אז מי תהיה סוזאן קולינס הבאה?
- פותח הנושא הנהלת הפורומים
- פורסם בתאריך
דנה18 האחת
New member
וואו! נייס!
גם אני רוצה!
אז איפה עצרנו? אה כן..... "ממש לפני שמתחילים הפיצוצים, אני מוצאת כוכב...... אני פותחת את עיניי שוב בשעת בוקר מוקדמת, ציון של ציפור כלשהי מכאיב לראש כמו גמד עם פטיש. אני שוכבת על מה שמרגיש כמו מיטת בד. סחרחורת גורמת למיטה להרגיש כאילו היא זזה, והעננים שזזים במהירות מעלי לא מקלים על הסחרחורת או על תחושת הנדנוד. יחד עם מאמץ גדול לא להקיא, אני מסובבת את ראשי הפועם אט אט לצד ימין, ומה שראיתי גרם לי כמעט ולהתעלף שוב. אני שוכבת על אלונקה, ונסחבת על ידי לא אחר מאשר גייל! השאלה מתחילות להצטבר בראשי, מאיימות על מצב ההכרה שלי. קצת הלאה מגייל אני מזהה אלונקה שניה, שנסחבת ע"י 4 גברים שאני לא מזהה, והאדם שנמצא עליה נראה במצב רע משלי, עטוף בכמות לא מבוטלת של סדינים, ואם ראשי אינו מטעה אותי אפשר לראות גם דם ספוג על חלקם. מקצה האלונקה יכולתי לזהות את ראשו של פיטה. חשי את כובד מחשבותיי והתחלתי לקרוס שוב לחוסר הכרה, ציוץ מחודש של הציפור הוא שהחזיק את עיניי פקוחות. "קטניס!" סוף סוף גייל שם לב למצב הערנות שלי. "עצירה" בקול שנשמע כמו פקודה, השירה עצרה בבת-אחת. מה קורה פה? גייל מפקד על פלוגה כלשהי? אחרי בדיקה גופנית קצרה, קצת מים ואוכל שנדחפו לגרון בכוח הצלחתי לחזור למצב הכרה סביר. "קטניס, אני יודע שיש לך המון שאלות, אבל אנחנו חייבים להתקדם, מצבו של פיטה פחות טוב משלך והוא צריך טיפול". ניסיתי להנהן בהבנה לגייל אבל כל מה שיצא זה קול מוזר מגרוני. עם קצת עזרה חזרתי למצב שכיבה על האלונקה, ועם מנת משקה לא מזוהה נפלתי לשינה עמוקה. פעם שניה שפקחתי את עיניי הייתה כבר בשעות הערב, אותו ציוץ של ציפור מעיר אותי, ואני התחלתי לתהות עם הציפור עוקבת אחרינו. הייתי במה שנראה כמו חורשה, אף אחד כבר לא היה לידי וממרחק מה הצלחתי לזהות קולות ולראות אור של מדורה. מצאתי לידי כוס מים וקצת לחם ואחרי שנאכלו קמתי על רגליי והופתעתי לגלות יציבות מפתיעה. התחלתי לצעוד לכיוון המדורה ובדרכי ראיתי את פיטה, עדיין מחוסר הכרה, מטופל במסירות כמעט אוהבת ע"י נערה עם שיער בלונדיני קלועה בצמא. "פרים!" צעקתי וכשלתי לעברה. היא נזקפה במהירות והסתובבה לכיווני כדי להבלע בחיבוק שלי תוך כדי שהיא פולטת "ששששששששש פיטה צריך קצת שקט". "הכל בסדר פרים? אמא בסדר? פיטה יהיה בסדר? מה קורה פה?" השאלות פשוט הציפו את פי ללא שליטה. פרים נראתה רגועה באופן מפתיע "תלכי למדורה, גייל רוצה לדבר איתך". "גייל...." מלמלתי והתחלתי ללכת לכיוון המדורה, לבינתיים למעלה בשמיים כבר התחילו לצוץ כוכבים. מצאתי אותו יושב בצד המדורה ומשוחח עם היימיטץ' ועם עוד אישה לא מוכרת בגיל העמידה. ברגע ששם לב אלי הוא קם, לחץ את ידיהם של היימיטץ' והאישה בצורה רשמית ופנה לכיווני, מסמן לי שהגיע הזמן ללכת ולדבר קצת. נרגעתי שהלכתי לידו, והשיחה בנינו התנהלה בצורה רגועה להחריד יחסית למאורעות הימים האחרונים. "כולם בסדר?" שאלתי. "בערך, הזירה גבתה הרבה מידי קורבנות, את השאר הצלחנו לחלץ, חיכינו בשולי הזירה, מרגל מהקפיטול הגניב את מיקום הזירה, לקח לנו כמה ימים לארגן הגעה אבל היה מספר לא מבוטל של מתנדבים ממחוז 12 וכמה פליטים שאספנו בדרך ממחוזות אחרים. אמא שלך ופרים פה, שתיהן בסדר גמור. הן חושבות שפיטה יהיה בסדר, למרות שיכול להיות שיש נזק בלתי הפיך לרגל שלו, אין לנו פה אמצעים לטפל בפגיעות קשות" "אז מה אנחנו בעצם עושים פה?" שאלתי. "חונים ללילה, נמשיך להתקדם מחר" "לאן אנחנו הולכים?" הופתעתי שהוא חיכה לשאלתי ולא הסביר. "אנחנו בתזוזה מתמדת כי הקפיטול מחפש אחרינו, אנחנו יצאנו מאיזור השליטה שלהם, אבל עדיין יש סיכוי שהם יתפסו אותנו. תראי קטניס, ברגע שנסעת חזרה לקפיטול בשביל משחקי הרעב השניים ידעתי שאני חייב לעשות משהו, המזל לא יכול לשחק פעמים. אז אספנו אנשים, ותפלאי כמה אנשים התנדבו, הפכת לסמל שכולם רצו להציל, העורבני החקיין. עוד לפני שהצלנו אותך ידענו שזה יצליח, המון אנשים היו לצידך, ולקפיטול לא היה מושג. השתעשנו וקראנו לעצמנו מחוז 13 הנייד, או מחוז עורבני חקיין". הגבתי לדבריו בחיוך, אין שום הולם מזה. גייל המשיך בסיפורו: "לצערי, הקפיטול לא חשב שזה משעשע, ושם פרס על ראשו של מחוז 13: המחוז שיחסל אותנו יזכה בתהילת עולם, ותנאי חיים טובים לנצח. כל מחוז רשאי לבחור קבוצה של 50 איש בשביל לצאת למשימה. הם צדים אותנו" הוא סיים בנימה עצובה למידי. כל החופש שהרגשתי לפני אותה שניה התפוגג, שוב הייתי במשחקי הרעב. שוב אני חייבת להלחם על חיי כדי לשרוד, והכוחות לא נראים שווים או עובדים לטובתי. חיבקתי את גייל והרמתי את ראשי לשמיים. הציפור שעקבה אחרי כל היום התיישבה על ענף וצייצה באופטימיות, כאילו רצתה להגיד לי שהכל יהיה בסדר,שהיא תראה לי את הדרך. חייכתי כאשר זיהיתי איזו ציפור זאת, זה היה עורבני חקיין.
