הנהלת הפורומים
Administrator
הספר השלישי בסדרת "משחקי הרעב" יצא החודש לאור בתרגומה לעברית של יעל אכמון, שגם התארחה לאחרונה בפורום
אז מי תהיה סוזאן קולינס הבאה?
- פותח הנושא הנהלת הפורומים
- פורסם בתאריך
הספר השלישי בסדרת "משחקי הרעב" יצא החודש לאור בתרגומה לעברית של יעל אכמון, שגם התארחה לאחרונה בפורום
N o R i K o
New member
N o R i K o
New member
זהירות, ספויילרים ל-CF מעליי
אוי, שווה ביותר! לכל מי שבינתיים השאיל מחברים או קרא רק באנגלית... זו ההזדמנות שלכם
ובינינו... יש לנו הרבה ביקורת על סוזאן קולינס, לא?
קטן עלינו! בהצלחה חברים
אוי, שווה ביותר! לכל מי שבינתיים השאיל מחברים או קרא רק באנגלית... זו ההזדמנות שלכם
שלי לתחרות: עמ' 342 : "פיטה...."אני לוחשת. כל כך רציתי להציל אותו. אני עדיין נחושה בדעתי לעשות זאת. כיוון שלא הצלחתי להציל אותו בחייו, אני חייבת למצוא אותו ולהרוג אותו עכשיו כדי לגזול מהקפיטול את האפשרות לבחור לו מוות מייסר. אני מחליקה את הרגליים מהשולחן ומחפשת מסביב אחר כלי נשק. על שולחן ליד המיטה של ביטי ישנם כמה מזרקים באריזות פלסטיק סטריליות חתומות. מושלם. אני צריכה רק אוויר והזדמנות לנעוץ מזרק באחד הוורידים שלו. מכאן אני מתחילה: שקט מוחלט. אני עדיין מאד חלשה. אבל אני חייבת להגיע לפיטה. הגעתי להחלטה לא פשוטה אבל אחרי שראיתי מה שהקפיטול מסוגל לעשות למתמודדים אני לא חוזרת בי. ההליכה לכיוון הדלת כנצח. רגליי לא נוסעות אותי. מרשמלו. אני לא יכולה להשתמש ביד הפצועה לתמוך בעצמי ברהיטים שסביבי. אני נזרקת לעבר המשקוף של הדלת ומציצה בעדינות. אל מול עניי, פרוזדור ארוך ומנוכר במאוד דלתות. אין לי מושג איכן פיטה. אין לי מושג איך אצליח לעבור דלת אחר דלת באיטיות בה אני נעה מבלי שמשהו ישים לב אליי. אני מחליטה שהשיטה הכי מהירה שעומדת מולי היא זחילה. על הרצפה אני מתחילה להתקדם וכבר מצליחה להציץ אל תוך החדר הראשון שאני פוגשת. המקום ריק מנפש. רק מיטות. אני לא רוצה לאבד זמן. אני חיתת לעזות זאת בזריזות. יש כל כך הרבה חדרים ממתינים לבדיקה שלי ואולי עם קצת מזל פיטה ימצא כבר בחדר הבאה. וגם הפעם אני מתאכזבת. עוד חדר ועוד אחד. בחדר השמיני, אני מבחינה מדמות ששוכבת עם הפנים לכיוון הנגדי. אני עדיין לא בטוחה. זה יכול להיות כל מתמודד אחר. אני מנסה להתרומם, לעמוד על רגליי ועוקפת את המיטה. פיטה שוכב שם, תזוזה קטנה מחזהו מוכיחה את חיותו. אני מסתכלת עליו ארוכות. הוא הציל אותי כל כך הרבה פעמים. ואני זוכרת שוב את הפעם הראשונה שנפגשנו. בלילה הזה שהוא חטף בגלל שהוא הציל אותי. אני מכינה את המזרק. משחקי הרעב הוכיחו לי שרק מי שזריז שורד. וגם הפעם עליי לנעוץ את המזרק לווריד ולמצוא מפלט. אני מקרבת את שפתיי, נשיקת המוות קוראים לזה. ואני יכולה לחוש את חום גופו. ואז, כאשר אני נמצאת פניי מול פניו הוא פותח את עניו בפתאומיות ונועץ בי מבט. אני קופצת אחורה, מנסה להסתיר את כלי הרצח שבידי. הוא חלש מדי אבל הוא מצליח להתרומם ומסתכל