השאלה היא, אם הייתי כאן לולא השפיעו עלי.
ב2005 זה היה כששמעתי לראשונה מספר שירים שלהם, לא הכי התלהבתי אבל היה לי שלושה שירים באמפי (הלנה, גוסט אוף יו, נוטאוקיי) והספיק לי. ב2006 עם צאת האלבום דה בלאק פרייד, שמעתי את "איי דונט לאב יו" ברדיו וזיהיתי שזה מוכר לי, וצדקתי. בהמשך שמעתי גם את דה בלאק פרייד, שהוא היה מדהים בעיני ואז החלטתי לנסות לשמוע אותם יותר לעומק. שמעתי את פיימוס לאסט וורדס, והוא הפך להיות השיר האהוב עלי ביותר, גם היום. האמת שאני לא בטוחה שזה בדיוק המקום לשתף כבר מה עברתי, מה הם עשו לי. אבל ב2007-2008 הייתה לי תקופה מאוד מאוד קשה. ונשארו כאן מעט בנות שיודעות על מה אני מדברת, וסביר להניח שהן יודעות שאני לא יכולה לעצור את הדמעות כרגע שאני כותבת על זה. והמילים של פיימוס לאסט וורדס, הם כנראה הסיבה העיקרית שלא איבדתי את השפיות שלי, הסיבה שלא התייאשתי למרות הכל הסופו של דבר, עם כל המשברים. בנוסף לזה, דרך מכ"ר הדעתי לפורום הזה, שהבנות כאן עזרו לי יורת מהכל לעבור את התקופה ההיא, ואני חייבת להרבה מאוד בנות כאן על זה. מכ"ר שינו לי את החיים מקצה לקצה. הם נתנו לי ביטחון, הם נתנו לי מפלט והם נתנו לי אופק. לעומת מה שרבים אומרים עליהם, שהם גורמים לדכאון - מי שמכיר אותם טוב , יודע שהם בדיוק ההפך מזה. יש להם מסר עוצמתי מאוד בשירים, ואני לא היחידה שמכ"ר הצילו את חייה באופן מעשי. הלהקה הזו הייתה מה שהחזיק אותי מלהתייאש במשך שנה פחות או יותר, ולעבור דברים נוראיים בלי להשתגע לחלוטין.