"שירים ליואל"

[רעוּת]

...

You lose your grip, and then you slip" "Into the Masterpiece

 

[פוצנוש]

היי חודשים שלא הייתי פה הקלטתי וחתחתי

הקלטתי לא ישנתי כל הלילה חילקתי לחלקים העלתי לרשת לוקח לזה זמן לעלות אני אשים לינק מתישהוא בהמשך היום שבוע מעולה לכולם עתליה

 

[פוצנוש]

הנה הלינק להורדה שירה הנה

http://www.fileflyer.com/view/1CLJiB6 תהנו

 

[לאורנה נסיכת קלינסטי]

מאחורי כל זה מסתתר עצב גדול

כבר כמה ימים שאני נמנעת מהדיסק הזה מפחד שהוא ידכדך אותי יותר מדי. היום הייתי בבית והתחלתי לצייר אחרי שכבר המון זמן לא. סתם לקחתי דף ודיו ושרבטתי כל מיני ציורי רורשאך ואז אמרתי די, הגיע הזמן לשמוע את זה כבר, ובשיר הראשון היה באמת מאד מוזר לשמוע את הקול של רונה בשיר שאני לא מכירה, עם מקצב אחר לגמרי, מילים שונות מבדרך-כלל, אפילו הקול שלה השתנה (רק אני שמתי לב לזה?). איכשהו זה מה שעשה לי עצוב יותר מהשירים עצמם - ההרגשה שהאלבום כ"כ שונה ממה שהתרגלתי אליו. בשבילי רונה היתה סוג של אחות גדולה, מישהי שבמקרה שרה באולפן הקלטות אבל בעצם מדברת אליי, ממש אל-תוכי. קול לשמוע לפני השינה בלילות שלא נגמרים, מנטרות שאפשר לחזור עליהן שוב ושוב ובכל פעם הן מתאימות וקולעות; ובכל פעם ששרתי לעצמי איזשהו שיר של רונה שהתאים בול לאותו הרגע (וזה בלט בעיקר בהודו ובטירונות, בהן באמת התמודדתי עם הרבה דברים שקשה לי איתם) זה גרם לי להרגיש פחות לבד, יותר מוגנת ויותר אמיצה. באמת הרגשתי שאני, באיזשהו אופן, מכירה ומיודדת איתה דרך השירים והציורים והדיבורים הקצרים שאחרי ההופעות, ויש בינינו איזושהי תמיכה. האלבום הזה שונה מאד. הוא מסתכל מאד פנימה, בקושי נותן לכאב לצאת החוצה. המקצבים שמחים והמילים מחורזות והרבה פעמים אירוניות. קראתי איפושהו שהאלבום בהתחלה היה אמור להיקרא "מכתבים ליואל" וככה זה באמת מרגיש, מכתב ארוך ואישי לאדם שאני לא מכירה. קשה מאד ואפילו אין מקום למאזינים מבחוץ להיכנס בין השורות ואפילו רונה עצמה לא ממש נוכחת שם, אלא רק כסוג של מספר-צללים. השירים של רונה אופייניים בהיותם מהודקים ושומרים-בבטן אבל תמיד הרגשתי שאפשר ממש לראות את הנשמה מאחוריהם, את היופי והצחוק והעצבות שבה, ואני חושבת שזו הסיבה העיקרית שכל-כך הרבה אנשים מתאהבים ברונה ומגיעים לכל הופעה באדיקות משל היתה מופע הקולנוע של רוקי. לא הצלחתי להרגיש את זה באלבום הזה. הוא נשמע לי מסוגר מדי. היו כמה שירים יפים והסוף כולו (מ"אתה מתעורר" היפהפה ואילך) מאד קשה ונוגה, אבל כל הזמן הרגשתי שאני קוראת דואר של מישהו אחר, ושרונה יודעת את זה, ולכן היא ממעטת ברגש אמיתי.

