תחרות "דברים שרציתי לומר"

[חנ1ש21]

דברים..

אם רק היה לי מספיק אומץ הייתי אומרת לאחותי שלא היא לא באמת יותר טובה מימני כמו שהיא חושבת שהיא סתם קרצייה קטנה ועלובה שהורסת לי את החיים טוב קצת הגזמתי או שלא אהה והייתי מוסיפה כאפה קטנה ויפה לסיום

 

[רונירביב]

לאחותי

שיר, "למה אני אף פעם לא יכולה לבוא אלייך והגיד לך את זה?" למה שתרצי לשמוע את כל מה שעבר עליי היום? את ילדה בת 17 שחייה את החיים,אבל את היחידה בבית שיודעת מתי אני באמת עצובה,שמחה,כועסת או שסתם אני רוצה לדבר עם מישהו. את תמיד לידי שאני צריכה משהו. אני מספרת לך את הדבר הכי נורא שיכלתי לעשות ואת תמיד יודעת להראות לי את חצי הכוס המלאה,לעודד אותי ולהגיד לי מה לעשות. הבעיה שיר שבחיים לא ידעתי איך להעריך את הדבר הזה. בחיים לא באתי אלייך ואמרתי לך תודה. את כל הזמן עוזרת לי,נותנת לי,מיעצת לי ובקיצור עושה לי טוב ולמה כשאני מנסה להגיד לך את זה אני הולכת אחורה ואומרת:"טוב,פעם אחרת,אין לי כח לזה עכשיו" והפעם האחרת יוצאת שוב ושוב שאת יושבת לידי בחצר שלנו ושומעת כל מה שקרה לי היום. שיר,כמה שאני אוהבת אותך, ועוד יום אחד את תדעי את זה! אני מבטיחה

 

[נחושתן 132]

אחי

דניאל אחי תמיד היית האח הגדול מבחינתי. בזה שבהתחלה החבאת את הנפצים שלך מתחת למיטה שלי כי שם אמא לא תחפש, ואחר כך החבאת שם את הסיגריות שלך. וכולי הייתי מאושרת להיות אשת סודך. בזה שביסודי היה לך כזה שם שכולם פחדו ממני כי רק הייתי אחותך. תמיד כל כך החזקתי ממך. אף פעם לא הפריע לי להיות "אחות של" כי הייתי אחותך. אנחנו דומים כמו שתי טיפות מים. הייתי הולכת ברחוב והיו שואלים אותי אם אני אחותך. והייתי כולי מנפחת חזה מגאווה. כי אתה כזה חברותי וכולם מכירים אותך. עברת כל כך הרבה בחיים. כשהתחזקת בדת, הלכתי אחריך, אפילו בלי לשים לב. כשהדת שלך נחלשה, הלכתי אחריך, ושוב בלי לשים לב. אתה הבן אדם היחיד שאני יודעת שאני יכולה להתקשר אליו תמיד, בכל בעיה. אתה הראשון והיחיד שהתקשרתי אליו בשלוש בלילה כשנגנב לי הפלאפון. והרגעת אותי במשפט. הכי נדוש. אבל נרגעתי בזכות משפט אחד שלך אתה הראשון שאומר לי כשאני יוצאת לבלות "אם את נתקעת, דברי איתי". אתה הראשון מכל המשפחה שלנו שבאמת מראה שאכפת לו. שלא עוזב אותי עד שאני שולחת לך הודעה שהנה, באמת הגעתי לחברה בשלום. כי אתה יודע שאני יכולה לשלוח לאבא/אישתו הודעה שהגעתי רק בגלל שנהיה מאוחר ולא באמת הגעתי. אתה היחיד שאני סומכת עליו בעיניים עצומות. אתה האח הגדול שלי. שעליו אני נשענת וממנו אני כל כך מחזיקה. אני נזכרת עכשיו בתקופה שהקשר שלנו נותק בידי אבא. איך כאב לי אז. וגם אחרי שעברתי לגור עם אבא ואיתכם הקשר שלנו לא היה משהו. אבל תמיד היו את השיחות נפש האלה שבאו משום מקום וחיזקו אותי ברגע. אתה היחיד שמצליח להעלות לי חיוך בשניה. לאט-לאט אני יודעת להגיד לך את זה יותר ויותר. לאט-לאט אתה יודע להביע את זה יותר. אתה בן 19 ועוד שניה עוזב את הבית. אני אתמוטט. אני כל כך מפחדת מהרגע הזה. רק אל תעזוב. אל. אני אוהבת אותך אח גדול שלי. הכי שבעולם. פשוט תודה, שאתה שם. תמיד. יעלי.

