תפקיד בן הזוג בבחירת מקום

[סטיוויה]

ולכן המציאו את אומנות השרשור ../images/Emo13.gif

 

[הקטנה באלפי ישראל]

נדמה לי שלואי ה16 היה הגורם ללידה

במיטה. שמעתי פעם שהוא רצה לראות לידה, ולכן כשאשתו היתה לקראת סוף הריונה, הכינו לכבודו מיטת- לידה. ולמה מיטה

כיוון שהוא עמד מחוץ לחדר, והציץ על הנעשה בחדר, כלומר על אשתו היולדת, דרך חור המנעול(

). המיטה היתה בגובה החור, האשה הושכבה על גבה, וכך זכה כבודו לראות לידה בפעולה. אח"כ זה הפך לטרנד אפנתי בקרב האצולה והעשירם, והשאר- הסטוריה.... ואני מקווה שלא טעיתי בפרטים. ואם כן, עמך הסליחה, לואי.....

 

[הילהל]

הבעל בתפקיד התומך

אחרי זוועות הלידה הראשונה בעלי, כך נדמה לי, פשוט היה הלום ואסיר תודה על נכונותי לעשות את זה שוב. והיה מוכן לעשות הרבה כדי שזה יהיה טוב (לא לשכוח שהטראומה בלידה הראשונה היא גם שלו, אני הייתי מורדמת כשהוא חווה את השעתיים האיומות בחייו בהן איש לא ניגש אליו פרט למיילדת שהגישה לו את המשקפיים שלי, אמרה "הסתבכנו" וברחה). לכן הוא היה מוכן ללידת בית, אבל ביקש שאם אפשר זה יהיה בצימר של אילנה שמש ולא אצלנו בבית. היום הוא אומר שזה היה כי הוא חשב על משהו זוועתי כמו הראשונה. וכשגילינו שאי אפשר בבית בגלל "העבר המיילדותי" ורציתי דולה - הוא לא צייץ. ביקש שהבחירה תהיה שלי מבחינת ההתאמה לרצונותי בסיוע, והוא רצה להכיר אותה רק כדי לחוש שיש כימיה, ושהוא ירגיש נוח להיות איתה שעות לא מעטות בלידה. בחרתי ביה"ח שמקבל דולות ולא את זה שנמצא מרחק יריקה מהבית - גם זה היה מבחינות %100. גם כשהוא נתקע פעמיים ביום לכל כיוון בפקקים של שעה. הוא עשה את זה בשמחה ועוד עצר בדרך כדי להביא לי משהו טעים. הרעיון של לידה פעילה מאוד דיבר אליו, אבל כשהיתה התעקשות על ניטור בשכיבה והייתי תשושה וביקשתי לנוח לשעה עם אפידורל - הוא לא אמר מילה (אם כי הודה אח"כ שהצטער בתוך תוכו). הוא אומר שהוא מרגיש "שלא במקומו" בלידה. הוא שם רק כי אני זקוקה לו, כי אני מרגישה מודנת כשהוא לידי. הדרך של לידה עם דולה, כשהוא משמש רק כתמיכה וסיוע פה ושם מאוד הלמה אותנו.

 

[27חומד]

../images/Emo13.gifוהאיש שלי

סליחה שנראה כאילו נטשתי את שירשורי, קודם כל קראתי הכל ותודה על התגובות הנפלאות. בדומה למה שהילהל אמרה ,לידה ראשונה, זכה ממרחק אפס לראות את אישתו עוברת ואקום. זה רושם שקשה לשנות. לדעתי האמון שלו מעורער ויכול להיות שבצדק. זו הלידה היחידה שראה. גם האמון שלי היה צריך בנייה מחדש. הוא לא מכון לשמוע בכלל על לידת בית כרגע והאמת גם אני עוד לא שם. כרגע לידה פעילה על הכוונת, עם דולה ככל הנראה. לא נראה לי שהייתי יכולה ללכת ללידת בית בלי התמיכה שלו, זה היה חסר לי מאד. יש לבן הזוג חלק לדעתי בבניית הביטחון של היולדת, בחיזוק שלה, לאמון שלו זה יש חלק חשוב.

 

[אמאאור]

לידה כחוויה משותפת

אני תופסת את הלידה כחוויה משותפת בכמה מעגלים- היולדת עם עצמה, היולדת עם בן זוגה, היולדת עם מלווים אחרים אם יש וכד'. אנחנו היולדות, זה נכון, אבל הילד הזה הוא של שני אנשים. אני מפרידה פה לכמה מצבים- מקום הלידה (נאמר בית או בי"ח לצורך הדיון) לבין אופן הלידה (למשל שימוש במשככי כאבים). על מקום הלידה, לא חושבת שהייתי יולדת "דווקא" בבית אם לבנזוגי היתה התנגדות חריפה לענין (לאחר דיון מושכל, כמובן), לא חושבת שהייתי מחפשת לעשות כזו חוויה מדהימה "בכוח". באופן אישי גם לא הייתי יולדת לבד, בשום תפאורה שהיא (נראה לי בלתי נתפש). לגבי שימוש במשככי כאבים, בהקשר הזה זה בפירוש הגוף שלי ולא שלו, והתהליך הפיזי שלי ולא שלו, וכן הייתי מתעקשת יותר על דעתי. לפעמים יוצאת לי לראות בחדרי לידה נשים ש"נשברות" ומבקשות אפידורל, ובאמת נכון להן לקחת אותו בשלב הזה (כי אם לא יצליחו לנול ולצבור כוחות, תהיה התערבות רפואית- למשל), והבעלים "מזכירים" להן שהן רצו בלי. לרוב אלו אותם זוגות שבאו "ללידה טבעית" בלי להתכונן לנושא יותר מהכרות כללית עם הקונספט הטרנדי... במצב כזה אני לרוב מרגישה, שזו זכותנו להחליט על גופנו בלידה. יש פה איזון מאוד עדין בין מה שהיולדת אומרת שהיא רוצה לבין מה שהיא באמת רוצה, ואם היא מדברת מתוך כאב של ציר או מתוך מקום שבוחר. ופה, לדעתי, זו בחירה שלה. עם זוגות שהולכים מוכנים לקראת לידה פעילה (ביתית או לא), אני חושבת שכל הסוגייה עולה כמה שלבים. הם באים לקראת כל נושא הלידה הרבה יותר מגובשים בידע ופחות בסיסמאות. אני מאמינה, שללידה פעילה הייתי לוקחת דולה או מיילדת פרטית בבי"ח, ואת שתיהן כמובן אם זו היתה לידת בית. לא הייתי רוצה ללדת רק בתמיכתו של בעלי בלידה פעילה, ולא שהוא לא תומך נפלא, הוא כן, והמגע שלו הוא המגע שהכי מרגיע אותי בעולם- אבל הוא לא אישה, והוא לא עובר את החוויה הזו בגוף שלו, והוא לא יודע להיות שם בשביל אישה בלידה כמו אישה אחרת. אז מה קורה עם זוגות שלא מגובשים על מה הם בכלל רוצים, כי כל אחד רוצה משהו אחר? חייבים לתקשר, למצוא דרך משותפת. נראה לי כל כך קשה רגשית ללדת ככה, להקדיש את עצמך ללידה ולדעת שגם הוא שם בשבילך.