 

[המרחפת בין העולמות]

קוראת סמויה שמתפקדת

אני לא כל כך מסכימה איתך, אני חושבת שחלק גדול מהעצב של האלבום הזה כן גלוי, כשהקשבתי לו בפעם הראשונה במלואו אז יכולתי ממש להרגיש את התהליך ההתבגרות של יואל, את מה שהוא עובר בחיים, היא מפתחת דמות בצורה ממש יפה והדמות הזאת קומלת בסוף, זה נורא מרגש בעיניי במיוחד כשיודעים שהיא מדברת על אבא שלה ועל האובדן שלו, אני חושבת שהרגש מאוד בחוץ באלבום הזה, בשירים בתחילת האלבום יש משהו יותר אופטימי (יחסית לרונה) ולאט לאט העצב משתלט על האלבום, הכאב שלה הוא שם, במילים, אפילו לא בניהם, ה-לראות את מי שהערצת הופך לבובת סמרטוטים, לראות איך המחלה לוקחת לך אדם שכל כך אהבת, את אבא שלך... בעיני האלבום כל כך טוב, הוא פשוט מעביר את זה בצורה כל כך טובה ונוגעת כמו שרק רונה מסוגלת והאמת, משמיעה ראשונה אהבתי אותו יותר מאשר שאהבתי את השני משמיעה ראשונה (למרות שבסופו של דבר אין שיר של רונה שאני לא אוהבת אבל יכול להיות שזו האובססיה P: )

 

[רעוּת]

אני די מסכימה עם זה,

אבל אני כן חושבת שהאלבום הזה יותר...לא יודעת, מגובש? מובנה? אלבום קונספט, נו

כאילו, יש לו איזה מטרה שלשמה-נתכנסנו-כאן-היום, והשירים נועדו לשרת מטרה זאת. אני גם חושבת שזה עניין של לאיזה נושאים כל אחד מתחבר. אני תמיד פחות התחברתי לשירי פרידות של הוא/היא-זרק/ה-אותי-אטביע-את-יגוני-באלכוהול-ובחיתוך ורידים. כנראה שלא שברו לי את הלב מספיק, והחיים שלי דבש

. למרות שלשירים של רונה כן התחברתי, כי כן אפשר להרגיש בהם את העצב/כאב/וואטאבר גם מעבר לנושא הספציפי של השיר/ הפרידה, עם כל כמה שהם כן אישיים. ואני חושבת שגם באלבום הזה זה ככה, פשוט, מכיוונים אחרים. מנושאים שונים שהוא עוסק בהם. והוא כן שונה, ומספר איזשהו סיפור, אבל אני דווקא לא חושבת שהוא פחות אישי. כן הרגשתי איפוק כלשהו, או אפילו ריחוק, כאילו שהיא מנסלה להתרחק ולספר את הסיפור מבחוץ- בשירים העצובים עם המוזיקה היותר שמחה או אפילו בקטע האינסטרומנטלי בסוף "אם תלך לשם", כאילו שיש שם איזה צעקה שרוצה לצאת אבל לא יכולה, ולא בגלל שזה לא כואב, או שאין שם רגש, אלא בגלל שזה כואב-מדי.

 

[גוזלה]