 

[רק אני 123]

כל כך אחי../images/Emo12.gif

הוצאת לי את המילים מהפה.. כל מה שכתבת זה ממש אחי.

 

[נחושתן 132]

מאחלת לכל אחת אח גדול שכזה...

 

[קרןהאור]

אחי היקר..

אחי היקר, החבר הכי טוב שלי. מאז ומעולם. נולדת כמעט עשור לפניי והיית לי תמיד החבר הכי טוב, תחליף לאבא אמא וכל העולם. בועה מגוננת. החברים שלך היו לי לאחים גדולים ואני להם לאחות קטנה. לא הכרתי עולם אחר מעולם. אתה היית זה שסיפר לי מהו מוות, מהו מין, מהו טמפון, מהו גילוח.. ישבת על ידי שעות, עד עלות השחר וליטפת לי את השיער עד גיל 14- 15 כי הייתי חרדה כ"כ מהחושך ומהלבד. אין לי מושג איך עשית את התואר, איך למדת- כי את הלילות בילית בלהיות קשור אליי. אני זוכרת שכאשר התעללו בי בבי"ס- הייתי חוזרת בוכה, ומתישבת על ברכיך. איך הייתי מרים אותי כמו תינוקת ופשוט נרגעתי. בלי מילים. החיים עברו, החיים המשיכו.. ויום אחד פשוט החלטתי לחתוך אותך מחיי. אני לא זוכרת למה, ד'. אני לא זוכרת כי אני לא זוכרת את חיי. אני מדחיקה את חיי עד לפני חצי שנה. הלוואי והייתי זוכרת, או מרגישה או מודעת. חלקים עולים בי היום וחלקים לא. אבל פשוט חתכתי. והתחלתי לשנוא אותך. לא הסכמתי להכנס לחדר כשהיית שם. לא הסכמתי שתביט לכיוון שלי. שתדבר אליי. או עליי. שנאתי אותך ובפנים התחננתי לאהבה שלך. כ"כ רציתי שתחבק אותי, שתעצור את רכבת השדים שאני נמצאת עליה. שתושיט יד ותמשה אותי מהגיהנום שאני יוצרת במו ידיי. אבל כמה קל לכתוב את הדברים היום.. נכון? כמה קל.. כמה לא פשוט להיות שם, עם החומה הזו, עם הבועה הזו שעוטפת את כל העולם הפנימי. ולצרוח כ"כ חזק בתקווה להשתיק אותך, את את כולם ובעיקר את עצמי. את האהבה שבי, את האהבה שלך- ואת ההגיון ובקשות העזרה שבי. אז חתכתי. לגמרי. לא רציתי שום קשר איתך. התחלת לשתות. התחלת לעשן. העלת- כמה? מנער קראטיסת, חטוב, שרירי- הגעת ל150 ק"ג.. 2 חפיסות ביום, בקבוקי וודקה זרוקים בכל יום בחדר. ויום אחד נכנסה אישה לחדר שלי ואמרה שאתם מתחתנים. ולא דיברתי איתך. אבל העיקר שאמרתי שאני מארגנת את האולם. וביום החתונה "דפקתי" הצגה. הגעתי, נישקתי אותך. חשבתי שנתחיל לתקשר. אבל אני המשכתי להדרדר, ואתה.. הייתה לך משפחה. יש כאן מעט מקום, אני מניחה. ולי סיפור ארוך. יש לך משפחה משלך. לפני חצי שנה הגעתי למצב של כמעט מוות. מעולם, מעולם זה לא קרה לי. ואז התקשרתי ואמרתי שאני לא רוצה למות ולא לדבר איתך. ואמרתי שלא עקרוני ה קרה בינינו- אני רוצה קשר איתך. ואיתך- אם אני לא מתקשרת- אתה לא מתקשר. וקשה לי עם זה כל כך. קשה לי לרדוף אחריך. אני לא אוהבת את זה. אצלך- גם אם אני אתקשר בכל יום- אם אני מפסיקה יכולים לעבור חודשים עד שתרים טלפון. ואתה לא מרים. ד', אח יקר. אני גאה, כל כך גאה להיות אחותך. אנ גאה שאתה אח שלי. אני מודה לך על הכל. אתה האדם היחיד בחיים שלי שאני מרגישה בטוחה איתו ועל ידו- מינית, נפשית, רוחנית, פיזית. שאני יודעת שמכבד אותי. אתה משדר לי טוב, פשוט טוב. אני מתמוגגת מהבן שלך, מאחיין שלי. תודה לך עליו. אני מאושרת שאתה נשוי, ונשוי באושר. שאתם משלימים אחד את השניה, וטוב לכם- ולא עקרוני לי כלל שהיא לא סובלת אותי. היא עושה לך טוב, וזה נפלא. אני גאה לדעת שאתה בעמדה בכירה כל כך בצבא, שאתה אוהב את המדינה בצורה כזו, שאתה גאה ביחידה שלך, ושזה אח שלי שעומד בראש הענף שלו. אני מתפללת שתעבור כל יום בשלום, בשלווה ובאושר. אתה היית לי לאמא ולאבא, לכל העולם שלי. כל הילדות ורוב הבגרות. האדם שלימד אותי כמעט הכל והתמודד איתי הכל. איכזבת אותי כל כ הרבה- ויחד עם זאת- הפלתי עליך הרבה. ההורים הפילו עליך הרבה.. להיות לי להורה. להיות זה שמנחה אותי. להיות זה שהתקשרתי אליו כאשר נאנסתי, נעזבתי, נפגעתי. להיות לי לתמיכה רוחנית ונפשית. ולא היית שם, גם אם הבטחת שתהיה. ואני מבינה. זה עול עצום. בחרת בעצמך בשלב מסוים. אני מתגעגעת אליך, אני אוהבת אותך, אני שמחה על כל תקשורת שיש ביננו. אני מקווה שנמשיך לבנות את הקשר ביננו לאט לאט. תודה לך על הכבוד שאתה רוכש אליי, ד'. וסליחה על המכתב המבולבל. אחותך ק'.

