר

מ שאין בראש- יהיה ברגליים...

 

[Ginger L Honey]

זה תמיד הזכיר לי את הבדיחה

שניים מטיילים באפריקה ונתקלים באריה
אחד אומר "בוא נברח מהר!"
השני אומר, "רגע, אני חייב לנעול את נעלי הריצה!"
"אתה באמת חושב שעם הנעליים תרוץ יותר מהר מאריה?"
"לא, אני חושב שעם הנעליים ארוץ יותר מהר ממך"

 

[לימור 3880]

וואוו.... לא חושבת שהייתי שורדת משהו כזה .

זה כואב אמנם לזמן יחסית קצר אבל כואב מאד, וכשזה כ"כ הרבה יחד אז בכלל... היה לכם המון מזל שלא הייתם אלרגיים ושאחותך וטרינרית, מסוכן ... :-\

 

[Ginger L Honey]

איך זה קרה לך??

זה נשמע זוועה

אני מקווה להשאר עם הפחד הזה ולא להעקץ אף פעם.
למרות שיש סיכוי שאם אעקץ זה פחות יפחיד אותי אח"כ

&nbsp
אז זה סיפור קצת מחריד...
בערך שעה לאחר שעשיתי לעצמי את הנזם נכנסה לחנות אישה, גם היא רצתה לעשות נזם והביאה עמה במיוחד נזם קטן מזהב.
הסברתי לה, שאין באפשרותי להשתמש בנזם שהיא הביאה, רק בעגיל שמותאם לאקדח, שהוא יחסית גדול עבור נזם, והצבעתי על שלי.
היא התבאסה אבל הסכימה.
עשיתי לה את הנזם, היא הסתכלה במראה ובכתה, היא ממש רצתה לשים את הנזם שהביאה עמה. אמרתי לה שרצוי לחכות עשרה ימים לפני שהיא מחליפה את הנזם, אבל הרבה מחליפים אחרי שלושה ימים. היא לא היתה מוכנה לזה,
היא שלפה מיד את הנזם מהאף והחליפה אותו בנזם הזהב.
היא הסתכלה עליי וחייכה, ואז היא התעלפה ונפלה על הרצפה!
מיד התחיל בלאגן, קראתי לעזרה ראשונה. אחרי כמה דקות היא התאוששה, שמחה שעכשיו יש לה את הנזם שהיא רוצה והלכה.
לאחר מכן המשמרת שלי המשיכה להראות כמו נצח. הסתכלתי במראה של החנות וחשבתי לעצמי.
הנזם הזה באמת ענק ומכוער. אולי גם אני אחליף אותו? מקסימום אתעלף (כן, כן, ככה הראש שלי עבד בגיל 20...)
אז בחרתי לי נזם קטן וחמוד מכסף עם אבן בצבע תכלת.
שלפתי את הנזם הרפואי מהאף
ולא התעלפתי
אבל התחיל לרדת לי המון דם! כמויות שלא יכולתי לדמיין שיכולות לצאת מנקב כ"כ קטן!
והדם נשפך לי על כל הבגדים ועל הרצפה. נראתי לפחות כמו קורבן רצח, ולא הצלחתי למצוא את הנקב כי הפצע לא הפסיק לדמם!
הכי גרוע, הייתי לבדתי במשמרת ולא יכולתי פשוט לעזוב את החנות.
רצתי לחנות הבגדים לידנו עם גליל נייר על הפרצוף ובקשתי שמישהו יצא לשמור על החנות.
לכולם היו פרצופים לבנים מאימה! זה באמת נראה הרבה הרבה יותר גרוע ממה שזה היה.
רצתי לשרותים ושטפתי פנים תוך כדי שאני מנסה לשים את הנזם החדש במקום.
בסופו של דבר הצלחתי ודמום פסק.
כשחזרתי לחנות הייתי צריכה לשטוף את הרצפה ואת המראה(גם ככה שטפנו כל ערב, אבל אחרי הסגירה)
הסתכלתי במראה וחשבתי לעצמי, "זה היה שווה את זה!"