הדיסק בשמיעה ראשונה שלי

הותיר אותי בעיקר המומה. ומסיכמה מאוד עם ה"מרחפת" שכתבה שהשמיעה הראשונה בדיסק השלישי הותירה עליה רושם טוב יותר מזו של הדיסק השני. בעיניי, הדיסק הזה מלא עצב תהומי. זה עצב שמאוד קל לי להתחבר אליו, אולי בגלל שאני כל כך פוחדת מהזקנה. מהזקנה באופן כללי, ומהזקנה כמשהו שפולש לתחום דרך ההורים והסבים. זה נוראי המקום הזה. מדובר בעצב אינסופי כמעט. היופי של הדיסק, שהוא יודע להראות את הדמות במיטבה. להראות איך היא נבנית, וגדלה, ומגיעה לשיא כלשהו, אוהבת, נאהבת, חולמת, יודעת אכזבות- ואז ההדרדרות הזאת, הכל כך מובנית, שלב אחר שלב, אל הדבר שאין ממנו מפלט. אל הסוף. אל אותו יער אפור, ממנו כבר אין דרך חזרה. מאוד קל לי להתחבר לדיסק הזה ברמה האישית, בכל הקשור לזקנה, לבדידות, אין האונים, המקום הריק הזה, בו הכל נעלם ואיננו, והאחיזה העיקרית היא בעבר, שגם הוא כבר רק זכרונות עמומים של ממש. מאידך, הדיסק הזה מאוד כואב לי ברמה הלאומית, לא יודעת, הדיסק הזה הוא הכי ישראלי שיכול להיות. ז"א הוא תל אביב, והוא ישראל, והוא המלחמות שלנו, והוא הצבא שלנו, והוא כל הדברים וכל הדמויות שכולם נשאו אליהן עיניים כלות, והנה, אחת אחת נעלמת. דוהה לאיטה. מאבדת את הצבע שלה [גם אתם הרגשתם בדיסק הרבה אפור?] וזה עצוב. עצוב להבין שכל הדור הזה נעלם. זו פרידה של רונה מאביה, אולי. אבל כולם יכולים להתחבר לדיסק ברמת הפרידה מדור התקומה הזה. מהדור שעשה את ישראל למה שהיא היום. שנלחם עם ערכים אחרים. שהיה אחר מאיתנו, ואולי מתבונן עלינו עכשיו בעיניים דומעות. יש בדיסק גם תובנה מאוד גדולה על עניין המחלמות. מהמקום המאוד ימני של המאבק הציוני- שהיה הכרחי בו להיות ימני, להלחם על כל פיסת אדמה, להאבק לשם העצמאות. להלחם בשביל המדינה- אל עבר התובנה של משהו-נורא-קרה-לו-ליואל. גם זו התבוננות מעניינת שמעמתת את רונה עם אביה במובן הזה. גם מאוד אהבתי את הדיאלוג שרונה עושה בדיסק הזה [כמו גם בדיסקים קודמים] עם יצירות ואמנים נוספים בתרבות הישראלית. אני חושבת שזה לא קיים הרבה בתרבות הישראלית, וזה קצת חסר. ז"א, רונה חוזרת ומדברת עם יוצרים אחרים : "אתה מצטט לי שיר של אבידן" "חיילים אלמונים" אהבתי בדיסק גם את המקום החוזר על השירים, על הרעיונות ממקום אחר, ונותן לאותם הדברים משמעות קצת אחרת. נניח השיר "הסולם", בפעם הראשונה כשיר שאמא שרה ליואל- על אבא שלו שאיננו. ובפעם השניה, כמוטיב חוזר, שהתפתח. שיר שרונה שרה ליואל. לאביה. שהלך גם הוא. פתאום זה כואב כל כך לראות את המחזוריות הזאת. את ההליכה הבלתי נמנעת הזאת, אולי, במעלה הסולם אל עבר הלא נודע. או לחלופין הפתיחה של הדיסק והסיום המעגלי. ואוו- חפרתי ממש. ובקיצור, מה שרציתי להגיד זה שמדובר בדיסק מיוחד של ממש. שכן, יש בו עצב אחר, עצב שלעיתים רחוקות נהוג לדבר עליו- אבל עצב בעוצמות לא פחות חזקות. והכאב הזה, של הדיסק נשמע מכל אות, תו, שריקה ונגינה. :] טוב, רונה פשוט מדהימה. אין לי מילים.

 

[המרחפת בין העולמות]

כמה שאני מסכימה איתך

הצלחת לנסח בדיוק את מה שהרגשתי, כי בדיסק הזה יש הרבה יותר מאהבה נכזבת (מה שבהחלט משך אותי לרונה כל השנים האלה) אבל פה יש פחדים אמיתים שכל אחד חווה, הפחד הזה מאובדן הורה והתמודדות של להביט בו נמוג לאט לאט, וביקרות על החברה הישראלית ועל מה שנעשה פה והיא מביעה אותה בצורה רונית מאוד עדינה אך אסרטיבית, היא מסתכלת לפחדים האלה בעיניים וכמו מיישירה אליהם מבט. אני לא חושבת שאפשר לעשות אלבום חזק כל כך ולהיכנס אליו רגשית עד הסוף, אני בחלקים מסויימים (בעיקר בשירים האחרונים) פשוט דמעתי ופה היא מדברת על החוויות הכי כואבות שלה, איך אפשר שלא לשמור על ריחוק מסויים? גם אני ממש אהבתי את המוטיבים החוזרים כי זה מראה על איזה מעגל חיים בלתי נמנע כזה, משהו שכל אחד חייב לעבור בשלב מסויים ואין איך לברוח. וגם הציטוטים והיוצרים, גם בעיניי זה ממש מוסיף, כי זה נותן הרגשת אותנטיות ישראלית נוספת (לא שבאלבום צריך עוד, היא מעבירה את הישראליות נורא חזק) רונה מדהימה. באמת שהיא כל הזמן מפתיעה אותי לטובה, ופחדתי מהאלבום הזה, שאני לא אוהב אותו עד הסוף (כי כאמור, אני כן תמיד התחברתי לאהבות הנכזבות שלה) אבל כל שיר כל כך מתחבר לשירים האחרים, יש באלבום זרימה כזו, שאי אפשר להפסיק באמצע. רונה מדהימה.

