../images/Emo121.gifנו טוב.
אין לי סיפור מרגש, ואני גם בכלל לא צריכה את הפרס [את הדיסק קניתי עוד בשבוע שהוא יצא
], אבל הבטחתי לנעם שאשתתף כשהיא עוד רק סיפרה לי שהם מתכננים את התחרות, אז מילא. טוב, אז ככה. את MCR אני הכרתי באוקטובר 2006, כלומר תחילת כיתה ט'. אבל תנו לי לחזור שנייה אחורה לטובת אלה שלא מכירים את הסיפור ה"מרגש" שלי. בכיתה ז' ההורים שלי החליטו, ללא ההסכמה שלי כמובן, שהם רוצים בשנה הבאה [AKA כיתה ח'] לטוס לשנה לניו יורק, בשביל העבודה של אבא שלי [שנת שבתון] וסתם בשביל לגור שם. אני הייתי ממש נגד, כי בכיתה ז' סוף סוף היה לי די נחמד בבית הספר [עברתי לבית הספר הזה בכיתה ה' ולקח לי מלא זמן ממש להתחבר שם עם אנשים] אבל מי מקשיב לילדה בת 13? אף אחד. אז בכיתה ח' טסנו לשם, וזה הכניס אותי לדיכאון של החיים שלי. לא, אל תסתכלו עלי ככה, אני יודעת שניו יורק והכל. אבל איכ, תיעבתי את העיר הזאת. אתם אולי מסתכלים לשם דרך מסך הטלוויזיה או בטיולים של לא יותר מחודש, בדרך כלל אפילו פחות, ואתם רואים רק את הצדדים הטובים. אבל העיר הזאת הגעילה אותי, האנשים שהיו לי בבית הספר שם היו פשוט מגעילים ולא מקבלים [כן, גם המורים. חוץ מהמורה שלי לספרדית כפרעליה, והמורה לאמנות שגם הייתה די נחמדה עד כמה שאני זוכרת.] והיה לי פשוט נורא. אני רציתי כל הזמן לחזור הביתה והיה לי פשוט... מזעזע. גם לא ממש ידעתי מי אני או מה אני באותה תקופה. הייתי כל כך לבד עד שחיפשתי דרכים להפסיק להיות לבד... כל היום הייתי על המחשב, נמצאת בפורומים [לא הכרתי את הפורום הזה באותה תקופה, מן הסתם, כי כמו שאמרתי- הכרתי MCR רק שנה אחריXD] ומדברת עם חברות שלי במסנג'ר. לא היה רגע שלא הייתי על המחשב, למעט אולי מדי פעם ללכת למסעדות [ופה יהיה המקום שלי לציין את המסעדה האסייתית הצמחונית שאכלתי בה כמה פעמים והיה בה מלצר יפני שהיה מהמם כלכך
] וכמובן למחזות זמר שהיו הדבר היחיד הטוב שקיים שם בערך
[ראיתי 10 מחזות זמר בשנה אחת. ותחשבו על זה שמחיר של כרטיס זה אחד היקרים, ועוד לא הלכתי לבד, הלכתי עם אמא...] בכל מקרה, לא הפואנטה. הפואנטה הייתה היא שהכרתי מישהי דרך האינטרנט [LOL דרך פורום יאוי
] וממש התחברתי איתה... היא גרה בארץ, ואני גרתי שם, אבל אמרתי "היי, נו, מה זה משנה. אני גם ככה חוזרת עוד פחות משנה" (התחלנו... טוב, התחלנו להיות בקשר ממש טוב בינואר). טוב, אני לא אחסוך מכם את הפרטים- משום מה באותה תקופה חשבתי שקשר רומנטי דרך האינטרנט יכול לעבוד. GO FIGURE. [כמו שאמרתי, הייתי ממש לבד והייתי צריכה לדעת שיש מישהו שאני יכולה לסמוך עליו] אני לא חושבת שבאמת הייתי מאוהבת באותה תקופה, אולי כן. אני לא יודעת. וכן אני יודעת שכרגע אין קשר לMCR אבל אני רוצה לספר את הרקע בשביל שתבינו אחר כך. אחרי כמה חודשים ש"היינו ביחד" היא נפרדה ממני, ואז אחרי חודשיים היא אמרה שזו הייתה טעות וחזרנו. ואז אני נפרדתי ממנה חודש לפני שחזרתי לארץ. אמרתי לה שזו פרידה זמנית וכשאחזור ננסה להיות ביחד באמת, כמו שצריך. אבל... טוב, חזרתי לארץ, ובאמת ניסינו, אבל זה לא עבד. היינו מנותקות אחת מהשנייה, היא ביטלה לי כל פעם שניסיתי להפגש איתה, ואז כשכבר נפגשנו [זה היה נורא דרמטי, זה היה נובמבר על הים (זה היה אמור להיות סופר רומנטי>_>