אליי במבט שאיני מזהה. משהו שם לא כסדר. אני הולכת צד אחורה ומתנגשת בוילון. פיטה ממשיך להתבונן בי, מקרב את ידיו לראשו כמו מנסה להשתלט על כאב ראש נוראי. אני מנסה להשתלת על הפחד: - פיטה ... אני לוחשת ריקנות מוחלטת מתבוננת בי. - מי את? מה את רוצה? הוא בטח מבולבל, מעורפל מתרופות. דעתו תחזור אליו במהרה. אני מחליטה להתקרב אליו בעדינות, מושיטה לעברו יד - פיטה... זו אני קטניס אבל הזכור השם שלי רק גרם להתלקחות בתוך עניו. הוא מתרומם לפתע ואני שוב בורחת אחורה. באותו רגע, תזוזת הוילון בגבי גורמת לי להסב את מבטי ועניי מבועתות פוגשות את פניהם של פיטה... שוב פיטה. עוד פיטה. יותר מעיים. אני קולטת שהמקום לא בטוח ומצליחה ברגע האחרון לחמוק מניסיון האחיזה של שני ה"הפיטה" במקביל. המזרק חומק לי מהיד, וגם אין לי מספיק זמן להתכופף ולהרים אותו. אני מבינה שאני חייבת לברוח מהמקום הזה. אני רק צריכה לקוות שמצבם מספיק מעורר ושאני אייה יותר מהירה מהם. פוסעת וצולעת לעבר דלת נוספת. גם שם אני מבחינה שפיטה שוכב. אולי זה הפיטה שלי? אולי זה הפיטה הנכון. ואולי פיטה שלי כבר מת מזמן ואיחרתי את המועד... זהו . מקווה שאהבתם כי אני ממש זקוקה נועשות לחלק השלישי של הסדרה יעל
N o R i K o
New member
תקשיבו,
זה לא עובד ככה, ההמשכים שלכם יותר טובים משל קולינס!
זה לא עובד ככה, ההמשכים שלכם יותר טובים משל קולינס!
Sexy Darren
New member
אוקייי 
התכנית של ביטי לא מתרחשת. קטניס הולכת לפיטה בלילה בו הוא נפצע משדה הכוח וכמעט נהרג, ומספרת לו מה שהיא יודעת על התאונה שלו. הם נוטשים את החבורה ומחפשים את נקודת החולשה של שדה הכוח, ומצליחים לצאת דרכו (זה מסובך וקשה, הם צריכים לטפס על עצים ולקפוץ ולהיות מדויקים. זה מפחיד, אבל מה יש להם להפסיד?) והם מצליחים. כשהם יוצאים, הם מגלים שהם נמצאים במרכז הקפיטול. הזירה היא אשלייה תחת כיפה אטומה, וזה מוציא מקטניס גיחוך מבוהל. סביר להניח שיתפסו אותם בכל רגע; זו שעת לילה, והם בורחים בורחים בורחים, הם שומעים את האזעקה מתחילה לצפצף ברחבי העיר אבל הם מגיעים ליער בשלום וממשיכים לרוץ במשך שעות עד שעולה השמש והם נמצאים מספיק רחוק מהעיר. ואז הם ביער, בלי שום מושג איפה הם נמצאים, איפה הקפיטול, איפה המחוזות, מה קורה במשחקים ומה יקרה בהמשך. אבל הם עושים כל מה שצריך בכדי לשרוד. אז הם מתחילים להכנס לשגרה, בכל יום מקימים מחנה אחר ומחפשים מקורות מים ואוכלים פירות ועלים וישנים על האדמה ולא מפסיקים להתקדם, ללכת וללכת וללכת, כי הקפיטול בכל רגע יכול לתפוס אותם, הקפיטול בכל רגע יכול לבוא מאחור ולירות בהם, אז הם חייבים להמשיך להמשיך להמשיך. והימים הופכים לשבועות והשבועות לחודשים והחודשים לשנים. והם עוברים במקומות דלילים ובמדברים ובייערות ועל יד עיירות ומחוזות (וכשזה קורה הם מייד מתרחקים) הם מתקדמים בגשם ובשמש וכשיותר מדי חם בשביל לנשום. והם לא יודעים מה קורה סביבם, ויש להם רק אחד את השני, אז הם ביחד; זה מתחיל מנשיקה תמימה שפיטה נותן לקטניס