יש המון חדשנות בשירה של יורק,
בין יתר הדברים שרדיוהד חדשנית בהם. אין כאן שום אשליות: אף אחד לא המציא את הגלגל. כולם הושפעו ממשהו, אז מה? החוכמה היא לקחת את זה הלאה. ויורק לקח את זה הלאה, כי הוא הוסיף מעצמו, והלביש את זה על מוסיקה שונה לגמרי, על רוק עם אלקטרוניקה של הניינטיז. זה צעד אחד קדימה, למקום שאף מוסיקאי לא דרך בו לפניו. הוא גם שר וצועק, כמו למשל קוביין. אבל הוא עושה את זה מעמדת האנדרדוג, האפס, וזה מה שאני אוהב, וזה ממה שכולם כ"כ מושפעים מאז שיורק הופיע. אי אפשר לומר שהשירה של יורק - היא כמו של האמנים ממנו שאב אותה: בריאן פרי, אלביס קוסטלו, פרדי מרקיורי ועוד כמה פחות מוכרים. בודאי שהיא לא דומה למוריסי ודומיו. לא ברור לי למה חשבת שהתיחסתי לגראנג' כז'אנר, גם לקחתי את נירוונה כדוגמא, מה גם שדיברתי על מטאל לצורך המחשה. לא אוהב את רדיוהד? נו, מילא. הטקסטים אסוציאטיביים - מעוררים אצלי סקרנות ולא שעמום, אבל כל אחד ומה שזה עושה לו. אני יכול לומר באותה מידה שאני שונא את רוב הלהקות החוף המערבי האמריקקיות. מוסיקה בנאלית וכוחנית (שלא לומר משעממת עד אימה), עדיין יש מישהו שאוהב אותה משום מה...