ו... טוב, כל הזמן ניסיתי לדבר איתה, לשאול אותה מה היא חושבת והיא לא אמרה כלום. ובסופו של דבר היא אמרה לי שהיא חושבת שזה לא עובד, שזה לא יקרה. ואז הפסקנו לדבר, להמון זמן. אם החישוב שלי נכון אז באותה תקופה כבר שמעתי מיי כמיקל רומנס, ובואו נגיד את זה ככה- התקופה לא הייתה משהו. בדיוק חזרתי לארץ, הרבה מהחברים שלי עברו לבצפר אחר או שסתם הפסיקו לדבר איתי, וכל העניין עם האקסית לא בדיוק תרם לי כי באותה תקופה כן די הייתי מאוהבת בה והיה לי ממש קשה, נורא רציתי אותה ובעיקר רציתי לא להיות לבד... בסופו של דבר חזרנו לדבר בגלל דברים חסרי פואנטה [טוקיו הוטל ומפגשי טוקיו הוטל למיניהם~] ו... טוב, כל זה כבר לא באמת קשור. עליה אני יכולה לחפור עוד הרבה כי רק לפני שנה הבנתי שאין לי מה לחשוב עליה, ועכשיו היא רק חברה, ואפילו לא חברה טובה כי די נמאס לי ממנה אפילו במובן הזה~ אבל זה לא קשור~ קיצר, הפואנטה! הייתי בדיכאון, שמעתי מיי כמיקל רומנס. רציתי למות, אבל לא עשיתי את זה כי פחדתי. ו, לא יודעת, פשוט לא עשיתי את זה. למרות שהיה לי ממש חרא, ועד עכשיו [צבא וזה] אני רוצה למות הרבה פעמים. אולי אני עוד אעשה את זה יום אחד, לא יודעת. אבל... מיי כמיקל רומנס היו שם, בתקופה הזאת, מלווים אותי בכל הפעמים שהלכתי לים בימים גשומים בשביל לבהות באינסופיות שלו, גורמים לי לבכות ועוזרים לי לצחוק. למי שלא שם לב או לא יודע, אני בן אדם אובססיבי מטבעי. ככה אני- כשאני אוהבת משהו, אני -ממש- אוהבת אותו. הייתי אובססיבית אליהם עד סביבות כיתה י'א... שזה אומר בסביבות השנתיים של אובססיה ממש קשה. ואני עדיין מתה עליהם, למרות שנטשתי רוק כמעט לחלוטין
ו... לא יודעת, אני לא חושבת שהם שינו אותי או עזרו לי להיות בן אדם טוב יותר, אני לא חושבת שהם הצילו אותי בשום צורה. אולי להפך. כי אחרי שהפסקתי לשמוע אותם להרבה זמן חשבתי שאם אני חוזרת לשמוע אותם זה אומר שאני שוב בדיכאון, שאני צריכה את המוזיקה שלהם בגלל שאני לא בסדר. אבל עכשיו אני לא חושבת ככה, עכשיו אני חושבת שהם פשוט התקשרו לי לדיכאון ובגלל זה היה לי קשה לשמוע אותם, אבל עכשיו אני יכולה לשמוע אותם ופשוט להעריך אותם ואת מי שהם היו ואת מה שהם נתנו לי כי פשוט... ככה הם. זה לא שהם לא השפיעו לי ל החיים, כי הם כן, פשוט כרגע אני נמצאת במקום אחר מהמקום שבו הייתי כשהייתי ממש אובססיבית אליהם, ולכן קשה לי לשים את האצבע על משהו מיוחד שהם נתנו לי. פרספקטיבה על החיים והמוות, אולי. הנכונות להיות שונה גם כשאנשים מסביבי מסתכלים עלי מוזר. האפשרות להיות מי שאני וזהו זה. הידיעה שאני לא לבד, כי יש עוד חמישה [ארבעה?] גברים שמוזרים בדיוק כמוני. [זה היה אמור להיות סיום הרבה יותר דרמטי אבל שכחתי את הציטוט המדויק, אז תסלחו לי על זה. >_>]