לפני השינה, אבל הם נואשים למגע, אז הם ביחד. קטניס לא יודעת אם לקרוא לזה אהבה, אבל זה מה שיש, ולפעמים זה מספיק טוב ולפעמים הם כבר לא יכולים להסתכל אחד על השני כי זה רק שניהם וכי נמאס וכי הם מבוהלים מהמחשבה שככה הם יבלו את שארית חייהם ומבוהלים מהמחשבה שככה הם ימותו, לבד, ביער, ע"י הקפיטול או ע"י חיה או ע"י הזקנה, שזה הכי מפחיד.... ואז מגיע המגע האנושי הנוסף הראשון שלהם מאז שברחו. זה קורה 4 שנים ושלושה חודשים אחר כך, אבל זה מרגיש הרבה פחות. בהתחלה, כשקטניס שומעת את קול הצעדים וקולות הדיבור האנושיים היא לוחשת בבהלה לפיטה ושניהם רצים אחורה אבל לא מספיק מהר. האנשים מספיקים לתפוס אותם. קטניס לא יודעת אם לצרוח ולאיים ולבעוט ולעשות הכל כדי להשתחרר, או לוותר, לתת למוות לקחת אותה. פיטה בוחר באפשרות הראשונה ויוצא נגד אנשי הקפיטול. אבל מהר מאוד מתברר שהם לא אנשי הקפיטול; הם מסתכלים על קטניס ופיטה בהלם; הם מספרים להם שהקפיטול הודיע שקטניס ופיטה נתפסו על ידם ולא הצליחו לברוח; הם מספרים להם שהם כרגע נמצאים בגבולות מחוז 13, ושהם מורדים המתגוררים במחוז הזה כבר שנים; הם אומרים לקטניס שאמה ואחותה נמצאות שם גם. כשקטניס שאלה כמה זמן עבר ונענתה ביותר מ4 שנים, היא כמעט מתעלפת. הכל מסתובב ומעורפל, היער הופך לגוש ירוק. כשהיא מתעוררת היא שוכבת על הרצפה במה שנראה כמו מערה תחת האדמה ומה שמתברר כמחתרת של מחוז 13. אמא שלה מעירה אותה, והכל הופך שוב מעורפל והעיניים שלה מתמלאות דמעות והכל מוזר ועמוס אנשים ואחרי כל כך הרבה זמן עם פיטה זה יותר מדי; זה יותר מדי אנשים ויותר מדי פטפוטים ורעש; יותר מדי "מה שלומך?" ויותר מדי "איפה הייתם?" ויותר מדי "מה קרה" ו"איך אתם בחיים" ו"הקפיטול לא תפס אתכם???" ויותר מדי הכל. היא רק רוצה שקט. היא רק רוצה שקט, ואולי גם את פיטה, ואולי גם את גייל, אם הוא נמצא כאן... אבל היא לא שואלת, כי היא קיבלה יותר מדי מידע והכל מבולבל והיא לא מצליחה לסדר שום דבר בראש. אז היא חוזרת לישון, וכשהיא מתעוררת הכל באמת שקט. אין אף אחד ליד המיטה שלה והכל חשוך. היא יורדת מהמיטה, מגששת את דרכה במקום המוזר הזה וכשהיא יוצאת מהחדר (או מה שזה לא יהיה) היא מתחילה לשמוע רעש של הרבה אנשים במקום אחד. היא מתלבטת לרגע, אבל מתקרבת לכיוון הרעש ונכנסת לחלל גדול. מישהו צועק "זה מתחיל!" וההמון משתתק. היא מתגנבת מאחור ורואה שכולם מביטים על מסך טלוויזיה קטן ושומעת את הצליל המוכר המתנגן לפני הודעה של הקפיטול. על המסך היא רואה את גייל. היא בקושי מזהה אותו, כמובן, כי הוא מאופר בכבדות באיפור הקפיטול, השיער שלו גזוז והוא כל כך... לא הוא. אבל העיינים שלו, את העיניים שלו היא לא תשכח בחיים, את הצבע המדויק ואת המבע והעומק, והן שם, אז היא יודעת שזה הוא. היא יודעת שזה הוא, אבל היא לא רוצה להאמין שזה הוא, כי הוא מתחיל לדבר, והיא לא קולטת את המילים ולא רוצה לקלוט את המילים כי בתחתית הטלוויזיה נכתב לפתע גייל הות'רן, נשיא הקפיטול והכל מחשיך סביבה.
