מנטליות רוסית בפן החינוכי

  • פותח הנושא vk3
  • פורסם בתאריך

Wednesday

New member
אוף. שכחתי את הפאנץ' ליין

פה לדעתי החינוך הישראלי עולה על החינוך הרוסי. (שים לב! לא מערכת חינוך אלא צורת חינוך). יש לי הרגשה שיותר אנשים פה (יעונ, בארץ) שלמים עם עצמם. ושלמות כזאת היא רק מבית, מעיצוב דרכי חשיבה שנעשה בגיל מאוד צעיר.וזה היתרון של שיטה א' על שיטה ב'. ישראלים מצליחים לייצר אנשים מאושרים, ורוסים - גאונים
 

vk3

New member
../images/Emo13.gif

אז מה עדיף אושר או גאונות
זאת השאלה...
 

vk3

New member
עם שטיפת המוח החינוכית שלי...

אין לי מושג. מחד גיסא, מה היינו עושים ללא גאונים ומאידך גיסא, מה היינו עושים ללא רגשות ( או יותר נכון למה היינו הופכים)
תעני לי את על התשובה.
 

Wednesday

New member
מה ז"א "מה היינו עושים ללא גאונים"?

על איזה "אנו" מדובר? האנושות? זה לא מה שרלוונטי כאן. אני מכירה המון אנשים שחווים הצלחה מקצועית, הכרה בינלאומית, מרוויחים כסף טוב, חיים "יפה". הם לא מאושרים, לא טוב להם עם עצמם. מה זה שווה בכלל? עם האנושות מרוויחה מגאונות של בנאדם מסוים, זה אחלה לאנושות, אבל פה אני מדברת על האדם עצמו. כן, גאונים (ת'כלס, אני לא יודעת למה אנחנו עוסקים בהם בכלל, אני בהחלט לא אחת מהם) מצעידים את האנושות קדימה, בזכותם אנחנו מפריחים לווינים לחלל ולא ממשיכים לנסוע על עגלה וסוס וכו' וכו', אבל אני מדברת על האנשים עצמם. מי אמר שטוב להם? אדם, בפעם האחרונה שבדקתי, חי למען עצמו. לא למען האנושות. (עם זה לפחות אתה מסכים איתי?
)
 

vk3

New member
מסכים עם הכול ../images/Emo45.gif

וסבתא פעם אמרה לי שלחיות למען עצמך זה אנוכי... וצריך גם להתאים את עצמך לאחרים.
 

Wednesday

New member
יש הבדל עצוםםם

בין להיות "אדם בתוך עצמו הוא גר"(ותודה לשלום חנוך) - לחיות במנותק מן הסביבה, שזה אנוכי, לבין לעשות מה שטוב לך. התחשבות באחרים הרבה פעמים עושה טוב. אני, ו-99.9 אחוז מאוכלוסיית העולם אינם גאונים.אם מנדלייב ופאראדיי לא היו ממצים את הפוטנציאל שלהם, זה אכן היה בעייתי: לא היה לנו חשמל וכאלה (מימוש הפוטנציאל של שניהם, ד"א, נעשה בלי טיפת דחיפה מאימא, שניהם בנים למשפחות ברוכות ילדים ולא הקדישו להם יותר מדי תשומת לב) אבל לאדם פרטי- יותר חשוב שיהיה לו טוב עם עצמו. מזה הסביבה שלו רק תרוויח (תחשוב רק על היחס שלך לסביבה כשאתה שמח ומבסוט, לעומת היחס שלך לסובביך כשאתה מצוברח). אני מאוד נגד אגואיזם, אני לא כזאת, וקשה לי עם אנשים כאלה. מצד שני, אלטרואיזם גם כן לא היה מעולם my cup of tea. וד"א , שכחתי לאחל לך
במתמטיקה...
 

AcesHigh

New member
תגובה.