 

[האוקינוס השקט]

../images/Emo201.gif

 

[רק אני 123]

תחרות נורא קשה.../images/Emo9.gif

סיפור נורא מרגש...

גם אני הייתי גאה באח כזה

 

[קרןהאור]

תודה לכם

אני רק מתנצלת על אי הסדר- כתבתי מהלב, ב"סדר" של הרגש. שבת שלום..

 

[קרןהאור]

אתה יודע..

(אתה לא) אני זוכרת, אני זוכרת איך באת למחלקה, כאשר הייתי מאושפזת. עם הנשק, מהבסיס. איך חיכיתי לביקורים הללו. עם הריח של המתכת והזיעה. כמה טוב יש בך, אח יקר. כמה העמסתי עליך. כמה ההורים העמיסו עליך. כמה גםאתה עברת בחיים. ילד ביישן, נער עם עכבות, אבא שלא ידע להגדיר גבולות להורים. אני חושבת שאני הייתי שק האיגרוף במשפחה, אבל גם להוית המלאך של ההורים- שלא צועקים ולא אומרים לו "לא ולא בסדר" זה לא קל. אני גאה בך. גאה שיצאת מהבית. גאה שבמשקל שהגעת אליו נשארת בצבא. והשאירו אותך. שהגשת בקשה לקורס קצינים. ונכשלת. והלכת שוב. האמנת בעצמך. וידעת שתצליח. וסיימת מסלול- עשית את הקריעה הזו. במשקל העצום שלך, יחסית. עם קוצר הנשימה שלך, שעשית לעצמך. עשית, סיימת. בכוחות עצמך. יצאת מהבית. התחתנת. גרת לבד. ילדת ילד. הוצאת רשיון. הפסקת לשתות. וכמעט- לעשן. בגאווה. 15 שנים אתה בצבא, לא עוזב את היחידה שלך ונוסע מעיר לעיר בכל יום. מאמין ביחידה שלך ובענף שלך- ומצטנע עם התפקיד שלך. כל כך חשוב וכל כך קריטי לבטחון במדינה. עם המשכורת הבסיסית שלך. האהבה המטורפת והאמיתית שלך למדינה. התמיכה בחיילים. ושלהם- בך. איבדת את החבר הכי טוב שלך בגיל 18. ילד, ראבאק. אני גאה בך. אני כל כך גאה להיות אחותך. תודה ששמרת עליי ועל השפיות שלי כל כך הרבה שנים. תודה שגוננת עליי והיית לי לנחלה. גם כאשר לא היית שם, גם כאשר איכזבת, וגם כאשר ניתקתי קשר ופגעתי בך. כאב לי תהומית להתקשר אליך ולחפש נחמה ותמיכה, יחד עם הניתוק- אחרי האונס. אחרי שהבנתי שהדחקתי במשך שנים את ההתעללות המינית. אחרי שאני ו.. נפרדנו. והבטחת שתדבר איתי ומעולםלא התקשרת חזרה. והתקשרתי לאחר חודשים שוב. אחרי עוד כאב הרסני ועוד כאב הרסני. ושוב הפרת הבטחה. והיום אני מבינה- שבחרת פשוט.. בעצמך. ולא בי. וזה בסדר. גם אם לא נעשה בדרך הכי טובה. אני שמחה על כל פיסת קשר ביננו. וזה תמיד יהיה תהליך. אני שמחה תמיד לראות את החיוך הנבוך והענין