חלק ג'.
שוב הורדתי ממתקים, אחרי כמה זמן ניהייתי צמחונית. אחרי תקופה מסויימת הורדתי פחמימות וגם דברים בעלי אחוזי שומן שהם מעל 1%. התחלתי לעשות ספורט אובססיבי. הייתי מאחרת את האוטובוס לבית ספר (שהיה נמצא 45 דקות הליכה מהבית שלי), בכוונה כדי ללכת ברגל. הייתי רצה לשם, ואחרי בצפר הייתי רצה חזרה. עשיתי 500 כפיפות בטן ביום. רקדתי פעמיים בשבוע היפ הופ, פעם בשבוע בלט, ועשיתי גם פלמנקו לאיזו תקופה. כל הזמן עשיתי ספורט. הייתי נשארת ערה עד השעות הקטנות של הלילה ועושה כפיפות בטן במיטה, קפיצות ואירובי. ואני זוכרת שאמא שמחה. היא חשבה שזה טוב שאני עושה ספורט ושומרת על הגוף שלי. היא הייתה כל-כך שקועה באחותי והתעלמה ממה שבאמת קורה איתי, היא לא ראתה את הכמות המטורפת של ספורט שעשיתי, ובטח שלא שמה לב למה שאכלתי או לא אכלתי. זרקתי סנדוויצ'ים. זרקתי צהריים. זרקתי ערב. התחלתי לחיות על סלטים בלבד. מלפפון ועגבניה זאת הייתה הארוחה שלי. הרבה מלח וכוס גדולה של מים קפואים. לעסתי מסטיקים 24 שעות ושתיתי כוסות קפה חזק עם 3 כפות חלב 1% ובלי סוכר בכלל. צמתי כל כמה ימים, בדרך כלל כל צום נמשך שלושה ימים. אני בכלל לא הבנתי שאני חולה. אף אחד אחר גם לא שם לב לזה. כי כלפיי חוץ הייתי ילדה מאושרת ושמחה. כמה אירועיים חברתיים טראומתים שקרו לי (בעיקר עם החברה הטובה החדשה) לימדו אותי לא להראות את נקודות החולשה שלי. איבדתי את הידיד הכי טוב שלי שבעצם גם די חיבבתי, ואת החברות הטובות שלי, אבל לא בכיתי אף פעם. לא נתתי לעצמי להראות כלום לו כלפיי חוץ ולא בפנים. הכל אצלי תמיד היה "נפלא!!". בחודש האחרון של הלימודים התחלתי להתעלף. פרשתי מהפלמנקו אבל השתתפתי במכבייה בטקס הפתיחה שלהם. הייתי עושה ערימות של ספורט בסטודיו, במכבייה וגם ספורט בבית עם עצמי, והמון ריצות לבית ספר וחזרה. התעלפתי בהתחלה פעם בשבוע. ואז פעמיים בשבוע. ואז פעם ביום. ואז פעמיים ביום. הלימודים שלי כבר מזמן היו על הפנים, חוץ מהיסטוריה, תנ"ך וספרות שהיו כולם 100, הכל היה נכשל. נשארתי פרפקציוניסטית בהכל חוץ מבלימודים. הם כבר לא עיניינו אותי. אבל הייתי תלמידה בעייתית. עשיתי בעיות, הפרעתי והרעשתי ויצאתי משיעורים. המשכתי להרזות בלי לדעת אפילו. לא היה לי משקל. הוא נשבר לי עוד מלפני זה. הגעתי למצב שלא יכולתי לעמוד על הרגליים. כל הגוף שלי כאב, כל מכה שקיבלתי היה לי שיקפי דם ופצעים, העצמות בכל הגוף כאבו לי, לי היה לי כוח לעמוד. איך שנעמדתי הייתי מתעלפת. ואף אחד לא הבין מה קרה, כולם חשבו שאני סתם לא ישנה מספיק. שאני מותשת מחוסר שינה. באחת החזרות של המכבייה התעלפתי ושלחו אותי