הדיון הזה בא לי בזמן
אחרי סוף שבוע גהנומי עם הילדים, שבאמצע שלו מצאתי את עצמי גומרת קופסאת קורנפלקס שלמה, ואחריה עוד עם סנדוויץ, ובצק שמרים לפיצה.
גיליתי שכשאני כועסת ומתוסכלת (בעיקר על דברים שאין לי השפעה עליהם, או שחשובים לי - כמו הילדים שלי), אני מרגיעה את עצמי בבישול של דברים שאני אוהבת (בעיקר אפייה ולא בישול, אבל ההתעסקות במטבח). לרוב זה מביא לתוצאה שכל המשפחה יכולה להנות ממנה (או החברים שלי בעבודה, אם, כרגיל, הכנתי יותר מידי) אבל הפעם כל כך כעסתי על הילדים, שוזה נמשך עד אתמול בצהריים מיום חמישי, שממש לא רציתי להתייחס אליהם (אני מעדיפה להתעלם מאשר להתפרץ ולצעוק). לצאת מהבית לא הייתה אופציה (לא משאירה ילדים בבית במצב של אזעקות), אז גם לא יכולתי לעזוב את הסיטואציה וללכת - מה שבדרך כלל עוזר.
אז הכנתי להם ארוחות, לא ישבתי איתם לאכול כי לא רציתי להיות בחברתם, ובמקום זה חיסלתי כל מה שהיה שלא מחייב הכנה - קורנפלקס, סנדוויץ... וחזרתי למזון הנחמה שלי - פיצה. הכנתי בצק שמרים שמחייב הרבה התעסקות (נטשתי את המיקסר ולשתי ידנית. מתוך תקווה שהפעילות הזו תרגיע אותי, ואז אוכל לחלק את הבצק למנות ולהקפיא לשימוש עתידי).
בדרך כלל אני "תופסת את עצמי" ויוצאת מהסיטואציה או מתחילה לעשות פעילות אחרת במטבח - כזו שכשורה לאכול, אבל מחייבת התעסקות עם הידיים ולא עם הפה - לישה של בצק בלי מקסר, בישול אוכל עם הרבה שלבים שונים, הרבה קיצוץ של ירקות (בהתקפה אחת כזו קצצתי קילו וחצי בצל לקוביות קטנות, חילקתי למנו והקפאתי. בהתקפה אחרת קצצתי צמחי תבלין והכנתי לי קוביות קפואות של צמחי תבלין. שימושי ונוח לשתי מטרות - רגיעה ובישול).
אבל משהו בריב עם הילדים והתעצבנות עליהם "משחרר" את הרסן ושום פעילות רגילה לא מרגיעה.
