האהובים עלי ביותר קנו את מקומם בספר אחד
אדאמס על "המדריך" שקראתי שוב ושוב ושוב (ואז עוד פעם) והאזנתי לתסכית וצפיתי בסדרה של ה BBC... כמות הציטוטים הרלוונטיים לחיי בספר הזה מדהימה ואני תמיד מופתעת לגלות בו עוד איזה "קפל" שלא ידעתי קודם.
הכרתי אותו בזכות הספרנית בביה"ס שלי, שהכירה לי את עולם הספרות הספקולטיבית הנפלא.
לוואצ'י על "ילד מלחמה". לטעמי כבר ההמשכים נופלים ממנו בהרבה, אבל הוא בעצמו פשוט גאוני. בנתיים קראתי רק פעמיים, אז נראה אם דעתי תשתנה בעתיד.
אני חייבת את קריאת הספר הזה לביקורות בבלי פאניקה ובאתר האגודה, כי הכריכה ממש מרתיעה.
אפשר לומר גם ניל גיימן, על "סנדמן", למרות שכל דבר אחר שכתב לא משתווה לפסגה הזו ותמיד יש לי תחושה של החמצה מהפרוזה הלא מאויירת שלו, גם כשהיא טובה. מצד שני, יצירת מופת אחת זה יצירת מופת אחת יותר ממה שרוב הסופרים מוציאים תחת ידם.
אני גם מאוד אוהבת את סטיבן בראסט, אבל איפשהו הוא לא נתפס בעיני באותה רשימה עם שלושת אלו. הוא מקבל את אות המתמיד, כי באמת לא קראתי משהו שלו שהיה לא טוב ותמיד נהניתי. הצטערתי כשפספסתי את הביקור שלו בארץ.
אסימוב הוא אהבת ילדות, אבל כבר שנים שלא קראתי אותו ויש לי תחושה שהשתנתי וזה לא יהיה אותו הדבר.