 

[גוזלה]

כולם מדברים על ריחוק מסויים

ואני דווקא כן יכולה לראות קירבה. אולי בהתמסרות שלה, בטוטאליות שלה. אני רואה כמה הכאב נוטף בין המילים. כן, בחירת המילים פחות אישית. יכולנו לצפות שהיא תדבר אל אבא, בגוף נוכח, שתפנה אליו, והיא בחרה לעשות את זה אחרת. אולי זה השינוי המהותי, שאנחנו רגילים לשמוע את הקול של רונה מדבר מילים שלה, ולא מתבונן מהצד, כמספר כל יודע, כדמויות משתנות אלו ואחרות. כן, זה גורם להרגיש קצת ריחוק, אבל אני חושבת שהדיסק הזה נכתב מהמקום הכי אמיתי, הכי קרוב של רונה, הכי כואב של רונה, הכי פועם בקול איתן, חזק של ממש. בהחלט השירים האחרונים הם עצובים עד אינקץ. מילים-מילים-דמעות. זה מצחיק, גמני דיי חששתי מהאלבום הזה. לא ידעתי מה צפוי להיות בה, ואיך אתמודד עם רונה אחרת. על מה אתרפק? אל תוך מה אתפרק בלילות ללא שינה? והיא עשתה את שלה. מלאכה מחשבת. אלבום בנוי בצורה מדהימה. ממש כמו פאזל, בו כל החלקים מתחברים אלו לאלו בשלמות, ויוצרים תמונה יפהפיה. מרגשת עד דמעות.

 

[המרחפת בין העולמות]

אני פשוט חושבת

שהריחוק הוא רק למראית העין, הוא הקליפה הראשונה של האלבום הזה ועם כל האזנה האלבום חודר עמוק יותר והמרחק מצטמצם כי שוב, האלבום הזה הוא פשוט הרבה הרבה יותר ממה שאנחנו רגילות אליו, עם כל אהבתי לשירי הפרידות העצובים פה יש אמירות חזקות יותר, רגשות משמעותים יותר ובכלל, לדעתי שאלבום הזה מגיע מהמקום הכי עמוק שהיא אי פעם נגעה בו. ובכלל זה אלבום כל כך חי, שמעתי אותו אתמול שלוש פעמים רצוף ופתאום אני לא מסוגלת, כי זה כל כך כואב מה שהיא עושה שם, היא מפיחה בדמות הזו חיים שכשהוא מתנוון לאט לאט אתה עובר את זה ביחד איתו ואיתה ו... אני דווקא אוהבת את זה שהיא מתבוננת מהצד, אם כי זה בעיקר בהתחלה יותר, כמו צופה מהצד ברגעים שבהם היא לא באמת נכחה, ואח"כ היא יותר שם, כמו באתה מתעורר ואיש לא גבוה והלאה היא כבר פונה אליו, מדברת אליו ולכן אני חושבת גם השירים האלה הרבה יותר קשים כי אלו האירועים שהיא ראתה, את הגעגועים שלו, ואת הדעיכה שלו, את השיטיון...

 

[רעוּת]

../images/Emo45.gif

וגם אני מרגישה שאני לא מסוגלת פתאום, הקשבתי לו פעמיים בשבת (בעצם 3, אם כוללים את הספיישל), אבל מאז לא חזרתי אליו, ולא כי אני לא רוצה להקשיב לו או משו, סתם בגלל הפוסט-טראומה

ואני מסכימה עם זה שהשירים האחרונים הכי עצובים ואישיים, אבל דווקא האמצע של האלבום הרס לי ת'חיים יותר, לא יודעת

 

[לאורנה נסיכת קלינסטי]