התכנית של ביטי לא מתרחשת. קטניס הולכת לפיטה בלילה בו הוא נפצע משדה הכוח וכמעט נהרג, ומספרת לו מה שהיא יודעת על התאונה שלו. הם נוטשים את החבורה ומחפשים את נקודת החולשה של שדה הכוח, ומצליחים לצאת דרכו (זה מסובך וקשה, הם צריכים לטפס על עצים ולקפוץ ולהיות מדויקים. זה מפחיד, אבל מה יש להם להפסיד?) והם מצליחים. כשהם יוצאים, הם מגלים שהם נמצאים במרכז הקפיטול. הזירה היא אשלייה תחת כיפה אטומה, וזה מוציא מקטניס גיחוך מבוהל. סביר להניח שיתפסו אותם בכל רגע; זו שעת לילה, והם בורחים בורחים בורחים, הם שומעים את האזעקה מתחילה לצפצף ברחבי העיר אבל הם מגיעים ליער בשלום וממשיכים לרוץ במשך שעות עד שעולה השמש והם נמצאים מספיק רחוק מהעיר. ואז הם ביער, בלי שום מושג איפה הם נמצאים, איפה הקפיטול, איפה המחוזות, מה קורה במשחקים ומה יקרה בהמשך. אבל הם עושים כל מה שצריך בכדי לשרוד. אז הם מתחילים להכנס לשגרה, בכל יום מקימים מחנה אחר ומחפשים מקורות מים ואוכלים פירות ועלים וישנים על האדמה ולא מפסיקים להתקדם, ללכת וללכת וללכת, כי הקפיטול בכל רגע יכול לתפוס אותם, הקפיטול בכל רגע יכול לבוא מאחור ולירות בהם, אז הם חייבים להמשיך להמשיך להמשיך. והימים הופכים לשבועות והשבועות לחודשים והחודשים לשנים. והם עוברים במקומות דלילים ובמדברים ובייערות ועל יד עיירות ומחוזות (וכשזה קורה הם מייד מתרחקים) הם מתקדמים בגשם ובשמש וכשיותר מדי חם בשביל לנשום. והם לא יודעים מה קורה סביבם, ויש להם רק אחד את השני, אז הם ביחד; זה מתחיל מנשיקה תמימה שפיטה נותן לקטניס לפני השינה, אבל הם נואשים למגע, אז הם ביחד. קטניס לא יודעת אם לקרוא לזה אהבה, אבל זה מה שיש, ולפעמים זה מספיק טוב ולפעמים הם כבר לא יכולים להסתכל אחד על השני כי זה רק שניהם וכי נמאס וכי הם מבוהלים מהמחשבה שככה הם יבלו את שארית חייהם ומבוהלים מהמחשבה שככה הם ימותו, לבד, ביער, ע"י הקפיטול או ע"י חיה או ע"י הזקנה, שזה הכי מפחיד.... ואז מגיע המגע האנושי הנוסף הראשון שלהם מאז שברחו. זה קורה 4 שנים ושלושה חודשים אחר כך, אבל זה מרגיש הרבה פחות. בהתחלה, כשקטניס שומעת את קול הצעדים וקולות הדיבור האנושיים היא לוחשת בבהלה לפיטה ושניהם רצים אחורה אבל לא מספיק מהר. האנשים מספיקים לתפוס אותם. קטניס לא יודעת אם לצרוח ולאיים ולבעוט ולעשות הכל כדי להשתחרר, או לוותר, לתת למוות לקחת אותה. פיטה בוחר באפשרות הראשונה ויוצא נגד אנשי הקפיטול. אבל מהר מאוד מתברר שהם לא אנשי הקפיטול; הם מסתכלים על קטניס ופיטה בהלם; הם מספרים להם שהקפיטול הודיע שקטניס ופיטה נתפסו על ידם ולא הצליחו לברוח; הם מספרים להם שהם כרגע נמצאים בגבולות מחוז 13, ושהם מורדים המתגוררים במחוז הזה כבר שנים; הם אומרים לקטניס שאמה ואחותה נמצאות שם גם. כשקטניס שאלה כמה זמן עבר ונענתה ביותר מ4 שנים, היא כמעט מתעלפת. הכל מסתובב ומעורפל, היער