שלך. אני נזכרת איך עמדתי וצעקתי לך, היסטרית לגמרי- שאני לא רוצה לבכות על הקבר שלך. ושתפסיק לעשן. התחינות שתשמור על עצמך. אני זוכרת בעיקר את הטוב, ד'. את חבריך שהקיפו אותי בטבעת של אהבה בוודאי מגיל 0, ולפי הזיכרון שלי מגיל 4, בערך. לפמדתי לפרוק ולהרכיב נשק, למדתי מהו קרב מגע ואיך מכינים כפפת איגרוף מגבס. למדתי מהם שירים ציוניים ועברית- ברוסיה האנטישמית. למדתי מהם מנהגים יהודים, ומהי אהבת ציון טהורה, בלב. מילדים בני 16, שאז נראו לי כל כך גדולים, בני 25- 30, לפחות (ואני היום בת 26, כמעט).. ילדים שהתבגרו, ולהטו להגיע לכאן. שבערה בליבם התשוקה הזו. שהעלו מחזות ולמדו עברית ושרו עם גיטרה במרפסת "שמע ישראל", ו"הבאנו שלום עליכם", ו"התקווה", והשכנים איימו להרוג אותם.. אני זוכרת. זוכרת אותך, וכמה התעלקתי עליך, והזדנבתי אחריך תמיד. ובעיקר כמה היה קשה לי לקבל שאנשים מספרים שהם רבים כל כך הרבה עם אחיהם. סליחה. סליחה. אני מבקשת סליחה. שפגעתי, שניתקתי, שפחדתי. שלא הקשבתי. ששנאתי אותך. את עצמי. על מה שהקרנתי החוצה. על מה שפיזית- דיברתי, אמרתי, הראיתי, נתתי החוצה. מה שלא אמרתי, מה שלא הראיתי. סליחה. אני אוהבת אותך. תודה על הבטחון שנתת לי ואתה נותן לי, גם אם זה רק בלב, גם אם אנחנו לא מדברים. היום, אחרי כל מה שעברתי,ואני עוברת וחוויתי, שחלק מזה אני עדיין לא יכולה לזכור ולחוות.. בעולם הזה- כל אדם, מצד אחד אני בוטחת בו בלב שלם, כמו ילד תמים, כמו גור שבא בלב שלם ונפש פתוחה ועיניים מלאות רגש וחמלה והבנה, ויחד עם זאת- תמיד קיים בי צד ששואל, בלב וישירות "גם הוא? גם היא? הוא יפגע? הוא פגע? היא פגעה? לא בי- שמישהו אחר? מתי הוא יוציא/ הוציא /יחשוב/ חושב על ה.. שלו? שלי? בהקשר אליי או מישהו אחר?" זה קול שקיים ומתעורר אוטומטית. כמו זבוב טורדני ועייף. כמו משהו מאחורי הראש. זה כמו תפקיד שלי, שאני חייבת למלא. כמו שאלה שעולה כבר ופשוט מחכה להישאל. והיום אני במקום שאין בחיי אנשים שפוגעים בי- ואני משאירה אותםבחיי באופן מודע. פוגעים בצורה לא מאוזנת. לא במידה. אז תודה, ד'. שכאשר חשבתי עליך, ואני חושבת עליך- אתה האדם היחיד, היחיד בחיים שלי שכאשר השאלה עולה- מבחינתי האחוז של פגיעה מינית שיכולה להיות קשורה אליך הוא מזערי עד