אני בשלי, הסברתי כבר את עמדתי. בנוסף, חוק החינוך שחל על האוכלוסייה כולה יוצר איזשהו יתרון חברתי... האפלייה בין קבוצות של אנשים מדוכאת, כולם זוכים לרכוש ידע, כולם זוכים להגיע להישגים, להכיר אנשים וכו'. כיאה למדינה שהחוק מושתתים על ערכי הדמוקרטיה מן הראוי שחינוך, שבעבר היה אך ורק בהישג ידם של השכבות העמידות הפך לדבר שהוא די אלמנטרי בחברה שלנו כיום....... נכון, קיימים גם יוצאים מן הכלל, אלא שיעדיפו להתעלם מהזכות הכבירה שמוצבת בפניהם.. ולדעתי אין מה לעשות איתם, לא תהיה מהם שום תנובה לחברה, הם אנשי סרק... אין טעם גם להכריח אותם כי אם תרפרפו למעלה קצת תבינו שאני נגד הפיכת אינדיודואל למכונה משומנת מדוכאת יצר דמיון וחשיבה. כדי להגיע למצוינות צריכים להנהיג גם פה "תוכנית חומש" , דגש על מקצועות מדעיים בעיקר, דירבון המערכת כולה ללהשגים ותארים שונים.... וזהו בערך.
 

Angel lips

New member
אני מסכימה איתך../images/Emo45.gif

גם אני בעד שילדיי יהיו מאושרים ול אכפת לי כמה יחידות מתמטיקה הם עושים...
 

Angel lips

New member
אני בעד החינוך הישראלי

למשל להורים שלי בקושי ההורים נתנו מחמאות... זה לא היה מקובל להעלות את העגו שלהם.. תמיד הצניעו אותם, גם החריכו אותם ללמוד ולהיות גאונים איןדבר כזה פחות מ5. דווקא בארץ, אני כילדה והחברות מקבלות חינוך אחר פתוח יותר... להפך ההורים מתלהבים מהילדים נותנים מיליון מחמאות ביום, השיחות חופשיות יותר ויותר פתוחים אחד עם השני... גם דרכיי הענישה שונות, למשל את הוריי ברוסיה הענישו עלי ידי ענישה פזית, ודווקא בחינוך הישראלי לפחות ממה שאני רואה הענישה היא יותר מועילה.
 
הנה התגובה המובטחת (ארוך אך חשוב)