אז איפה עצרנו? אה כן..... "ממש לפני שמתחילים הפיצוצים, אני מוצאת כוכב...... אני פותחת את עיניי שוב בשעת בוקר מוקדמת, ציון של ציפור כלשהי מכאיב לראש כמו גמד עם פטיש. אני שוכבת על מה שמרגיש כמו מיטת בד. סחרחורת גורמת למיטה להרגיש כאילו היא זזה, והעננים שזזים במהירות מעלי לא מקלים על הסחרחורת או על תחושת הנדנוד. יחד עם מאמץ גדול לא להקיא, אני מסובבת את ראשי הפועם אט אט לצד ימין, ומה שראיתי גרם לי כמעט ולהתעלף שוב. אני שוכבת על אלונקה, ונסחבת על ידי לא אחר מאשר גייל! השאלה מתחילות להצטבר בראשי, מאיימות על מצב ההכרה שלי. קצת הלאה מגייל אני מזהה אלונקה שניה, שנסחבת ע"י 4 גברים שאני לא מזהה, והאדם שנמצא עליה נראה במצב רע משלי, עטוף בכמות לא מבוטלת של סדינים, ואם ראשי אינו מטעה אותי אפשר לראות גם דם ספוג על חלקם. מקצה האלונקה יכולתי לזהות את ראשו של פיטה. חשי את כובד מחשבותיי והתחלתי לקרוס שוב לחוסר הכרה, ציוץ מחודש של הציפור הוא שהחזיק את עיניי פקוחות. "קטניס!" סוף סוף גייל שם לב למצב הערנות שלי. "עצירה" בקול שנשמע כמו פקודה, השירה עצרה בבת-אחת. מה קורה פה? גייל מפקד על פלוגה כלשהי? אחרי בדיקה גופנית קצרה, קצת מים ואוכל שנדחפו לגרון בכוח הצלחתי לחזור למצב הכרה סביר. "קטניס, אני יודע שיש לך המון שאלות, אבל אנחנו חייבים להתקדם, מצבו של פיטה פחות טוב משלך והוא צריך טיפול". ניסיתי להנהן בהבנה לגייל אבל כל מה שיצא זה קול מוזר מגרוני. עם קצת עזרה חזרתי למצב שכיבה על האלונקה, ועם מנת משקה לא מזוהה נפלתי לשינה עמוקה. פעם שניה שפקחתי את עיניי הייתה כבר בשעות הערב, אותו ציוץ של ציפור מעיר אותי, ואני התחלתי לתהות עם הציפור עוקבת אחרינו. הייתי במה שנראה כמו חורשה, אף אחד כבר לא היה לידי וממרחק מה הצלחתי לזהות קולות ולראות אור של מדורה. מצאתי לידי כוס מים וקצת לחם ואחרי שנאכלו קמתי על רגליי והופתעתי לגלות יציבות מפתיעה. התחלתי לצעוד לכיוון המדורה ובדרכי ראיתי את פיטה, עדיין מחוסר הכרה, מטופל במסירות כמעט אוהבת ע"י נערה עם שיער בלונדיני קלועה בצמא. "פרים!" צעקתי וכשלתי לעברה. היא נזקפה במהירות והסתובבה לכיווני כדי להבלע בחיבוק שלי תוך כדי שהיא פולטת "ששששששששש פיטה צריך קצת שקט". "הכל בסדר פרים? אמא בסדר? פיטה יהיה בסדר? מה קורה פה?" השאלות פשוט הציפו את פי ללא שליטה. פרים נראתה רגועה באופן מפתיע "תלכי למדורה, גייל רוצה לדבר איתך". "גייל...." מלמלתי והתחלתי ללכת לכיוון המדורה, לבינתיים למעלה בשמיים כבר התחילו לצוץ כוכבים. מצאתי אותו יושב בצד המדורה ומשוחח עם היימיטץ' ועם עוד אישה לא מוכרת בגיל העמידה. ברגע ששם לב אלי הוא קם, לחץ את ידיהם של היימיטץ' והאישה בצורה רשמית ופנה לכיווני, מסמן לי שהגיע הזמן ללכת ולדבר קצת. נרגעתי שהלכתי לידו, והשיחה בנינו התנהלה בצורה רגועה להחריד יחסית למאורעות הימים האחרונים. "כולם בסדר?" שאלתי. "בערך, הזירה גבתה הרבה מידי קורבנות, את השאר הצלחנו לחלץ, חיכינו בשולי הזירה, מרגל מהקפיטול הגניב את מיקום הזירה, לקח לנו כמה ימים לארגן הגעה אבל היה מספר לא מבוטל של מתנדבים ממחוז 12 וכמה פליטים שאספנו בדרך ממחוזות אחרים. אמא שלך ופרים פה, שתיהן בסדר גמור. הן חושבות שפיטה יהיה בסדר, למרות שיכול להיות שיש נזק בלתי הפיך לרגל שלו, אין לנו פה אמצעים לטפל בפגיעות קשות" "אז מה אנחנו בעצם עושים פה?" שאלתי. "חונים ללילה, נמשיך להתקדם מחר" "לאן אנחנו הולכים?" הופתעתי שהוא חיכה לשאלתי ולא הסביר. "אנחנו בתזוזה מתמדת כי הקפיטול מחפש אחרינו, אנחנו יצאנו מאיזור השליטה שלהם, אבל עדיין יש סיכוי שהם יתפסו אותנו. תראי קטניס, ברגע שנסעת חזרה לקפיטול בשביל משחקי הרעב השניים ידעתי שאני חייב לעשות משהו, המזל לא יכול לשחק פעמים. אז אספנו אנשים, ותפלאי כמה אנשים התנדבו, הפכת לסמל שכולם רצו להציל, העורבני החקיין. עוד לפני שהצלנו אותך ידענו שזה יצליח, המון אנשים היו לצידך, ולקפיטול לא היה מושג. השתעשנו וקראנו לעצמנו מחוז 13 הנייד, או מחוז עורבני חקיין". הגבתי לדבריו בחיוך, אין שום הולם מזה. גייל המשיך בסיפורו: "לצערי, הקפיטול לא חשב שזה משעשע, ושם פרס על ראשו של מחוז 13: המחוז שיחסל אותנו יזכה בתהילת עולם, ותנאי חיים טובים לנצח. כל מחוז רשאי לבחור קבוצה של 50 איש בשביל לצאת למשימה. הם צדים אותנו" הוא סיים בנימה עצובה למידי. כל החופש שהרגשתי לפני אותה שניה התפוגג, שוב הייתי במשחקי הרעב. שוב אני חייבת להלחם על חיי כדי לשרוד, והכוחות לא נראים שווים או עובדים לטובתי. חיבקתי את גייל והרמתי את ראשי לשמיים. הציפור שעקבה אחרי כל היום התיישבה על ענף וצייצה באופטימיות, כאילו רצתה להגיד לי שהכל יהיה בסדר,שהיא תראה לי את הדרך. חייכתי כאשר זיהיתי איזו ציפור זאת, זה היה עורבני חקיין.
N o R i K o
New member
O: אדיר!
בא לי לקרוא את ההמשך!
בא לי לקרוא את ההמשך!
סוף חדש
כולם פה כותבים סיפורים כל כך יפים...