כדי לא קיים. כי תמיד יש סיכוי- ואנחנו לא אלוהים כדי לדעת. יכול להיות שאני מדחיקה, ויכול להיות שהייתי מאוד קטנה. וכמו שאמרתי- את רוב חיי אני פשוט לא זוכרת. אבל אני בטוחה על ידך. פשוט בטוחה ורגועה. היום. ותודה לך. סליחה ותודה. לקחנו את החיים למקומות שונים וכל כך דומים. ורק היום אני רואה כמה התהליכים של עכבות ושלמות עם עצמנו גם חפפו ביננו. אתה להרס עצמי וגם אני. אתה לדת רק מתוך כבוד לאמא וגם אני. אתה למיאוס מהדת וגם אני. אתה התקרבת חזרה וגם אני. אתה "כתום" וגם אני. אתה, יחד עם זאת, גם מכבד ואוהב ותומך בכל ליבך במדינה, משטרה וצבא- וגם אני. אתה אנושי וגם אני. אתה התחלת להאמין בעצמך ולאהוב את עצמך- וגם אני. אתה שנים התמודדת עם הרס עצמי, לבדוק האם אנשים שומעים איך אתה נושם, להתבייש מהצעדים ומהצל ומהדיבור של עצמך.. וגם אני. ואני תרמתי לחלק הזה בך, רבות. אני, ההורים. ומשלי אני עוד יוצאת ואצא שנים רבות. אתה מדהים, אתה איש מדהים, בן אדם מדהים, אב מדהים ואח נפלא. וחלקית הודות לך- היום בנות הדודות שלי, גם זו שבחו"ל וגם רוב מי שמכיר אותי- גם אנשים מהאינטרנט יודעים, כי אני מבהירה זאת.. שגם אם הם לא במצוקה "אם את במקום כלשהו שלא מתאים לך להיות בו, לא משנה באיזו שעה ולא משנה היכן זה- תתקשרי, ואני אגיע. בלי לשאול שאלות, בלי חקירות ובלי כלום. פשוט תתקשרי". אני מתמלאת גאווה לראות אותך, בכל פעם מחדש. ולראות את בנך. ולראות אותךמכבד אותו, מגיל 0 ועד היום, כשהוא בן 5. כמה כבוד אתם נותנים לו ושוויון זכויות. וכמה אתם מכבדים אותי- כאשר אני איתו. כמה הדרכים שלנו חופפות, לשאול אותו על כך דבר, להגיד לו כל דבר, לברר איו כל דבר, לדבר רגשית איתו על כל דבר. לא להתיחס אליו כמו למישהו עם הפרעות שכליות- כי הוא בן 5! ויחד עם זאת כן להגדיר גבולות, אבל בליטוף. תודה לך, כל כך תודה לך. על הזכות הזו להיות שם. ולחוות זאת. תנהג בטוח, בכל יום. תהיה מאושר- מאושר ושלם בכל מקום, בכל נתב, בכל רגע בו אתה נמצא. תקח את השיעורים שלך בכל מקום שאתה נמצא בו. גם כאשר זה הכי מנוגד למה שמתאים לי, לאמא ולאבא. זה שלך. אלו החיים שלך. לכבד ולאהוב- זה לא אומר לומר "אמן". תחיה, ד'. תחיה, תחיה ותאהב את עצמך. אני אוהבת אותך. סליחה שוב על האורך והבלבול.

