ביקורת על הקליפ של קרן סיון../images/Emo141.gif
צפיתי בקליפ שוב עכשיו אז אני עדיין תחת ה"כישוף" שלו... עברו לי כל כך הרבה מחשבות בראש - בצפייה הראשונה ובכל צפייה עולים דברים חדשים. אני חושבת איך זה שמתמונות סטילס (עם קטע קצר מאד שהוא סרט) קרן הצליחה לעשות קליפ - סרט קצר שמתאר מסע - מסע בין חיים למוות, מסע בחיפוש אחרי הזהות, בחיפוש אחרי הילדות, בחיפוש אחרי משמעות. אני מרגישה שהקליפ מצליח לגרום לשיר המקסים והמרגש הזה לזרוח, ולהראות את "הצבעים האמיתיים" שלו. (כמו בשיר של סינדי לאופר, מי שזוכר... אז אני מרגישה כאילו ראיתי את ה-true colors של השיר הזה. את מה שהיוצרים החביאו בתוכו ומאחוריו...ושיר או יצירת אמנות הם טובים רק אם באמת מוחבא בהם משהו, שמישהו יכול לגלות ולהאיר.. ו"אור זה מה שכתוב...") אני רואה שהקליפ (והשיר - בשבילי הם קצת בלתי נפרדים). שואל - מי אני? אני זה מי שרואים בתמונה? באיזו תמונה? תמונת הילדות? הראי שאני מביט בו? האנשים שמביטים בי בהופעות? או אולי שהאמת נמצאת דווקא בין דפי ספר ישן? אני רואה שהקליפ (והשיר) נוגע בכמיהה לחיים, לאור, ויחד איתו גם בכמיהה למוות - למנוחה (ואולי לאור שיש שם). והיכן מצויה המנוחה? האם צריך לעשות שלום עם כל "הגלגולים" שלנו? האם החיים הם "אנחנו" או משהו שמתבוננים בו כבתמונה צבעונית? הפרשנות הויזואלית של קרן לכמיהה אל "הסוף המיוחל" בצורת חדר, מנהרה שבקצה שלה אור היא בעיני מרגשת ביותר... ואני עדיין חושבת - איך זה, שקליפ כל כך "סטאטי" מצליח להיות כל כך חי ובתנועה, מצליח לדבר על מעברים, על טרנספורמציות... בלי "קליפיות" - בלי מצלמה רועדת והמון חיתוכים עצבניים, פשוט בשקט, הקליפ הזה חודר אל הלב ולא מאפשר לך לחמוק מלקחת את השיר (היפהפה הזה) פנימה. ולהבין אותו. ככה אני מרגישה בכל אופן. מחשבה אחרונה היא שזה קליפ ושיר שטבולים בבדידות קיומית עמוקה, אנשים כבולים ומצויים בכל מיני מסגרות (של תמונות, של בתים, של חדרים) שמגדירים אך גם מפרידים. שומרים אבל גם מגבילים. אבל הסוף של התמונה המשותפת של הג'מוסים, הזכיר לי זוג אחים, שמצליחים בסוף, אחרי הקליפ להיפגש. זה היה סוף קצת אופטימי בעיני. המבקרת הינה אחות של קרן יעל: "קרן, עשית משהו שהוא אמנות, לא סתם יפה. כל הכבוד לך
" הבאתי כאן ביקורת לא שלי, אבל עמה אני יכולה להתמזג ולחיות את הרוח והאופי של השיר והקליפ יחדיו. – נכתב נפלא!