מש"קית נפגעים?
אני אוהבת איך המילים של רונה משתלבות אצלך בכתיבה, מעין אסוציאציה רגעית, לא מתוכננת, של מוזיקה שמלווה אותך ועוטפת איזה רגע מסויים, איזו תקופה. ביננו לבין עצמנו מחשבות הן אסוציאטביות, אף אחד לא טורח במילות קישור כשהוא מדבר לעצמו, ואצלך הכתיבה נמצאת על גבול שבין מדברת אל עצמך ומסבירה את עצמך ודווקא מהנקודה הזו אפשר לשקוע קצת ולהגיד "אני יודעת על מה את מדברת". החזרת אותי לנסיעות במדים של סוף השירות, כשהפסקול של רכבת ישראל כבר טבוע עמוק "נוסעים יקרים שלום, הרכבת תכנס מיד לתחנת..." עיתוני בוקר ואח"כ גם עיתוני ערב, כשרואים את הים סימן שהבית קרוב. במלחמת לבנון הרכבת לא חצתה את גבול בנימינה. העברת בי איזו מחשבה פילוסופית רגעית. הכאב במוזיקה הישראלית הוא תמיד כאב קולקטיבי, המלחמות שלנו והאובדן שלנו והבנים שלנו והאחים שלנו, הדם שנשפך הוא תמיד של כולם. ואז הגיעה רונה, והיא לא עושה שום דבר שלא עשו לפניה, אבל היא שרה את עצמה. עד יואל לא הייתה טיפה של קולקטיביות בשירים שלה (והניתוח הפסיכולוגי שניתן לעשות על איך בסופו של דבר גם היא נשאבה אל מה שהגדירה כ"המקורות" הוא נושא לדיון בפני עצמו) - וממקום של חייל יצוגי, רכוש צה"ל, שאמור לשים עצמו בצד לשנתיים\ שלוש ולהתעלם מכל קושי אישי - פתאום לשמוע את כל המחשבות שלך מדברות בצורה כה ישירה, ובעברית, זה כר פורה להתמכרות. ואפשר היה לומר שלא חסרה מוזיקה לועזית שמדברת על פחדים ורגשות ואהבות, אבל במהלך שיחה בעברית האוסציאציות הן בעברית, והמפקדת היא הקול שקורא לי לעשר שניות מסדר ועשר שניות פתחתם ח' מדוגמת והעפתם הקשב לאוויר ומה למדינה הזו וללחיות נכון? ומתוך מוזיקה שלא אומרת מילה על צבא, כל המשפטים נראים בול במקום. אח"כ הם גם מתעצבים לפרוזה שלמה על חייו של חייל, אבל הסיפור הזה כבר יסופר בדברי הימים... או משהו כזה. אה, וגם - ברוכה השבה חיילת =]