 

[קרןהאור]

ל"קורות חיי"!

כנראה שלחת מכתב להנהלה- אבל הוא נשלח אליי. כתבת שאני חורגת מהתקנון, ושכתבתי שני סיפורים, לכן אני לא יכולה להשתתף בתחרות, ושאני נפסלת.לא כתבתי שני סיפורים, כתבתי לאחי, בהמשכים. בכל מקרה, אני מאוד מודה לפורום, ולהזדמנות הזו, לכתוב ו"לומר" מה שלקח לי 25 שנים לומר לו ללא מילים, ולעתים במילים.. מה שלקח לי להתחבר אליו רגשית והפעם לומר טיפה יותר בבירור. המכתבים מאוד ספונטניים ולא ערוכים, וזה נראה לעין, בטח. בולט כ"כ. במיוחד השני. אז, תודה. אלו לא "סיפורים", בכלל.. שבת שלום וברכה, לכולנו.

 

[פרפרי אהבה]

מחזירה לך מסר ../images/Emo30.gif

 

[קורות חיי]

לא כתבתי שאת נפסלת כי זה לא תפקידי להחליט

מכיוון שלי לא הרשו לכתוב 2 מכתבים חשבתי שכדאי שיגידו לך לכתוב רק אחד כדי שלא תיפסלי כי זה לא פייר. לא התכוונתי שאלו "סיפורים" שהמצאת, גם אני לא המצאתי וכתבי כמוך מהלב , מה שיצא באותו רגע.

 

[פרפרי אהבה]

../images/Emo41.gif הבהרה לגבי העניין-

התכתבתי במסרים עם קרןאור והיא הסבירה שמדובר למעשה במכתב אחד שמחולק לשני חלקים, כי היא כתבה ישר להודעה ולקחה הפסקה אחרי החלק הראשון. לכן מדובר במכתב אחד ולא בשניים, ועל כן מאושר לה להשתתף בתחרות.

 

[קרןהאור]

הי.. העיקר שכולנו התחברנו לאחים/ות שלנו וללב

שלנו קצת יותר, עם כל מילה שנכתבה.. תודה לשתיכן, בלי שום קשר לתוצאות. היה חשוב לי המכתב הזה, ולא הייתי כותבת אותו, גם בלב בלי התחרות הזו.

