אך האמת היא שאני מסירה את הלייק שלי בעקבות הפרק האחרון והיציאות האינפנטיליות על טקס יום הזיכרון. מתרגשת, ממוטטת ... נו באמת ... זה טקס. מי שזה נוגע לו אישית, מתאבל כל החיים.
אכן מי ששכל את יקיריו מתאבל כל החיים,יחד עם זאת מרגש מאד כשמדינה שלמה מתייחדת עם זכר נופליה. ואותי מקומם לראות בטלוויזיה מדי פעם את נטוריקרתא ודומיהם שממשיכים להתהלך בזמן צפירה
בעיני - אבל הוא הרבה יותר חווייה אישית מאשר קולקטיבית - לאומית, אבל גם בעניין הזה, כמו באחרים - each to his own. אולי הדברים היו מיועדים לאוזני הקהל - בדומה לדגל של ערן.
אם נצא מתוך הנחה שיש השפעה כלשהי להצבעות המסמסים. יחד עם זאת אני מתחברת לאותה תפישה "ילדותית" כדברייך. אני מניחה שבעולם לא נראה זכרון קולקטיבי של עם שלם בזמן צפירה ואותי זה מצליח עדיין לרגש