סליחות...
סליחה שרציתי כל כך ללדת שהסכמתי לזירוז, במקום ללכת הביתה לנוח עוד כמה ימים, ולא נתתי לגוף לעשות את שלו. סליחה שנכנעתי והסכמתי ללחץ שיחברו אותי לאפידורל. סליחה שלא התאמצתי מספיק בימים אחרי הלידה, ונתתי ללירי להיות לבד בפגיה. סליחה שויתרתי על האסרטיביות ונתתי לאחיות הפגיה והתינוקיה לקלקל לי את ההנקה, ובמיוחד - לטפטף לי מטרנה על השד כדי שלירי תפתח פה. סליחה שעליתי 15 ק"ג אחרי הלידה, הזנחתי את עצמי לחלוטין, ועכשיו אני נאבקת בזה כל כך קשה... והסליחה הכי גדולה... סליחה שהתעקשתי על הנקה מלאה כשכל הסימנים הראו שזה לא מספיק. סליחה שהרעבתי את לירי בשם הפנאטיות והעקרונות שלי. סליחה שלא ידעתי להתפשר ולהבין שעדיף ילדה שבעה עם הנקה חלקית מילדה רעבה עם הנקה מלאה. סליחה מעצמי שאני לא יודעת מה אני רוצה מהחיים שלי. אני מרגישה צורך עז למצוא כיוון, ללמוד משהו, לעשות משהו עם עצמי, אבל אני לא יודעת מה, ומבטלת את זה ודוחה את זה. סליחה שלא הצלחתי להתמיד בחתימה בלשכה כדי לקבל את דמי האבטלה, החיים היו קצת יותר קלים אם לא היה נמאס לי כל כך מהר... סליחה שאני לא ישנה מספיק, גם כשיש לי אפשרות, ואני מסתובבת כל הזמן עייפה. ותודה אחת גדולה...תודה על המשפחה והבית - אני כל כך מאושרת!