 

[Jen74]

לאחותי הקטנה../images/Emo140.gif

לפני שמתחילה את המכתב לאחותי אני חייבת לציין שאני עושה את זה ברגשות מעורבים כי אחותי גם גולשת בתפוז ולמרות שהיא יודעת בקטנה את מה שאני הולכת לכתוב, אין לי מושג איך היא תקבל את זה, אבל אני מרגישה צורך לכתוב את זה וגם כי אני רוצה לקבל פרס

אחותי היקרה! בסך הכל שלוש שנים מפרידות בינינו. כשנולדת הייתי קטנה ולא זוכרת בכלל אותך כתינוקת. הזכרונות שלי עלייך ושלי איתך מתחילים אי שם בגיל הגן, כשאני הייתי בגן חובה ואת באיזה גנון. אני לא זוכרת מריבות וויכוחים בתור ילדות, אולי זה בגלל ששתינו סבלנו מההצקות של אחינו הגדול ובמיוחד את, שכל הזמן הייתם רבים שניכם. אמא תמיד מספרת שאני הייתי הנייטרלית והתמימה שתמיד מלשינה מי התחיל.

כשהיינו נערות הפער שלנו לא כל כך הורגש והיינו מבלות יחד עם החברים והחברות שלך. אני לא זוכרת שאי פעם היו לי חברות טובות כמו שלך היו. תמיד היית מוקפת בנות ובגיל מסוים הבנים נמשכו אחריך כמו דבורים לצוף. את גם זאת שהעזת והלכת לעשות בוק וביקשת שאני אבוא איתך. כל כך הייתי גאה בך, שהיה לך את האומץ לעשות את זה. את גם זאת שהלכת לתחרות יופי מקומית ולמרות שלא זכית באחד משלושת המקומות הראשונים ולדעתי את היית מבין שלושת היפות בקבוצת העשרים וכמה בנות שהגיעו, לא לקחת את זה קשה כי הלכת בשביל הכיף ובשביל החוויה. כן, אני מקנאה בך ואת יודעת את זה, כבר דיברנו על זה פעם. ומה שהפליא אותי מאוד לשמוע שכל אותם השנים שאני קינאתי בך על כך שאת יודעת לטפח את עצמך ויש לך סבלנות לכך וכל אותה תקופה שכל הבנים הלכו שבי אחריך ואליי הם התקרבו רק כדי להגיע אליך, כל אותה תקופה - את בעצם קינאת בי. גם היום כששתינו בסטטוס דומה, אני רואה אותם, את הבחורים, נופלים שדודים לרגליך, מתים ליחס ממך, מתים למילה חיובית שתאשר להם להמשיך הלאה ואת, מי שלא מוצא חן בעינייך יכול להמשיך לחלום. גם היום הבחורים מתקרבים אליי כדי להגיע אליך. אני לא יודעת אם את רואה את זה, אם את מודעת לזה, אבל זה שם, זה קיים. ואני מקנאה בך ולמרות שיודעת שגם לך יש את הקשיים שלך עדיין מרגישה שבקטע של הזוגיות זכית. אבל את אחותי הקטנה, אני אוהבת אותך, אני דואגת לך ורוצה שתהיי מאושרת. אז לפעמים אני מתרחקת ממך קצת ומסתגרת לי עם עצמי כדי לאגור כוחות לפעמים הבאות שאני אשב איתך ונצחק ביחד ונחליף חוויות ונרכל על הבנים שאנחנו מכירות. זאת גם הזדמנות טובה להוקיר לך תודה רבה מעומק ליבי על נדיבותך הרבה ואני יודעת שאת עושה את מה שאת עושה בשביל כי את רוצה וכי אכפת לך ממני באותה מידה. אבל אני לא לוקחת את טוב לבך כמובן מאליו, גם אם לפעמים זה נדמה ככה ואני רק מאחלת לעצמי שיבוא יום ואוכל להחזיר לך כגמולך כי את אישה מדהימה וגם אם לא היית אחותי הייתי רוצה להיות חברה שלך. אחותך.

,

 

[רק אני 123]

א'זה חמודההה../images/Emo8.gif

 

[Jen74]

../images/Emo9.gif