טוב אז אני לא כל כך מוכשרת ואין לי סיפור מרגש לכתוב אבל כן יש לי רעיון אז אני בכל זאת אנסה להשתתף. המטרה של קטניס בספר השני היא להציל את פיטה, לא? היימיטץ' משקר לה כשהוא אומר לה שזו גם המטרה שלו, אבל המטרה האמיתית שלו היא בעצם להציל אותה! אז ברעיון שלי היימיטץ' נכנס לזירה עם קטניס במקום פיטה המרד בחוץ ממשיך כרגיל אבל אנחנו לא יודעים על זה כי הכל מנקודת המבט של קטניס... אז קטניס בזירה והיא לא יודעת שהמטרה של כל שאר המיועדים היא להציל אותה. כמו בסוף הנוכחי קטניס מפוצצת את הזירה, אבל אז הקפיטול לוקח אותה! הקפיטול משוויץ בכך שהם לכדו את העורבני החקיין, את סמל המרד, אבל אז קטניס מגלה שמחוז 12 הופצץ, ואי שם במחוז 13 הרחוק נרקמת קבוצה חדשה של מורדים, ובראשה צוות שהיא מעולם לא הייתה מעלה על דעתה... גייל ופיטה! מה דעתכם?
כולם פה כותבים סיפורים כל כך יפים...
N o R i K o
New member
גייל ופיטה משתפים פעולה?
ולא תחת בקשתה של קטניס? גם את זה הייתי רוצה לקרוא...
למרות שנראה לי קצת OOC מצד היימיץ' לקחת את הסיכון ולהיכנס לזירה, גם אם כביכול הוא אמור לשרוד...
ולא תחת בקשתה של קטניס? גם את זה הייתי רוצה לקרוא...
מנגינה מתוקה
New member
עוד הצעה.
הסיפור המקורי עוצר בנקודה הקבועה, וקטניס מתעוררת בבית חולים. בעודה מסוממת ממשככי כאבים, היא מתחילה לתהות על טיבו של העולם ועל למה אין באמת מוסר אם מרשים לתחרויות כאלה לקרות, ואז מגיעה למסקנה שאם יש אלוהים שם למעלה, הוא נהנה לראות אנשים סובלים כאילו זה... כאילו זה ספר. המומה לגמרי מההבנה, עד כדי כך שאחרי ההתפכחות מהמורפיליום היא עוד זוכרת את זה, היא מנסה לצאת למסע לשכנע את כל האנשים שהיא מכירה למרוד באלוהים ולא לשחק לפי התוכניות ההרסניות שלו\ה, ונחרדת כשגייל והיימיטץ' מפנים לה עורף וחושבים שהיא השתגעה. היא מביאה להם את התגליות שלה, מראה שמורפיליום הוא חומר פיקטיבי ושזה בעצם 'מורפיום' וזה בא ממקום אחר שאיש לא שמע עליו מעולם, מנסה להראות להם חורי עלילה בעולם שלהם, מסבירה שדברים כמו גורל הם סימן ליד מנחה ושבעצם אין להם רצון חופשי, אך לשווא. ואז היא הופכת לנביאה ומייסדת תנועה חשאית שחותרת להפיל לא את סנואו, אלא את הנשיאה האמיתית של פאנם, האישה שמשחקת בכולם מאחורי הקלעים - "אלוהים", ובשמה האמיתי סוזן קולינס. ולעשות זאת בדרכים שלכאורה אין בהן עניין ותוחלת, כדי ש"אלוהים" תחשוב שקטניס לא מעניינת יותר ואין מה לכתוב עליה וללהטט בה - כך שהיא תשוחרר מכבליה כדמות של סופר, ותוכל לפעול לפי הרצון האמיתי שלה - ולשחרר את פאנם סופית מהאלימות והסאדיזם של אלוהים, לקראת עולם חדש וטהור. אם זה יעבוד... זו כבר שאלה אחרת.
הסיפור המקורי עוצר בנקודה הקבועה, וקטניס מתעוררת בבית חולים. בעודה מסוממת ממשככי כאבים, היא מתחילה לתהות על טיבו של העולם ועל למה אין באמת מוסר אם מרשים לתחרויות כאלה לקרות, ואז מגיעה למסקנה שאם יש אלוהים שם למעלה, הוא נהנה לראות אנשים סובלים כאילו זה... כאילו זה ספר. המומה לגמרי מההבנה, עד כדי כך שאחרי ההתפכחות מהמורפיליום היא עוד זוכרת את זה, היא מנסה לצאת למסע לשכנע את כל האנשים שהיא מכירה למרוד באלוהים ולא לשחק לפי התוכניות ההרסניות שלו\ה, ונחרדת כשגייל והיימיטץ' מפנים לה עורף וחושבים שהיא השתגעה. היא מביאה להם את התגליות שלה, מראה שמורפיליום הוא חומר פיקטיבי ושזה בעצם 'מורפיום' וזה בא ממקום אחר שאיש לא שמע עליו מעולם, מנסה להראות להם חורי עלילה בעולם שלהם, מסבירה שדברים כמו גורל הם סימן ליד מנחה ושבעצם אין להם רצון חופשי, אך לשווא. ואז היא הופכת לנביאה ומייסדת תנועה חשאית שחותרת להפיל לא את סנואו, אלא את הנשיאה האמיתית של פאנם, האישה שמשחקת בכולם מאחורי הקלעים - "אלוהים", ובשמה האמיתי סוזן קולינס. ולעשות זאת בדרכים שלכאורה אין בהן עניין ותוחלת, כדי ש"אלוהים" תחשוב שקטניס לא מעניינת יותר ואין מה לכתוב עליה וללהטט בה - כך שהיא תשוחרר מכבליה כדמות של סופר, ותוכל לפעול לפי הרצון האמיתי שלה - ולשחרר את פאנם סופית מהאלימות והסאדיזם של אלוהים, לקראת עולם חדש וטהור. אם זה יעבוד... זו כבר שאלה אחרת.
N o R i K o
New member
XDDDDDDDDDDDDDDD הו גאד
אני צוחקת כבר חצי שעה.
אני צוחקת כבר חצי שעה.