זה יבוא בשני חלקים, כי ברשותך קיריל אני אידבק בדוגמאות שלך (סליחה, אבל מה לעשות שהבאת את עצמך כדוגמא...
) ואיני זוכרת הכול בע"פ. מלבד זאת, אני רוצה לעשות הפרדה בין חינוך ללמידה, שגם בה יש בעתיות אבל מכיוון שיש לי רק כמה שעות להגיב
לא אוכל להתיחס גם ללמידה. אז נתיחס רק לחינוך. 1. הבעיה הראשונה שאני רואה בצורה מובהקת אצל יוצאי רוסיה ומזרח אירופה היא העדר הפרדה בין הילד להורה, שנובעת מההורה. למה הכוונה? "לפני שיוצאים לאן שהוא אני מקבל הרצאה על איך להתנהג עם זה, זה וזאת. לאמר את זה ואת זה". נימוסי הילד הם תעודת כבוד (או להפך) להורה. הם לא דבר בפני עצמו. כך גם הצלחות הילד בלימודים וכשלונותיו, החוגים שבהם הוא משתתף, וכדומה. הכול שייך להורה, יש לו עניין בכל, הכול נתון להתערבותו הפעילה שנתפסת בטעות כאכפתיות ודאגה ו"חינוך". אך אין היא. מקור העדר ההפרדה הוא במימוש עצמי דרך הילד, דאגה לדעותיהם של הבריות ("מה יחשבו עליי אם הוא יתנהג כך וכך?"), וסיפוק יתר הצרכים שלך דרך הילד. מיותר להסביר לכם כמה זה הרסני, אבל קשה מאוד לצאת מהעניין הזה, כהורה. זה מומטע בנו. למרות שאני יודעת זאת היטב, לפעמים קורה שאני כועסת על הילדים כי "מה חשבה עליי השכנה ההיא". במקביל, אני אישית אל מספרת לאיאמ שלי שום דבר רע שקורה לי (או אפילו סתם מבאס) כי "היא לא תישן בלילה בגלל זה". נו, בנוסף לצרות שלי אני צריכה גם שהיא אל תישן? כך שבדרך פרדוקסלית הילד נשאר בגיל צעיר ללא תמיכה, כשהוריו רואים את עצמו כאכפתיים מאוד. כולכם מכירים את דרכי ההתגוננות: שקרים, הסתרות, ואפילו מרידות גלויות ("אעשה ההפך ממה שאתם רוצים"). אבל תאמינו לי, כאימא קשה מאוד לראות את הילד חוזר מבית הספר ורק לומר לו: "שלום, חמוד!" בלי להתנפל עליו בשאלות: "איך היה המבחן? מה אמרה המורה? כמה שיעורים נתנו לכם?" אבל אני לפחות מנסה ולאט לאט זה משתחרר
2. תקשורת לקויה בין הורים לילדים- היא לאו דווקא נחלת העדה אבל אצלנו זה עובר כל גבול
. תקשורת לקויה כוללת: צעקות, איומים, שידולים, ניסיון לגרום לרגשי אשם ("בגללך אני אחטוף התקף לב"), שכנועים, נדנודים, תזכורות אינסופיות וכל יתר הדברים חסר היעילות והמזיקים לבריאות כל הצדדים שכולנו כל-כך מכירים. תקשורת טובה יש ללמוד, ויש ספר נפלא שכשתהיו רוהים, רוצו לקנות: "איך לדבר כדי שהילדים יקשיבו". שם אפשר ללמוד דרכי תקשורת יעילה, הומנית ופתוחה בין הורה לילד. ההמשך יבוא בתגובה לחלק השני של ההודאה של קיריל.
 
או קיי, אז החלק השני כאן

הנקודה הבאה למחשבה בולטת מתוך דברי קיריל היא: "במשפחתי אומרים שכול דברי זו דמגוגיה אחת שלמה, אבל זה מה שאני מרגיש." כלומר, הורינו התרגלו ןלא להתחשב כהוא זה ברצונותיו, מחשבותיו ורגשותיו של הילד. למען האמת, הם בקושי מתחשביםפ ברגשותיהם הם. החיים שלהם עברו בסימן המילים "צריך" ו"חובה", והם לא הורגלו לחשוב האם באמת צריך וחובה. קל וחומר כשמדובר בילד, כי הרי "הוא לא מבין מה טוב לו" (זה נובע מתפיסה של החינוך האירופי גרמני של המאה ה-18 שתופסת את הילד כמבוגר לקוי, כלומר, שמחשבתו חסרה ורגשותיו פגומים וחסרי חשיבות) ועל כן הכפייה היא חלק בלתי נפרד מהחינוך הרוסי. לפעמים הכפייה באה בצעקות ומכות ולעתים, אצל הורים מתקדמים מאוד, בהסברים לוגיים ושכנועים ארוכים, אבל כפייה זו כפייה. היא מבטלת את הרצון של הילד, מלמדת אותו להתכחש לעצמו, לעצמיותו ולרצונותיו ולרגשותיו. לעתים, הילד אכן "משתכנע" בצדק של ההורים (קיריל נראה יל דוגמא די טובה... סליחה...) ומסכים, אבל זה ממש לא נקרא שחינכו אותו. כי חינוך היא הפנמת ערכים (כמו חשיבות הלימוד או הנימוסים), ולא קבלתם כמשהו חיצוני. אני יודעת שקשה להשתחרר מהתפיסה שחייבים לכפות דברים על הילד כי "מה יהיה? הוא יפרוק עול, יהיה לא ממושמע, יעשה מה שירצה..." אבל אל חשש. הדברים החשובים בהקניית ערכים הם:
דוגמה אישית. כן, הורה שלומד כל הזמן, ילדו יראה ערך הלימוד. הורה שקורא הרבה, ילדו יראה ערך בקריאה. הורה שנוהג ביושר גם כשזה לא נעים לו, ילמד את ילדו את חשיבות האמת. הורה שנוהג בטאקט גם במצבים קשים, ילדמ את ילדיו להיות בעלי טאקט, אויל זו שיטה שלוקחת זמן אבל אין דרך אמיתית אחרת. כדי לראות הדגמה, תקראו את הספר "אל תיגע בזמיר" (ברוסית убить пересмешника) ותראו את הדרך החינוכית שבה נוהג האב. אני מתה על הספר הזה כי הוא פתח לי , בגיל 14, עיניים לחינוך אחר, חינוך נעדר כפייה.
נתינת לילד חרות כדי שיתמודד עם תוצאות של מעשיו וילמד משגיאותיו. שוב, זו דרך קצת ארוכה, אבל אין אחרת. דוגמה מהיום: בני הכין עבודה לבית הספר, וכמובן מיד ראיתי שאני יכולה להכניס בה אינספור שיפורים והוא יקבל מאה אם אעזור לו. אבל - בכך אני מונעת ממנו ללמוד על הטעויות שלו, לעשות משהו בעצמו ולהתמודד עם התוצאות. וזה הרבה יותר חשוב מאיזה 100 בכיתה ב'. טוב, די בינתיים... ניפחתי לכם את המוח...
 

