מעתיקה לכאן פוסט מתאים בדיוק.
הפוסט הזה פורסם היום בדף הפייסבוק של בדרך הלב - פשוט להיות הורים:
https://www.facebook.com/pashutlihiothorom/?fref=nf
אתמול הייתה יום הולדת 3 לבת שלי. לכבוד יום ההולדת תכננתי להכין אוכל, לנקות את הבית, לסדר ולהכין עוגת יום הולדת קשת מפירות בדיוק כמו שהבת שלי ביקשה.
בלילה השכבתי את הילדים לישון והתחלתי בהכנות לקראת יום ההולדת. בערך בשעה 22:00 ילדת יום ההולדת התעוררה, היא רצתה שאבוא לישון איתה. הסתכלתי עליה והיה נדמה לי שאני הולכת לבלות איתה בחדר בערך שעה עד שתירדם בחזרה מה שלא ישאיר לי זמן להתעסק עם העוגה. "רוצה לבוא לישון למטה?" שאלתי אותה תוך כדי שאני נזכרת כמה "כיף" זה כשהיא ערה ועייפה באמצע הלילה. היא כמובן נענתה בשמחה. השכבתי אותה על הספה בסלון, היא שכבה שם, שמעה את הבלנדר עובד, שמעה אותי מזיזה, פותחת, חותכת, הולכת ממקום למקום ולקח לה בדיוק 5 דקות להתחיל להתעניין ולדבר ולהיות די ערנית לשעת לילה שכזאת. הבאתי אותה אלי למטבח, ישבנו, הכנו שכבות לעוגה, טעמנו וליקקנו והיינו שתינו מרוצות.
חצי שעה אחר כך אחיה הגדול של ילדת יום ההולדת התעורר, אם אחותו למטה אז למה הוא לא? "יאללה בוא גם אתה למטה" אמרתי ונזכרתי בכל הפעמים שבהן הוא היה עייף ובלתי נסבל. 'היום אני זורמת. העיקר שהעוגה תהיה מוכנה' חשבתי לעצמי. האח הגדול הצטרף אלינו למטבח ושלושתנו מכינים עוגה, טועמים, מלקקים ומאוד מרוצים ונרגשים לקראת יום ההולדת ובעיקר מצפים לראות את העוגה מוכנה צבעונית ויפה.
כשסיימתי להכין את העוגה אספתי את הילדים והלכנו ביחד לישון.
הילדים התעוררו אתמול בבוקר נרגשים ושמחים לקראת יום ההולדת וגם עייפים מהלילה יוצא הדופן שעבר עליהם.
כשהילדים שלי היו עצבניים מרוב עייפות – הבעתי אמפתיה, בדיוק כמו שאני עושה כשהם עצבניים מכל סיבה אחרת.
כשכאבו להם הרגליים והם ביקשו שארים אותם כי הם לא יכולים ללכת – הבעתי אמפתיה, בדיוק כמו שאני עושה כשהם רוצים כל מני דברים שאני לא יכולה או לא מעוניינת לספק להם.
כשהיה לי קשה – מצאתי פתרונות שייצרו לי שקט או שיקלו עלי בדיוק כמו שאני עושה בכל פעם שקשה לי מכל סיבה אחרת.
עברנו את היום הזה בהצלחה רבה, הכנתי כמעט את כל מה שתכננתי להכין (שזה השג מאוד גדול בשבילי) והילדים הגיעו ליום ההולדת, עייפים אך נרגשים ומאושרים.
אם הייתן שואלות אותי לפני שלוש שנים, הייתי מספרת לכן שהילדים צריכים לישון ולכן לא טוב לתת להם להיות ערים באמצע הלילה, בטח ובטח לא כשתן כל כך עסוקות. לא בגללי, בגללם. הם פשוט צריכים לישון.
אם אתן שואלות אותי היום, אני מבינה שאולי זה נכון אבל ברגע הספציפי הזה, הצורך החזק ביותר שלהם לא היה לישון, הצורך החזק ביותר שלהם היה שייכות, זה הרי חלק מההקשרות בינינו. הם פשוט היו צריכים אותי איתם. ואני? אני כל כך רציתי שהעוגה תהיה מוכנה ויפה. יש לי רפרטואר של שנים כהורסת עוגות סדרתית. כל כך רציתי שהפעם יצליח לי.
ומה עם לישון אתן שואלות? הם באמת צריכים לישון. אבל לישון עכשיו או אחר כך זאת אסטרטגיה, את המענה לצורך בשינה או יותר נכון במנוחה של הגוף ובצבירת אנרגיות הם יקבלו הלילה, אנחנו רק דחינו קצת את המענה לצורך הזה לטובת צורך אחר שהיה להם, לטובת צורך אחר שהיה חזק ביותר ברגע הזה אצלם.
"אבל עכשיו הם יבקשו כל לילה" יגידו הספקנים. אולי. אם הם יבקשו הלילה אולי זה יתאים לי שוב אבל כנראה שלא ואם זה לא יתאים לי אני אוכל לשכב לידם, להביע אמפתיה לרצון שלהם לרדת למטה, להיות איתי בסלון או במטבח, לשבת איתי כשאני ערה, לקבל עוד זמן ערות בדיוק כמוני, אני אוכל להביע אמפתיה לכל זה ולהשאיר אותם במיטה כי יש סיבה שבחרתי בכלל הזה, לרוב הוא משרת אותי די טוב ועכשיו כל שנותר לי הוא להמשיך לשמור עליו, להמשיך לשמור על הצורך שלי ולתת גם לילדים שלי בדיוק את מה שהם צריכים – אותי.
אולי בגלגול הבא אני אעביר גם סדנאות להכנת אוכל, בינתיים אני אסתפק בלתת לכן את המתכון לעוגה (בתגובה הראשונה) ולהזמין אתכן לסדנאות ההורים שלנו, אולי לא תלמדו להכין עוגה אבל תלמדו איך להפוך את החיים שלכן לנפלאים יותר ובעיני זה הרבה יותר חשוב
יעל סול