N o R i K o
New member
הסיום שלי לספר- חלק א'
הפורום לא נותן לי להעלות את כל מה שכתבתי אז אני אעלה את זה בשני חלקים... המשך התלקחות מהפסקה האחרונה בעמ' 340 הסיפור מתחיל אחרי שקטניס מפוצצת את שדה הכוח, כשהרחפת רק מגיעה לאסוף אותה. הפסקה הראשונה לקוחה מהספר עצמו- משם והלאה אני כתבתי הכל. הרחפת מופיעה מעלי ללא אזהרה. אם היה שורר כאן שקט, ועורבני-חקיין היה נמצא בסביבה, הייתי שומעת את הג'ונגל משתתק ואת קריאת הציפור המקדימה את הופעת כלי הטיס של הקפיטול. ואז אני מבחינה שהרחפת הזו אינה ככל הרחפות שראיתי בחיי. צורתה מעט שונה, וכך גם צבעה. אבל מה שמושך את עיני הוא הסמל. זה אינו הסמל של הקפיטול. את הסמל הזה לא ראיתי מעולם. לא. זה לא הגיוני. זו חייבת להיות רחפת של הקפיטול. אני בטח מדמיינת. מתחתית הרחפת משתלשלת צבת המתמקמת מעלי. היא לוקחת אותי לתוך הרחפת, שם אני רואה את פלוטארך הוונזבי, קברניט המשחק הראשי, ולידו אדם שאני לו מצליחה לזהות. לפני שאני מספיקה לחשוב מי יכול להיות האדם הזר, הוא מתקרב אלי. אני בטוחה שתכף יתחיל להכות אותי או יחבר אותי לאחת ממכונות העינויים של הקפיטול, אבל הוא רק מחדיר לידי מחט. החומר המוזרק לידי כופה עלי שינה ארוכה. כשאני מתעוררת אני שוכבת על מיטה, ומסביבי ישנם צינורות רבים, כולם מוצאים את דרכם לגופי. אני לא יודעת למה אבל הקפיטול מנסה להחזיק אותי בכוח בחיים. אני בוחנת את החדר ומוצאת כי פיניק וביטי שוכבים במיטות הסמוכות לזו שלי, מחוברים לצינורות ומחוסרי הכרה. אני ממשיכה לסרוק את החדר במבטי ושוב מציפה אותי התחושה שזו אינה רחפת רגילה של הקפיטול, זו רחפת שונה. אני מנסה להרים את ראשי על מנת להמשיך לבחון את החדר, להיות בטוחה שההרגשה לא נובעת מזעזוע המוח או התרופות שאני מקבלת. אני לא מצליחה להתרומם יותר מסנטימטרים אחדים, וצונחת, מותשת מהמאמצים שהשקעתי. ראשי נחבט במיטה ואני חוזרת לישון. בפעם הבאה שאני מתעוררת אני כבר לא מחוברת לצינורות. אני בוחנת את ידי השמאלית, זו שג'והאנה פצעה, ומגלה שהיא חבושה, אבל לא מחוברת לאף צינור. אני מצליחה להתרומם בעזרת ידיי, ומתחילה לבחון את החדר פעם נוספת, הפעם בהכרה מלאה. שוב התחושה- זו אינה רחפת הקפיטול. אך ככל שאני ממשיכה לסרוק את החדר סביבי אני משתכנעת שזה חדר רגיל, ברחפת רגילה. כשאני מסתכלת לימיני אני רואה כי ביטי עדיין שוכב באותו המקום, מחוסר הכרה ומחובר לפחות ל-6 מכונות שונות. לידו, במיטה בה שכב פיניק, אין איש. אני מחילה להרהר- איפה שאר המנצחים? לאן לקחו אותם? את פיטה, אנובאריה ו... נשאר עוד מתמודד לפני תחילת ההפצצה, אני עדיין לא יודעת מי מהשלושה ניצל, ג'והאנה, צ'אף או ברוטוס? לא ראיתי אף אחד מהם מאז שעליתי לרחפת. ועכשיו גם לפיניק אין סימן. אני מחליטה לצאת ולחפש אותם, לא משנה את מי אני אמצא, העיקר שאני אקבל הסברים. אני יוצאת מהמיטה וצועדת בשקט לכיוון הדלת. מצוין. אין שמירה על החדר. אני צועדת לאורך מסדרון, שלכל אורכו יש דלתות זהות. אני ממשיכה עד שמשהו מסב את תשומת ליבי. מאחת הדלתות בוקע רעש, אנשים מדברים. אני עוצרת ומקשיבה. אני שומעת את קולותיהם של פלוטארך, פיניק, היימיטץ' ואדם נוסף שאת קולו אני לא מזהה. אני לא מבינה מה הם אומרים, אך השיחה המתנהלת ביניהם נשמעת ידידותית. מדוע שארבעתם ינהלו שיחה? ועוד ידידותית? אני שואלת את עצמי. מכיוון שאיני יכולה לשמוע את דבריהם, ואני לא יכולה לחכות אני פותחת את הדלת בתנופה.
הפורום לא נותן לי להעלות את כל מה שכתבתי אז אני אעלה את זה בשני חלקים... המשך התלקחות מהפסקה האחרונה בעמ' 340 הסיפור מתחיל אחרי שקטניס מפוצצת את שדה הכוח, כשהרחפת רק מגיעה לאסוף אותה. הפסקה הראשונה לקוחה מהספר עצמו- משם והלאה אני כתבתי הכל. הרחפת מופיעה מעלי ללא אזהרה. אם היה שורר כאן שקט, ועורבני-חקיין היה נמצא בסביבה, הייתי שומעת את הג'ונגל משתתק ואת קריאת הציפור המקדימה את הופעת כלי הטיס של הקפיטול. ואז אני מבחינה שהרחפת הזו אינה ככל הרחפות שראיתי בחיי. צורתה מעט שונה, וכך גם צבעה. אבל מה שמושך את עיני הוא הסמל. זה אינו הסמל של הקפיטול. את הסמל הזה לא ראיתי מעולם. לא. זה לא הגיוני. זו חייבת להיות רחפת של הקפיטול. אני בטח מדמיינת. מתחתית הרחפת משתלשלת צבת המתמקמת מעלי. היא לוקחת אותי לתוך הרחפת, שם אני רואה את פלוטארך הוונזבי, קברניט המשחק הראשי, ולידו אדם שאני לו מצליחה לזהות. לפני שאני מספיקה לחשוב מי יכול להיות האדם הזר, הוא מתקרב אלי. אני בטוחה שתכף יתחיל להכות אותי או יחבר אותי לאחת ממכונות העינויים של הקפיטול, אבל הוא רק מחדיר לידי מחט. החומר המוזרק לידי כופה עלי שינה ארוכה. כשאני מתעוררת אני שוכבת על מיטה, ומסביבי ישנם צינורות רבים, כולם מוצאים את דרכם לגופי. אני לא יודעת למה אבל הקפיטול מנסה להחזיק אותי בכוח בחיים. אני בוחנת את החדר ומוצאת כי פיניק וביטי שוכבים במיטות הסמוכות לזו שלי, מחוברים לצינורות ומחוסרי הכרה. אני ממשיכה לסרוק את החדר במבטי ושוב מציפה אותי התחושה שזו אינה רחפת רגילה של הקפיטול, זו רחפת שונה. אני מנסה להרים את ראשי על מנת להמשיך לבחון את החדר, להיות בטוחה שההרגשה לא נובעת מזעזוע המוח או התרופות שאני מקבלת. אני לא מצליחה להתרומם יותר מסנטימטרים אחדים, וצונחת, מותשת מהמאמצים שהשקעתי. ראשי נחבט במיטה ואני חוזרת לישון. בפעם הבאה שאני מתעוררת אני כבר לא מחוברת לצינורות. אני בוחנת את ידי השמאלית, זו שג'והאנה פצעה, ומגלה שהיא חבושה, אבל לא מחוברת לאף צינור. אני מצליחה להתרומם בעזרת ידיי, ומתחילה לבחון את החדר פעם נוספת, הפעם בהכרה מלאה. שוב התחושה- זו אינה רחפת הקפיטול. אך ככל שאני ממשיכה לסרוק את החדר סביבי אני משתכנעת שזה חדר רגיל, ברחפת רגילה. כשאני מסתכלת לימיני אני רואה כי ביטי עדיין שוכב באותו המקום, מחוסר הכרה ומחובר לפחות ל-6 מכונות שונות. לידו, במיטה בה שכב פיניק, אין איש. אני מחילה להרהר- איפה שאר המנצחים? לאן לקחו אותם? את פיטה, אנובאריה ו... נשאר עוד מתמודד לפני תחילת ההפצצה, אני עדיין לא יודעת מי מהשלושה ניצל, ג'והאנה, צ'אף או ברוטוס? לא ראיתי אף אחד מהם מאז שעליתי לרחפת. ועכשיו גם לפיניק אין סימן. אני מחליטה לצאת ולחפש אותם, לא משנה את מי אני אמצא, העיקר שאני אקבל הסברים. אני יוצאת מהמיטה וצועדת בשקט לכיוון הדלת. מצוין. אין שמירה על החדר. אני צועדת לאורך מסדרון, שלכל אורכו יש דלתות זהות. אני ממשיכה עד שמשהו מסב את תשומת ליבי. מאחת הדלתות בוקע רעש, אנשים מדברים. אני עוצרת ומקשיבה. אני שומעת את קולותיהם של פלוטארך, פיניק, היימיטץ' ואדם נוסף שאת קולו אני לא מזהה. אני לא מבינה מה הם אומרים, אך השיחה המתנהלת ביניהם נשמעת ידידותית. מדוע שארבעתם ינהלו שיחה? ועוד ידידותית? אני שואלת את עצמי. מכיוון שאיני יכולה לשמוע את דבריהם, ואני לא יכולה לחכות אני פותחת את הדלת בתנופה.