הופך לגוש ירוק. כשהיא מתעוררת היא שוכבת על הרצפה במה שנראה כמו מערה תחת האדמה ומה שמתברר כמחתרת של מחוז 13. אמא שלה מעירה אותה, והכל הופך שוב מעורפל והעיניים שלה מתמלאות דמעות והכל מוזר ועמוס אנשים ואחרי כל כך הרבה זמן עם פיטה זה יותר מדי; זה יותר מדי אנשים ויותר מדי פטפוטים ורעש; יותר מדי "מה שלומך?" ויותר מדי "איפה הייתם?" ויותר מדי "מה קרה" ו"איך אתם בחיים" ו"הקפיטול לא תפס אתכם???" ויותר מדי הכל. היא רק רוצה שקט. היא רק רוצה שקט, ואולי גם את פיטה, ואולי גם את גייל, אם הוא נמצא כאן... אבל היא לא שואלת, כי היא קיבלה יותר מדי מידע והכל מבולבל והיא לא מצליחה לסדר שום דבר בראש. אז היא חוזרת לישון, וכשהיא מתעוררת הכל באמת שקט. אין אף אחד ליד המיטה שלה והכל חשוך. היא יורדת מהמיטה, מגששת את דרכה במקום המוזר הזה וכשהיא יוצאת מהחדר (או מה שזה לא יהיה) היא מתחילה לשמוע רעש של הרבה אנשים במקום אחד. היא מתלבטת לרגע, אבל מתקרבת לכיוון הרעש ונכנסת לחלל גדול. מישהו צועק "זה מתחיל!" וההמון משתתק. היא מתגנבת מאחור ורואה שכולם מביטים על מסך טלוויזיה קטן ושומעת את הצליל המוכר המתנגן לפני הודעה של הקפיטול. על המסך היא רואה את גייל. היא בקושי מזהה אותו, כמובן, כי הוא מאופר בכבדות באיפור הקפיטול, השיער שלו גזוז והוא כל כך... לא הוא. אבל העיינים שלו, את העיניים שלו היא לא תשכח בחיים, את הצבע המדויק ואת המבע והעומק, והן שם, אז היא יודעת שזה הוא. היא יודעת שזה הוא, אבל היא לא רוצה להאמין שזה הוא, כי הוא מתחיל לדבר, והיא לא קולטת את המילים ולא רוצה לקלוט את המילים כי בתחתית הטלוויזיה נכתב לפתע גייל הות'רן, נשיא הקפיטול והכל מחשיך סביבה.
N o R i K o
New member
OMG באיזה מתח השארת אותי ס.ס
בהתחלה זה הרגיש לי כמו ה"פ השביעי, ועוד קטניס\פיטה... ואז זה נעשה מעניין בטירוף, עשית לי חשק לקרוא פאנפיק כזה
בקיצור, מה דעתכן לשתף פעולה ולהוציא את הספר השלישי מחדש? הרי גם ככה הוא לא משהו...
בהתחלה זה הרגיש לי כמו ה"פ השביעי, ועוד קטניס\פיטה... ואז זה נעשה מעניין בטירוף, עשית לי חשק לקרוא פאנפיק כזה
shirusheet
New member
מדהיםמדהיםמדהים
אני הולכת להשתתף, אבל אפשר קצת הכוונה?
כלומר, אולי שיבחרו נק' כלשהי בעלילה ממנה מתחיל "הסוף"? שנדע מאיפה להתחיל לשנות ולהמציא גרסה משלנו? כי לאחת הסוף יכול להיות ב-10 עמ' האחרונים ולאחרת ב-50 עמ' האחרונים. ואצל קולינס כל 10 עמודים זה עולם ומלואו, היא עוברת מאוד מאוד מהר מהתרחשות אחת לאחרת.
כלומר, אולי שיבחרו נק' כלשהי בעלילה ממנה מתחיל "הסוף"? שנדע מאיפה להתחיל לשנות ולהמציא גרסה משלנו? כי לאחת הסוף יכול להיות ב-10 עמ' האחרונים ולאחרת ב-50 עמ' האחרונים. ואצל קולינס כל 10 עמודים זה עולם ומלואו, היא עוברת מאוד מאוד מהר מהתרחשות אחת לאחרת.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.