וואו
ממש ממש אהבתי את הפרק. אבל ממש.
זאת הפעם הראשונה מאז שמאט נכנס לתפקיד שהוא הצליח לרגש אותי. הוא, ממש הוא, הדוקטור. העשירי ריגש אותי המון, אבל עם ה- 11 זה לא קרה (התרגשתי מדברים אחרים בעונות האלה, לא מהדוקטור עצמו), וסוף סוף זה קרה. ממש ציפיתי לזה. הנאום שלו בסוף הפך אותי לשלולית של דמעות. זה היה מדהים
והשירים, השירים! מה זה הדבר הזה. זה היה כל כך קסום ועוצמתי.
http://www.youtube.com/watch?v=rGOhatnRMIE
לא מסוגלת להפסיק לשמוע
קלרה נהדרת בכל מובן אפשרי. היא מגניבה והיא מצחיקה והיא מרגשת והיא חכמה והיא עוזרת והיא כיפית והיא כל כך נפלאה. היא פשוט קלרה אוסוולד-פור-דה-ווין
אני ממש אוהבת אותה. ובנוסף לכל היא גם מסקרנת ואני כבר ממש רוצה לדעת מה הסיפור שלה. (והטארדיס לא אוהבת אותה... בדוקטור אין דבר כזה "סתם", וקשה לי להאמין שאין לזה משמעות להמשך. נראה מה יעשו עם זה.)
הילדה הייתה מקסימה (מאט כל כך טוב עם ילדים!), הסיפור היה מעולה ומעניין, השוק היה כיפי וממש הוסיף, ו- we don't walk away, והנאום של הדוקטור בסוף, והעלה
ובכלל, הטקסטים בפרק היו מעולים
וגם ההורים של קלרה ריגשו אותי. והעלה!
היה בפרק הזה הכל. הוא היה גם מרגש, גם משעשע, גם מקסים, גם כתוב נפלא וגם מקורי. וגם השירים, השירים
והוא מלא בציטוטים מעולים, כבר אמרתי?
There’s quite a difference between what was and what should have been. There’s an awful lot of one but there’s an infinity of the other.
I walked away from the last great time war. I marked the passing of the Time Lords. I saw the birth of the universe and I watched as time ran out, moment by moment, until nothing remained. No time. No space. Just me. I’ve walked in universes where the laws of physics were devised by the mind of a madman. And I’ve watched universes freeze and creations burn. I’ve seen things you wouldn’t believe. I have lost things you will never understand. And I know things. Secrets that must never be told. Knowledge that must never be spoken.
נהניתי מכל רגע, ואני כבר רוצה לראות אותו שוב. איזה כיף
(עכשיו קלטתי שיש המון לבבות בהודעה
טוב, זה כי באמת אהבתי את הפרק הזה. וכיף לי
)