אני לא מדברת על הנושאים דווקא

גם לי קל יותר להתחבר לנושאים האלה מאשר לשירי פרידה כי הם מעסיקים אותי המון לאחרונה. אבל.. לא יודעת, אני קוראת את מה שכתבתן וקשה לי מאד להרגיש את החיבור העצום הזה, כי אני הרגשתי רק ניתוק. כאילו מאחורי כל מילה יש המון חשיבה ועריכה ואין ממש כתיבה ספונטנית, רצון כן להגיד משהו. גם המוסיקה אכזבה אותי - באלבום הזה נורא מורגש איך המילים הן במרכז והלחן הוא רק מלווה. אין שיר אף שיר שיכול לתפקד בלי מילים וזה דווקא משהו שתמיד אפיין את רונה בעיני - איך למרות הטקסטים שנחשבים לצד החזק שלה ובצדק, המוסיקה נשארת איתם יד-ביד, יש לה הברקות מוסיקליות כאלה ויש כמה שירים שזה הופך אותם ליצירת מופת (הדוגמא הכי בולטת לזה לדעתי היא Prison by the sea אבל כמובן שיש עוד הרבה). ב"יואל" יש הרבה טקסטים חכמים ומרגשים אבל אין אף לחן שתפס אותי. זה קצת כמו דקלום שירה. וכאמור גם לטקסטים לא הצלחתי להתחבר וזה לא בגלל הנושא שהם מדברים עליו אלא... הדרך. קשה לי ממש להסביר מה חסר. אבל נראה לי שדווקא בגלל שזה נושא כ"כ קשה וכואב היא פחדה לגעת ולהיחשף בו עד הסוף. אני לא מאשימה אותה, אבל חבל לי מאד.

 

[המרחפת בין העולמות]

אני לא לגמרי מסכימה איתך

לגבי המוסיקה, לדעתי באלבום הזה המוסיקה היא כלי להעצים את המילים, נכון, המוסיקה אולי לא תתפקד בלי המילים אבל אם תשימי לב כל הלחנים מאוד ברוח השיר, כלומר נגיד בשיר אם תלך לשם במוסיקה יש משהו מאוד מפחיד ומאיים, מרגישים מהמוסיקה שמשהוא ממש רע עומד להתרחש ובבית האפור המוסיקה ממש עוררה בי איזו נוסטלגית ילדות, הרגשתי שיש בה משהו רוסי-ישן כזה שאני לא ממש מצליחה להסביר, היא כמו היתה לי מוכרת מאיפשהו, בשיר ימים זהובים למשל, המוסיקה מאוד מוסיפה ליצירת איזו אופטימיות אידיאולגית שהם עושים את המעשה הנכון וכן הלאה. נכון, המוסיקה אולי לא תעמוד בפני עצמה לגמרי אך אני לא חושבת שזה נכון לזלזל בה, זו יצירה אחת וכמו שהמוסיקה לא תעמוד בלי המילים גם המילים יאבדו מעוצמתן בלי המוסיקה. ממש עצוב לי לקרוא שאת חושבת שהאלבום מפוספס איפשהו כי לדעתי הוא קלע בול, ככה בדיוק הוא צריך להיות ובדיוק בצורה הזו הוא צריך לגעת בנושאים הקשים האלה. אני עדיין לא חושבת שהיא לא נגעה בנושאים, היא פשוט עטפה אותם במובן מסויים, היא יצרה מהנגיעה הזו משהו, אם היא לא היתה נוגעת בכאב היא לא היתה מצליחה ליצור אלבום כזה. אני חושבת שנדרש כישרון עצום בשביל ליצור אלבום כזה, אומץ קודם כל ואז עוד להצליח. אבל אולי אני קצת משוחדת..

 

[misheani]

מסכימה לגבי חלק מהשירים

בעניין המוסיקה. לא המלים. אבל את חייבת להודות שכרית נוצות ואתה מתעורר הם לחנים שעומדים בזכות עצמם. ומאוד אהבתי את איש לא גבוה המקסים (באופן קורע לב) ואת כשהקוצים היו קוצים, עם הלחן האמריקנה-קאנטרי שלו. מסכימה שהמלים הן העיקר באלבום הזה. אבל הי, זה אלבום קונספט, וזה כל הקטע שלו.

 

[רעוּת]

...

אני כן מסכימה עם זה שהמילים פה הן העיקר והלחן הוא בעיקר ליווי (ו prison by the sea באמת גאוני בלחן שלו, וגם מבול), אבל דווקא היו כמה לחנים שתפסו אותי יותר, כמו "הבית האפור" או "שיר הנוצות", ועוד כל מיני קטעים בתוך שירים. אבל זה די סובייקטיבי אני מניחה. באמת יש שירים שבהם הלחן הוא רק ליווי והרגיש לי פחות חשוב/ מושקע. דווקא לא הרגשתי שהיא מפחדת לגעת ולהיחשף עד הסוף...הריחוק והאיפוק שאולי מרגישים בחלק מהשירים דווקא אומרים לי את ההיפך. אבל אולי זה רק אצלי, לא יודעת, ככה אני נוגעת בדברים שכואבים לי. אני גם חושבת שזה באמת אלבום שצריך לעכל, ואני לא יודעת כמה אפשר לשפוט לפי שמיעה-שתיים ראשונות. ואולי אני מדברת דווקא עלי פה, לא עלייך (זה היה לי ככה גם עם לנשום בספירה לאחור ועם עיניים זרות).

