ועוד על ג'רי
"השרימפ". ראשית דרכו של ג'רי. המקום הטוב ביותר להתחיל בו, הוא כמובן, ההתחלה. לכולנו היתה פעם התחלה, וכך גם לג'רי. ובכן, כידוע, לכל מיתוס יש מבוא, וכך גם לג'רי. חיים לא קלים היו לג'רי. וכבר בהתחלת חייו הצעירים, נפל קורבן למעשה רמאות ערמומי הנקרא לידה. הוא חשד בעניין במשך זמן, אבל זה תפס אותו בהפתעה, ובלית ברירה נאלץ להסכים למהלך האלים שנכפה עליו. ולמרות שנלחם ונאבק כל הדרך, כיאה ללוחם הזירה הקשוח שיגדל להיות, חטף גם הוא את הבומבה פלאסק המוכר לעכוז. כשג'רי נולד הוא היה תינוק, ואין טעם להכחיש זאת. הוא גם נולד עירום, וגם זאת עובדה. ההורים שלו קיבלו אותו כעובדה, למרות שהיה מעט ילדותי בעיניהם, אבל הם קיוו שזה יעבור לו. בכל אופן, הבה לא נקדים את המאוחר. ראשון ראשון, ואחרון אחרון. ובכן, ג'רי גיבורינו, נולד לתוך השם שלו. אימו העניקה לו את השם מישום שהזכיר לה מיד את העכבר מתום וג'רי, וחוץ מזה, שזה נראה לה רעיון טוב באותו רגע. וכך, לאחר הלידה, לקחו אותו אביו ואימו לביתם הצנוע בשכונת יד נפציהו, על דרך הטייסונים. לא היה להם חדר נוסף ולכן שיכנו אותו בקופסא של הלחם. אביו של ג'רי היה מורה לכושר גופני, ובזמנו החופשי היה מתאמן על ג'רי רך הימים בהטלות. ימים של עוני וצמצום היו אלה, וקופסת הלחם היתה תמיד ריקה, (למזלו של ג'רי, משום שכשהיה לחם, הוא נאלץ לגור בסלסלה של הפירות). כדי להשלים את תזונתו, היה גרי מכרסם את הקיר של השכנים, וזה, כשאימו הפסיקה בשלב מסויים להניק אותו מהברכיים. כשהגיע ג'רי לגיל שלוש, כבר ידע בעל פה לפחות קטה אחת של סאן צ'ין. וכשתירגל בוקר אחד לתומו בגן הילדים, שלחה אותו הגננת לעשות חוקן. באותו יום, למעשה, במרפאה, למד ג'רי לשמור על גב ישר. השנים חלפו, וגרי למד על בשרו שהחיים לא קלים. למרות זאת, התמיד באימוניו. הוא התאמן גם בקיודו, והיה יושב בקצה הכיתה וקולע מוכטות אל ראשם של היושבים בשורה הראשונה. כסף לא היה לו, ובארוחת הצהריים היה ניגש עם כולם לקפיטריה ואוכל את התפריט. אולם תנאים קשים אלה, חישלו את אישיותו ובנו אותו לקראת עתידו כלוחם זירה, העשוי ללא חת ושאינו יודע פחד. יום אח,ד כשהיה ג'רי בן שתיים עשרה, הוא חזר לביתו לאחר אימון מפרך בחוץ וקרא להוריו. בפעם החמישית בה לא הגיע אליו כל מענה, חשש כבד התגנב למוחו שהם עובדים עליו והוא בכלל לא חזר הביתה. אבל המציאות תקפה אותו ביוקו גרי ישר לתוך הפרצוף, ומצבו הנואש חילחל אט אט בשיפולי מוחו. אביו ואימו ביצעו עליו טאי סבאקי מקצועי, והלכו להתאמן בג'וג'יטסו במקום אחר. וכך, נדד לו ג'רי ברחובות, עזוב, בודד, גלמוד, ערירי, בגפו, חסר איש, חסר כל, וגם לבד. כל חבריו לא היו בבית, ואלה שכן, נפטרו באופן מפתיע. באין חפץ איש בו, עשה ג'רי דרכו אל גורלו הממתין לו... "לעזאזל! כבר מאוחר," אמר ג'רי לעצמו. "נכון," אמר מאסוגו, "אני חושב שאני אמשיך לכתוב עליך בהזדמנות אחרת." "אין בעיה," אמר ג'רי, "אבל תזכור, אחרת תחוש בנחת זרועו של ג'רי השרימפ." "אל תדאג, ג'רי," אמר מאסוגו בטון מרגיע, "מילה של ברטה זאת מילה..." ושוב אני נאלץ להכחיש בכל תוקף שאני כתבתי את זה. זה לא הייתי אני, חוץ מזה שזה היה מזמן, ודברי הוצאו מהקשרם! למען השיים...!!!