vk3

New member
מאוד נהניתי לקרוא ../images/Emo70.gif ../images/Emo51.gif

אשמח להמשך...
 
בטח תצחקו עליי

אבל אני גם טוענת שאחת הבעיות שלנו היא שאנחנו או ילדים יחידים, או שיש לנו איזה אח אחד או אחות לחלק אתו את הנטל, וזהו. כלומר, אם היו לנו עוד 4-5 אחים, להורים שלנו לא היה סיכוי להתערב לנו בחיים ככה ולהיכנס בנו ככה. וגם הלחץ היה פוחת, כי ילד יחיד ולפעמים גם נכד יחיד הוא כאילו כל התקווה של ההורים, ומסכן אין לו כבר שום זכות לחיים משלו כי הוא צריך לעמוד בכל הציפיות. אגב, הייתה ממש אידאולוגיה שבפירוש אין להביא יורת מילד או שניים כי רק ככה אפשר להעניק להם את כל מה שהם זקוקים לו. וזה מביא אותנו לשאלה למה הילדים זקוקים, וגם כאן אני חולקת מאוד על הגישה הרוסית. לדעתי, כל החוגים והדברים ה"מפתחים" נחוצים רק במידה והידל באמת רוצה בכך. כל הירת מיותר. בשביל מה סחבו אותי בגיל 4 אחרי הגן, בשש בערב, בחורף מקפיא ללמוד גלישת קרח?!! לעומת זאת דב שלו באמת הילדים זקוקים לא קיבלנו כמעט בכלל: לא תמיכה לא שהות ממושכת במשך היום עם אמא או אבא (מקסימום סבתא שזה לא זה...) לא שיתוף אמיתי בענייני הבית לא הרגשת ביטחון אמיתית אפילו היו שולחים אותנו לכל מיני קייטנות בקיץ לחודשים להיות לבד, רק ביקור אחד קצר בשבוע של ההורה. זה נחשב שעושים את זה בשביל הילד, לכן אני לא מאשימה את הוריי בזה, אבל מבחינתי זו הזנחה ממדרגה ראשונה. אתם יודעים, למשל, כמה ניצול מיני הלך ב"קייטנות" האלה?! הרבה ילדות קטנות יפות וממושמעות שאין להן מושג איך אומרים "לא" כשמשהו לא נעים להן, כי הרי לימדו אותם ש"יש לשמוע בקול המבוגרים"... איזה שדה פעולה פורח לסוטים!
 
למעלה