הסיום שלי לספר- חלק ב'
כל המבטים מופנים כלפי. אני מספיקה לסרוק את הנוכחים לפני שהיימיטץ' מתחיל לדבר. פלוטארך והיימיטץ' נראים כרגיל, לא נראה עליהם סימן כלשהו למאורעות הזמן האחרון. פיניק, לעומתם, חבול ופצוע בעקבות הזירה. הוא נראה מותש ועייף, אך להוט להמשיך לשוחח. מבטי עבר לסרוק את האיש הזר. הוא נראה שונה מכל אדם שיצא לי לראות בחיי. עיניו מלוכסנות מעט, עורו שחום ושערו שחור. האדם אינו מאופר ככל אנשי הקפיטול, אך לא נראה מוזנח כרוב האנשים המתגוררים במחוזות. ואז היימיטץ' התחיל לדבר. "אני רואה שהיפהפייה הנרדמת החליטה להתעורר!". היימיטץ' כנראה במצב רוח מרומם במיוחד אם הוא מתבדח. אבל למה? הוא כרגע יושב עם פלוטארך, באותו החדר. זה לא אמור לסמן לאף אחד מהמחוזות משהו טוב. "קטניס, ראשית עלי להציג בפנייך את פרנק, שליח סיודו, מדינה חדשה שהתגלתה" בשלב הזה הפסקתי להקשיב. הייתי נסערת. מדינה חדשה? אבל אנחנו השריד היחיד שנשאר למין האנושי! איך זה יכול להיות? יחד עם הבלבול הרגשתי גם הקלה, אז לא דמיינתי שהרחפת הזו שונה מכל האחרות, וגם ההרגשה שלי הייתה נכונה, לא השתגעתי לגמרי. אני חוזרת לריכוז רק כאשר היימיטץ' אומר כי אולי מוטב שידבר איתי בפרטיות. היימיטץ' לוקח אותי לחדר הצמוד לזה שאנו היינו בו ומתחיל "קטניס, קודם כל אני רוצה לבקש שלא תשאלי אף שאלה עד שאני אסיים לדבר. אחר כך אני אתן לך לשאול כל מה שיעלה ברוחך. הבנת?" אני עדיין בהלם. אני לא מצליחה להוציא אף צליל מגרוני, אז אני מהנהנת. "כפי שכבר אמרתי לך, האדם הנוסף שראית בחדר הוא פרנק, שליח ממדינת סיודו. נציגים מהמדינה פיתחו לפני מספר חודשים מכשיר הנועד לאתר חיים נוספים על פני כדור הארץ. המכשיר עדכן אותם במיקומנו המשוער, והם יצאו לדרך, למצוא אותנו, על מנת לשקם את האנושות כולה, דבר שאף אחת מהמדינות לא יכולה לעשות לבדה. הם הגיעו סמוך למחוז 12, שם פגשו את גייל, שהסביר להם על מצב מדינתנו ועל חוסר האונים של תושבי המחוזות. רוב תושבי מדינת סיודו מתנגדים נחרצות לדברים כגון משחקי הרעב, הנקראים תוכניות ריאליטי, ותומכים בדמוקרטיה- שיטת שלטון בה העם כולו בוחר את מנהיגיו. "לאחר שהוכרז הגמול הרבעוני, מנהיגי המרד במדינתנו ונציגי סיודו החלו לרקום תכנית חילוץ למשתתפים בגמול, תכנית שאת ביצעת את סופה, למרות שאינך ידעת עליה דבר. כרגע תושבים מסיודו עושים דרכם לאזורנו. אנחנו מתכוננים למרד." לוקח לי מספר דקות עד שיכולת הדיבור חוזרת אלי, ולבסוף אני אומרת "אבל לא אמרת כלום לגבי המתמודדים! אני יודעת שביטי ופיניק פה, אבל איפה אנובאריה? ומי ניצל בסוף- ברוטוס, צ'אף או ג'והאנה? ואיפה הם? והכי חשוב- איפה פיטה?" כשאמרתי את שמו קולי נשבר ואני מתחילה להתייפח. לאחר שאני נרגעת מעט היימיטץ' אומר "ג'והאנה, אנובאריה ופיטה נלקחו בידי הקפיטול, אבל המקורות של פלוטארך אומרים שאין בכוונת הקפיטול לפגוע בהם בצורה רצינית. הם יישארו בחיים, כרגע רק מנסים לחלץ מהם מידע לגבי מה שהתרחש". "ומה אנחנו מתכוונים לעשות?" אמרתי בכעס "לשבת בחיבוק ידיים?". "אנו מחכים שאת, פיניק וביטי תתאוששו. בעיקר את, קטניס, את העורבני החקיין, את החיית את המרד. בינתיים אנחנו עושים את דרכנו למקום בו שכן מחוז 13. אנשינו ואנשי סיודו שהספיקו להגיע מתחילים לשקם את המקום." היימיטץ' ממשיך לדבר, אבל אני כבר עייפה מלהקשיב. אני שוקעת חזרה לשינה. אני מרגישה שמעבירים אותי חזרה למיטה. כנראה אני ישנה כבר זמן רב, כי אנשים מתחילים לנסות לדבר איתי, אחד אחרי השני- פלוטארך, פיניק, היימיטץ', שוב פיניק, פרנק... אני לא מסוגלת להתעלם מפרנק, משהו אומר לי שהוא לא יהיה כמו כל האחרים. אני חייבת להקשיב לו. "שלום" הוא אומר, אומנם באנגלית, אבל עם מבטא כבד שלא שמעתי כמוהו מעולם. "קטניס, תראי, אני לא באתי להתחנן בפנייך. רציתי לדבר איתך, לפני שאת מחליטה אם לשתף איתנו פעולה. אני מקווה שדבריי יצליחו גם להחדיר בך מעט תקווה. "היום אני אחד האנשים המקורבים ביותר לשלטון בסיודו, רק מי שהתגורר שם לפני מספר שנים יודע כי עד לפני 19 שנים גם אנחנו נשלטנו בידי שלטון אכזר, הדומה מאוד לשלכם. לפני 20 שנה קמה מישהי, בת 16, שהחליטה כי יש לשים לצורת השלטון הזו סוף. היא הזכירה לכולם מי האויב שלנו, ואיחדה את כל המורדים- בלי שידעה שהיא עושה זאת. לבסוף המרד הצליח. אנו דואגים לכל האזרחים והמדינה משגשגת. הנערה שהחייתה את המרד היא בתי. גם אנחנו היינו עניים מרודים, והיא קיימה אותנו רק באמצעות דייג וצייד לא חוקיים. "רוב מנהיגי המרד רצו להציל את חברך, פיטה, כיוון שחשבו שהוא יהיה יעיל יותר. אני התנגדתי לכך בתוקף. את מאוד מזכירה לי את בתי באופן פעולתך, גם היא לא רצתה להיות אחת המנהיגות בהתחלה, אבל הבינה שזה יעזור לתושבי סיודו כולה." אין לי מילים. עדיין מדהים לחשוב שאנחנו לא המדינה היחידה. בהתחלה אני מצליחה להגיד רק "וואו. אהה, תודה?". המוח שלי חוזר לפעול, ואני חייבת לשאול את השאלות שמציקות לי מאז שראיתי אותם מדברים בחדר "אני לא יודעת אם תוכל לענות לי על השאלות שלי, אבל הן ממש מציקות לי. אתה יודע מה המצב במחוזות? ומה שלום המשפחה שלי? ואם זה בסדר לשאול- לאן אנחנו טסים?" הוא צוחק צחוק ששרוי בו גם מעט עצב ואומר "נתחיל מהשאלה האחרונה- אנחנו כרגע משקמים את מחוז 13, לשם אנחנו טסים. המשפחה שלך בסדר. ובאשר למחוזות..." עכשיו החיוך הקלוש שעוד נותר על פניו נעלם לחלוטין. לא רציתי לשמוע את תשובתו. החנקתי את הדמעות וחיכיתי לנורא מכל. "מחוז 12 הופצץ והושמד, ושאר המחוזות שרויים במלחמה נגד הקפיטול. אנחנו משתדלים לעזור ככל יכולתנו ובקרוב ננסה לשקם את מחוז 12". אני רק מתייפחת, עד שמזריקים לי חזרה את חומרי ההרדמה. הם רק מטשטשים אותי, ואני ממשיכה לחשוב רק על דבר אחד- מחוז 12 הושמד. אין לי לאן לחזור. לאחר שעות, אולי ימים, שאני לא ישנה ולא ערה אני מחליטה בליבי- אני אהיה העורבני החקיין של תושבי פאנם.
