אז עם מה נותרנו ביד?
מריה ורועי עדיין יושבים במיטה זה מול זה ממשיכים את השיחה שהתחילה בדיוק לפני שלושה חודשים וקצת. שום דבר לא השתנה מבחינתם. דייר הלך ודייר בא,
דייר הודח ודיירת פרשה, והם עדיין במיטה זה מול זה ממשיכים בשיחתם.
מירב והבנות במיטה, נהנות מהחום שהן מפיקות זאת מזו, ובבית כזה קר ומנוכר
אין כמו חום אנושי כדי להפיג את השיעמום ואת הניכור.
אליאב נשאר במיטתו עם הבנדנה על הראש. מה שעבד ביום בראשון, יעבוד גם ביום האחרון. ילד פרווה שלא מזיק לאף אחד אבל גם לא מוסיף טעם לחיים של אף אחד מלבד לבני משפחתו ואהוביו. בלי שום ערך מוסף שניתן להיתלות בו ולהגיד
וואלה, זה האדם שאיתו הייתי רוצה להיתקע באי בודד.
אביבית ספונה במיטה, מדוכאת עד עמקי נשמתה.
כמו ילדה שהצעצוע שלה נלקח ממנה ובמקרה שלה, לקחו לה את הנוטלה.
אביבית יקרה, באמת אני זוכרת לה חסד נעורים, היא בת עירי,
החיים הם לא פיקניק ולא מסיבות אצל יו הפנר, והגברים לפעמים יכולים להוות
משענת קנה רצוץ. כאשר לגבר נמאס או נשבר, הוא פשוט קם והולך ולא עושה חשבון לאיזה לב הוא שבר. אולי אביבית תלמד משהו מהעונה הזאת. אולי היא תלמד לא להשליך את יהבה על גברים בלבד. כל אישה זקוקה גם לאישה טובה נוספת על ידה. ברגע שהיא וויתרה על אדל לטובת אלי (משענת קנה רצוץ) היא
הפסידה במערכה.
ישראל המרוויח העיקרי מכל ההתרחשויות האחרונות.
הוא אפילו לא צריך להתאמץ יותר. לא צריך להיות בורר ולא שופט,
הנאשמים בעצמם גוזרים את פסק דינם.