 

[misheani]

מבינה מה את אומרת

זה אלבום שונה מאוד מכל מה שרונה עשתה עד עכשיו. אבל דווקא בגלל זה אי אפשר לצפות שזה יהיה אותו דבר. זה כמו ספר קטן. רונה היא המספרת. זה כבר לא הקאה של רגש אל תוך הגיטרה. יש פה משהו הרבה יותר מחושב. אני חושבת שדווקא ההחלטה לכתוב אלבום שלם על אבא שלה, על כל המטענים הרגשיים הקשורים בכך, על כל הנושאים הכואבים שמטופלים פה, היא חושפנית ואמיצה יותר מכל מה שעשתה בעבר. לפעמים זה עלול להרגיש מתאמץ מדי, או מאולץ, אבל בסה"כ יש פה אלבום קצר יחסית (לא עודף שירים מיותרים, "פילרים"), שעושה צדק עם הנושא המורכב שלו.

 

[misheani]

רק עכשיו קניתי והאזנתי פעם ראשונה

ואז באתי לקרוא מה שכתבת. ברור שהאלבום מדבר אלייך באופן אישי ומיוחד. שירים שאלי מדברים רק באופן תיאורטי, בשבילך מאוד כואבים. נגע ללבי לקרוא מה שעבר עלייך בהאזנה. "אם תלך לשם" בהחלט שיר מצמרר, ולקרוא שהוא כל כך מזכיר את החלום שלך... אין מלים. אישית, התחברתי בעיקר לשירים האחרונים המדברים על הקמילה של הגוף והמוח: "איש לא גבוה" הוא השיר הכי מאפיין את רוח האלבום, לדעתי. כלומר הוא הכי מדבר על ההרגשה של רונה כרגע לגבי אבא שלה, הרחמים של הבת על הזקן והאכזבה מהדעיכה שלו (למרות שהיא נכנסת לנעליו ומבטאת זאת דרך הראיה שלו). זה שיר עצוב אבל לא רומנטי (במובן הספרותי של המילה): לא עושה אידיאליזציה לחיים אלא מתבונן למציאות העגומה בעיניים. שיר של התפכחות. "כשהקוצים היו קוצים" מדבר לדעתי על דמציה וזכרון עבר, והמנגינה שלו מיוחדת ומזכירה לי את "'קלקסיקו" (ואת הפרש המהורהר). "הסולם II"הוא השיר היחיד שבו היא ממש מכניסה את עצמה וכותבת "אבא שלי", באופן הכי מפורש, וזה מצמרר עד דמעות.

 

[misheani]

*דמנציה

 

[רעוּת]

האחרונים באמת הכי עצובים,

ואחרי שסיימתי לחתוך בגלל האח-המת וכשאר דברי םשחל עליהם כבר חוק ההתיישנות, אז זה כן נגע לי במקומות די דומים, כי סבא שלי גם היה במצב כזה של דמנציה במשך כמה שנים והוא בדיוק נפטר לפני חודש, וזה קצת עבר-לידי כזה, לא באמת נפרדתי ממנו כי הרגשתי שכבר נפרדתי בשנים האחרונות האלה. וכשזה אבא שלך, זה נראה לי כואב פי מליון, לעבור את זה ככה. ואני גם מסכימה עם מה שכתבת על "כשקוצים היו קוצים", גם בגלל המיקום שלו באלבום, וגם בגלל שהתחושה היא של מישהו שהולך ברחובות ולא יודע איפה הוא ומה הוא, כמו הסיפורים האלה שהמשטרה מחפשת את עזרת הציבור במציאת קשיש שהלך לאיבוד, והכל מסביב כבר שונה מהנקודה שהאלבום מתחיל בה, המדינה והמלחמות, והכל.

 

[רעוּת]

חשבתי על זה-

כמעט בכל השירים שבאים אחרי "אם תלך לשם" יש מלא רמזים לפוסט טראומה (PTSD, נו

). חשבתי על זה דווקא בהקשר של "זה לא הכל"- "כשיואל לא מצליח לישון הוא ניגש למקרר טרוט עיניים הוא לא בודק מה השעה רק מקווה שהבוקר כבר קרוב", ועוד כל מיני כאלה.