כל המבטים מופנים כלפי. אני מספיקה לסרוק את הנוכחים לפני שהיימיטץ' מתחיל לדבר. פלוטארך והיימיטץ' נראים כרגיל, לא נראה עליהם סימן כלשהו למאורעות הזמן האחרון. פיניק, לעומתם, חבול ופצוע בעקבות הזירה. הוא נראה מותש ועייף, אך להוט להמשיך לשוחח. מבטי עבר לסרוק את האיש הזר. הוא נראה שונה מכל אדם שיצא לי לראות בחיי. עיניו מלוכסנות מעט, עורו שחום ושערו שחור. האדם אינו מאופר ככל אנשי הקפיטול, אך לא נראה מוזנח כרוב האנשים המתגוררים במחוזות. ואז היימיטץ' התחיל לדבר. "אני רואה שהיפהפייה הנרדמת החליטה להתעורר!". היימיטץ' כנראה במצב רוח מרומם במיוחד אם הוא מתבדח. אבל למה? הוא כרגע יושב עם פלוטארך, באותו החדר. זה לא אמור לסמן לאף אחד מהמחוזות משהו טוב. "קטניס, ראשית עלי להציג בפנייך את פרנק, שליח סיודו, מדינה חדשה שהתגלתה" בשלב הזה הפסקתי להקשיב. הייתי נסערת. מדינה חדשה? אבל אנחנו השריד היחיד שנשאר למין האנושי! איך זה יכול להיות? יחד עם הבלבול הרגשתי גם הקלה, אז לא דמיינתי שהרחפת הזו שונה מכל האחרות, וגם ההרגשה שלי הייתה נכונה, לא השתגעתי לגמרי. אני חוזרת לריכוז רק כאשר היימיטץ' אומר כי אולי מוטב שידבר איתי בפרטיות. היימיטץ' לוקח אותי לחדר הצמוד לזה שאנו היינו בו ומתחיל "קטניס, קודם כל אני רוצה לבקש שלא תשאלי אף שאלה עד שאני אסיים לדבר. אחר כך אני אתן לך לשאול כל מה שיעלה ברוחך. הבנת?" אני עדיין בהלם. אני לא מצליחה להוציא אף צליל מגרוני, אז אני מהנהנת. "כפי שכבר אמרתי לך, האדם הנוסף שראית בחדר הוא פרנק, שליח ממדינת סיודו. נציגים מהמדינה פיתחו לפני מספר חודשים מכשיר הנועד לאתר חיים נוספים על פני כדור הארץ. המכשיר עדכן אותם במיקומנו המשוער, והם יצאו לדרך, למצוא אותנו, על מנת לשקם את האנושות כולה, דבר שאף אחת מהמדינות לא יכולה לעשות לבדה. הם הגיעו סמוך למחוז 12, שם פגשו את גייל, שהסביר להם על מצב מדינתנו ועל חוסר האונים של תושבי המחוזות. רוב תושבי מדינת סיודו מתנגדים נחרצות לדברים כגון משחקי הרעב, הנקראים תוכניות ריאליטי, ותומכים בדמוקרטיה- שיטת שלטון בה העם כולו בוחר את מנהיגיו. "לאחר שהוכרז הגמול הרבעוני, מנהיגי המרד במדינתנו ונציגי סיודו החלו לרקום תכנית חילוץ למשתתפים בגמול, תכנית שאת ביצעת את סופה, למרות שאינך ידעת עליה דבר. כרגע תושבים מסיודו עושים דרכם לאזורנו. אנחנו מתכוננים למרד." לוקח לי מספר דקות עד שיכולת הדיבור חוזרת אלי, ולבסוף אני אומרת "אבל לא אמרת כלום לגבי המתמודדים! אני יודעת שביטי ופיניק פה, אבל איפה אנובאריה? ומי ניצל בסוף- ברוטוס, צ'אף או ג'והאנה? ואיפה הם? והכי חשוב- איפה פיטה?" כשאמרתי את שמו קולי נשבר ואני מתחילה להתייפח. לאחר שאני נרגעת מעט היימיטץ' אומר "ג'והאנה, אנובאריה ופיטה נלקחו בידי הקפיטול, אבל המקורות של פלוטארך אומרים שאין בכוונת הקפיטול לפגוע בהם בצורה רצינית. הם יישארו בחיים, כרגע רק מנסים לחלץ מהם מידע לגבי מה שהתרחש". "ומה אנחנו מתכוונים לעשות?" אמרתי בכעס "לשבת בחיבוק ידיים?". "אנו מחכים שאת, פיניק וביטי תתאוששו. בעיקר את, קטניס, את העורבני החקיין, את החיית את המרד. בינתיים אנחנו עושים את דרכנו למקום בו שכן מחוז 13. אנשינו ואנשי סיודו שהספיקו להגיע מתחילים לשקם את המקום." היימיטץ' ממשיך לדבר, אבל אני כבר עייפה מלהקשיב. אני שוקעת חזרה לשינה. אני מרגישה שמעבירים אותי חזרה למיטה. כנראה אני ישנה כבר זמן רב, כי אנשים מתחילים לנסות לדבר איתי, אחד אחרי השני- פלוטארך, פיניק, היימיטץ', שוב פיניק, פרנק... אני לא מסוגלת להתעלם מפרנק, משהו אומר לי שהוא לא יהיה כמו כל האחרים. אני חייבת להקשיב לו. "שלום" הוא אומר, אומנם באנגלית, אבל עם מבטא כבד שלא שמעתי כמוהו מעולם. "קטניס, תראי, אני לא באתי להתחנן בפנייך. רציתי לדבר איתך, לפני שאת מחליטה אם לשתף איתנו פעולה. אני מקווה שדבריי יצליחו גם להחדיר בך מעט תקווה. "היום אני אחד האנשים המקורבים ביותר לשלטון בסיודו, רק מי שהתגורר שם לפני מספר שנים יודע כי עד לפני 19 שנים גם אנחנו נשלטנו בידי שלטון אכזר, הדומה מאוד לשלכם. לפני 20 שנה קמה מישהי, בת 16, שהחליטה כי יש לשים לצורת השלטון הזו סוף. היא הזכירה לכולם מי האויב שלנו, ואיחדה את כל המורדים- בלי שידעה שהיא עושה זאת. לבסוף המרד הצליח. אנו דואגים לכל האזרחים והמדינה משגשגת. הנערה שהחייתה את המרד היא בתי. גם אנחנו היינו עניים מרודים, והיא קיימה אותנו רק באמצעות דייג וצייד לא חוקיים. "רוב מנהיגי המרד רצו להציל את חברך, פיטה, כיוון שחשבו שהוא יהיה יעיל יותר. אני התנגדתי לכך בתוקף. את מאוד מזכירה לי את בתי באופן פעולתך, גם היא לא רצתה להיות אחת המנהיגות בהתחלה, אבל הבינה שזה יעזור לתושבי סיודו כולה." אין לי מילים. עדיין מדהים לחשוב שאנחנו לא המדינה היחידה. בהתחלה אני מצליחה להגיד רק "וואו. אהה, תודה?". המוח שלי חוזר לפעול, ואני חייבת לשאול את השאלות שמציקות לי מאז שראיתי אותם מדברים בחדר "אני לא יודעת אם תוכל לענות לי על השאלות שלי, אבל הן ממש מציקות לי. אתה יודע מה המצב במחוזות? ומה שלום המשפחה שלי? ואם זה בסדר לשאול- לאן אנחנו טסים?" הוא צוחק צחוק ששרוי בו גם מעט עצב ואומר "נתחיל מהשאלה האחרונה- אנחנו כרגע משקמים את מחוז 13, לשם אנחנו טסים. המשפחה שלך בסדר. ובאשר למחוזות..." עכשיו החיוך הקלוש שעוד נותר על פניו נעלם לחלוטין. לא רציתי לשמוע את תשובתו. החנקתי את הדמעות וחיכיתי לנורא מכל. "מחוז 12 הופצץ והושמד, ושאר המחוזות שרויים במלחמה נגד הקפיטול. אנחנו משתדלים לעזור ככל יכולתנו ובקרוב ננסה לשקם את מחוז 12". אני רק מתייפחת, עד שמזריקים לי חזרה את חומרי ההרדמה. הם רק מטשטשים אותי, ואני ממשיכה לחשוב רק על דבר אחד- מחוז 12 הושמד. אין לי לאן לחזור. לאחר שעות, אולי ימים, שאני לא ישנה ולא ערה אני מחליטה בליבי- אני אהיה העורבני החקיין של תושבי פאנם.
N o R i K o
New member
אוקיי,
זה היה כל כך מדויק שהייתי צריכה ללכת לפתוח את הספר ולבדוק שזה לא נכתב בדיוק כך. @_@ עד שהגיע פרנק
זה היה כל כך מדויק שהייתי צריכה ללכת לפתוח את הספר ולבדוק שזה לא נכתב בדיוק כך. @_@ עד שהגיע פרנק
N o R i K o
New member
ברור שזו מחמאה 
Ayelet 363
New member
מנסה איזה משהו (קיטשי במיוחד)
מצילים את קטניס כמותכנן, אבל גם את פיטה. היא פוגשת את גייל ומגלה על התוכנית הסודית, ובסוכו של דבר הם מגיעים ל-13. למחוז 13 יש הסכם שביתת אש עם הקפיטול,, אבל המחוז מוכן לספק נשק למורדים. בסופו של דבר כל המחזות תוקפים את הקפיטול מכל החזיתות ומשתטים על השלטון. הם הופכים את פאנם לקיבוץ אחד גדול שחיי באוטופיה מושלמת (אני קיטשית, אין מה לעשות). קטניס מגלה שהיא באמת אוהבת את פיטה. בהתחלה הוא מבולבל, אבל הוא לא מפקפק בזה, כי הוא יודע שכבר אין לה סיבה לשקר. נולדים להם תאומים, בן ובת- סינה ורו, והם חיים בשקט בבית שהוקם על שטח שבעבר היה במחוז 12, ששופץ מאז. גייל מצא לו אהבה חדשה, וכמו קטניס חזר לגור איתה בשטח שהוקם על אדמות מחוז 12 ההרוס. הוא וקטניס עדיין חברים טובים, ולפעמים יוצאים לטיולים ארוכים ביער, לבדם. הם מדברים על הכל- העבר שלהם, העיסוקים שלהם, וגם האהבות שלהם והתוכניות שלהם לעתיד. הילדים שלהם חברים טובים שלהם כמוהם, וגם הם מאוד אוהבים את היער. אחרי כעשרים שנה אחד בנה של קטניס, סינה, ובתו של גייל מתחתנים. כולם מאושרים עד עצם היום הזה.
מצילים את קטניס כמותכנן, אבל גם את פיטה. היא פוגשת את גייל ומגלה על התוכנית הסודית, ובסוכו של דבר הם מגיעים ל-13. למחוז 13 יש הסכם שביתת אש עם הקפיטול,, אבל המחוז מוכן לספק נשק למורדים. בסופו של דבר כל המחזות תוקפים את הקפיטול מכל החזיתות ומשתטים על השלטון. הם הופכים את פאנם לקיבוץ אחד גדול שחיי באוטופיה מושלמת (אני קיטשית, אין מה לעשות). קטניס מגלה שהיא באמת אוהבת את פיטה. בהתחלה הוא מבולבל, אבל הוא לא מפקפק בזה, כי הוא יודע שכבר אין לה סיבה לשקר. נולדים להם תאומים, בן ובת- סינה ורו, והם חיים בשקט בבית שהוקם על שטח שבעבר היה במחוז 12, ששופץ מאז. גייל מצא לו אהבה חדשה, וכמו קטניס חזר לגור איתה בשטח שהוקם על אדמות מחוז 12 ההרוס. הוא וקטניס עדיין חברים טובים, ולפעמים יוצאים לטיולים ארוכים ביער, לבדם. הם מדברים על הכל- העבר שלהם, העיסוקים שלהם, וגם האהבות שלהם והתוכניות שלהם לעתיד. הילדים שלהם חברים טובים שלהם כמוהם, וגם הם מאוד אוהבים את היער. אחרי כעשרים שנה אחד בנה של קטניס, סינה, ובתו של גייל מתחתנים. כולם מאושרים עד עצם היום הזה.
daydreambeliever
New member
אהבתי בעיקר את זה שגייל וקטניס נשארו חברים טובים. זה כל כך חסר לי בסיום הסדרה
הסוף שלי
טוב אז הינה הסיום שלי: מכריזים על משחקי הרעב של השנה. מאחר שהממשל יודע על הקשר בין קטניס לגייל וכמה הוא חשוב לה, גייל הוא אחד משני המתמודדים שנבחרו. קטניס שיודעת שגייל לא נבחר במקרה, מזועזעת מהעניין ומנסה לעשות הכל כדי שזה ישתנה אך היא נחשלת בכך. המשחקים מתקיימים ומשודרים ברחבי המדינה. גייל מצליח לשרוד יפה בעוד המשחק מתקדם, ונשאר בין 7 המועמדים האחרונים. קטניס מנסה בכל כוחה לגייס אליו כספים ולשלוח לו עזרה למשחק, ופיטה שמבין עד כמה גייל חשוב לה - עוזר לה בכך. בינתיים במקביל, הממשל רוצה את עזרתה של קטניס בהרגעת הרוחות בשאר המחוזות ולמנוע התמרדות עתידית מצדם. קטניס משתפת פעולה למראית עין, אך מנסה למצוא הזדמנות לחזק את לב האנשים ולעודד אותם למרוד. היא ופיטה הצליחו לגרום להסחת דעת, כך שנוצר מצב שבוא באחת מנאומי ההרגעה שקטניס עולצה לומר - אנשי הממשל יצאו לרגע. קטניס מנצלת את ההזדמנות ומדברת בגלויי אל הקהל ומעודדת אותם בדבריה למרוד. אנשי הממשל שחזרו לאולם פגעו בקטניס כדי להשתיקה, מה שגרם לקהל ועודד אותו להתחיל את ההתמרדות. הצליחו להשתלט על ההתפרעות הרבה, אך במחיר כבד של הרבה פגועים משני הצדדים, והרבה הרס. את קטניס לקחו למעצר. שם מכריחים אותה להמשיך לצפות במשחקים שעדיין מתקיימים. מודיעים לה שבעקבות חוסר הציות שלה והבעיות הרבות שגרמה להם, ההפקה תגרום למותו של גייל. קטניס מנסה להציעה כל דבר כדי למנוע זאת, אך דבר לא עוזר והיא רואה באימה במסך את גייל נהרג מאחת הסכנות הרבות שיש בזירה, בצורה כזאת שלמראית עין נראה כמוות שנבע מחוסר זהירות וחוסר מזל של גייל. קטניס מתאבלת רבות על מותו, ומתחילה לתכנן נקמה. לא חושבת שיצא לי המשך מדהים כל כך, אבל היה מהנה לכתוב אותו
טוב אז הינה הסיום שלי: מכריזים על משחקי הרעב של השנה. מאחר שהממשל יודע על הקשר בין קטניס לגייל וכמה הוא חשוב לה, גייל הוא אחד משני המתמודדים שנבחרו. קטניס שיודעת שגייל לא נבחר במקרה, מזועזעת מהעניין ומנסה לעשות הכל כדי שזה ישתנה אך היא נחשלת בכך. המשחקים מתקיימים ומשודרים ברחבי המדינה. גייל מצליח לשרוד יפה בעוד המשחק מתקדם, ונשאר בין 7 המועמדים האחרונים. קטניס מנסה בכל כוחה לגייס אליו כספים ולשלוח לו עזרה למשחק, ופיטה שמבין עד כמה גייל חשוב לה - עוזר לה בכך. בינתיים במקביל, הממשל רוצה את עזרתה של קטניס בהרגעת הרוחות בשאר המחוזות ולמנוע התמרדות עתידית מצדם. קטניס משתפת פעולה למראית עין, אך מנסה למצוא הזדמנות לחזק את לב האנשים ולעודד אותם למרוד. היא ופיטה הצליחו לגרום להסחת דעת, כך שנוצר מצב שבוא באחת מנאומי ההרגעה שקטניס עולצה לומר - אנשי הממשל יצאו לרגע. קטניס מנצלת את ההזדמנות ומדברת בגלויי אל הקהל ומעודדת אותם בדבריה למרוד. אנשי הממשל שחזרו לאולם פגעו בקטניס כדי להשתיקה, מה שגרם לקהל ועודד אותו להתחיל את ההתמרדות. הצליחו להשתלט על ההתפרעות הרבה, אך במחיר כבד של הרבה פגועים משני הצדדים, והרבה הרס. את קטניס לקחו למעצר. שם מכריחים אותה להמשיך לצפות במשחקים שעדיין מתקיימים. מודיעים לה שבעקבות חוסר הציות שלה והבעיות הרבות שגרמה להם, ההפקה תגרום למותו של גייל. קטניס מנסה להציעה כל דבר כדי למנוע זאת, אך דבר לא עוזר והיא רואה באימה במסך את גייל נהרג מאחת הסכנות הרבות שיש בזירה, בצורה כזאת שלמראית עין נראה כמוות שנבע מחוסר זהירות וחוסר מזל של גייל. קטניס מתאבלת רבות על מותו, ומתחילה לתכנן נקמה. לא חושבת שיצא לי המשך מדהים כל כך, אבל היה מהנה לכתוב אותו
N o R i K o
New member
יצא לך המשך
שאם הייתי קוראת אותו הייתי בוכה שעות על גבי שעות.
שאם הייתי קוראת אותו הייתי בוכה שעות על גבי שעות.
כפית במצב כפית
New member
אעעע כמעט שכחתי מהתחרות הזאת O_X
*מצטרפת ברגע האחרון* הממ. טוב. אני יודעת שצריך לשנות רק את הסוף, אבל אני ארשה לעצמי לשנות קצת אחורה יותר... ובמקום שיחזירו את כל המתמודדים הקודמים למשחקי הרעב, הייתי משנה את זה למשחקי הרעב רגילים כמו כל שנה. אבל! כמו שהיה טוויסט מעצבן בעלילה ששינו את הכללים כדי לכלול מנצחי עבר, אז גם לי מותר, ואני הייתי עושה שהטוויסט הפעם הוא להרחיב את מגבלת הגיל לגיל 19
ואז באופן מקרי ביותר גייל היה עולה בגורל. זה היה יכול להיות מעניין הרבה יותר לדעתי - לראות את קטניס בתור מדריכה ולא שוב מתמודדת. כמובן שגם פיתה אמור לעזור להכין את גייל למשחקים, אבל כל הסיטואציה רק מגדילה את האנגסט שהולך שם... או משהו כזה
. ואז את כל הפעילות וההכנה של ההתפרצות למשחקים והבריחה למחוז 13 היינו קוראים מהנקודת מבט של קטניס בתור מארגנת של זה, שזה היה יכול להיות הרבה יותר מעניין. אה, והיה אפשר שהמתמודדת השניה שיצאה עם גייל היתה שוב פרים, רק שהפעם לא היה מי שיתנדב במקומה, ואז גייל מגן עליה במהלך המשחקים וקטניס אפילו יותר מסכנה ומנסה להציל אותם או משהו בסגנון... למה אני אוהבת לראות את הגיבורים שלי סובלים?
אני כזאת רעה... (לא קראתי אף הודעה כדי לא להיות מושפעת... מעניין אם עוד מישהו כתב משהו בסגנון
)
*מצטרפת ברגע האחרון* הממ. טוב. אני יודעת שצריך לשנות רק את הסוף, אבל אני ארשה לעצמי לשנות קצת אחורה יותר... ובמקום שיחזירו את כל המתמודדים הקודמים למשחקי הרעב, הייתי משנה את זה למשחקי הרעב רגילים כמו כל שנה. אבל! כמו שהיה טוויסט מעצבן בעלילה ששינו את הכללים כדי לכלול מנצחי עבר, אז גם לי מותר, ואני הייתי עושה שהטוויסט הפעם הוא להרחיב את מגבלת הגיל לגיל 19
daydreambeliever
New member
אהבתי!
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.