הבייתה. הייתי מחוסרת הכרה ל3 ימים. התעוררתי פעמיים בערך, בכל פעם ניסיתי לקום כדי לקרוא לאמא, איך שקמתי התעלפתי חזרה. ורק אז, היה לי שוב פעם תור לדיאטנית ואז הכל התגלה. איך שנכנסתי היא הסתכלה עליי במבט מוזר. עליתי על המשקל והיא הייתה המומה! היא התחילה לצעוק, שאני מקיאה שוב, שאני שוב חולה, שאני לא הבראתי. אבל אני לא הקאתי! הייתי משוכנעת שאני בריאה לגמרי. אין לי שום בעיה. אמרתי שאני מרגישה מעולה ואין לי שום בעיה, שהכל טוב אצלי ואני בריאה לגמרי. היא שאלה מה עם המחזור, ואז נזכרתי שלא היה לי בערך 4 חודשים. אמרתי לה שהתעלפתי הרבה אבל זה סתם, זה מחוסר שינה וזה לא קשור. באמת הייתי בטוחה שזה לא קשור. היא אמרה שנמאס לה והיא לא רוצה לקחת אחריות אז היא הפנתה אותי הלאה, למחלקה להפרעות אכילה. לקח לי הרבה זמן להבין, כל החופש הייתי במריבות ועליתי במשקל. המשכתי קצת לעלות ואז ירדתי שוב. רק לקראת תחילת כיתה ח' הבנתי באמת מה זה אנורקסיה. והבנתי כמה אני חולה. הבנתי כמה שזה מסוכן ושאני באמת יכולה למות, שאני בסכנה. והחלטתי שאני רוצה להחלים. אבל המכון היה גרוע, הרופאים היו נוראיים ולא היה אף אחד לדבר איתו באמת. אז חיפשנו ומצאנו לי דיאטנית קלינית מומחית להפרעות אכילה. אהבתי אותה והרגשתי איתה טוב. אמא מצאה לי גם פסיכולוגית חדשה מומחית להפרעות אכילה, אבל לא אהבתי אותה. היא הייתה כמו לדבר לקיר. רציתי להפסיק אבל הכריחו אותי להמשיך. בערך בפגישה העשירית סיפרתי לה שחברה שלי אחת הכי טובות, גרה ממש רחוק ממני ניסתה להתאבד. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא באמת קמה לתחייה והגיבה בקשר למשהו, באותו יום הבנתי שאין לי מה להשאר איתה. צעקתי על ההורים ועזבתי גם אותה. אמרתי שאני צריכה רק דיאטנית ושאני יכולה לבד. כמה טעיתי... התחלתי לעלות במשקל בלי שום טיפול פסיכולוגי. חשבתי שאני באמת אצליח לבד. אבל לא טיפלתי בבעיה, הדחקתי אותה. במשך השנה התאהבתי קשות בילד שהיה בשכבה מעליי. הוא היה כזה מדהים. מושלם. יפה. חטוב. שרירי. חכם. והוא שיחק בי, וזה אכל אותי מבפנים.
שוב הורדתי ממתקים, אחרי כמה זמן ניהייתי צמחונית. אחרי תקופה מסויימת הורדתי פחמימות וגם דברים בעלי אחוזי שומן שהם מעל 1%. התחלתי לעשות ספורט אובססיבי. הייתי מאחרת את האוטובוס לבית ספר (שהיה נמצא 45 דקות הליכה מהבית שלי), בכוונה כדי ללכת ברגל. הייתי רצה לשם, ואחרי בצפר הייתי רצה חזרה. עשיתי 500 כפיפות בטן ביום. רקדתי פעמיים בשבוע היפ הופ, פעם בשבוע בלט, ועשיתי גם פלמנקו לאיזו תקופה. כל הזמן עשיתי ספורט. הייתי נשארת ערה עד השעות הקטנות של הלילה ועושה כפיפות בטן במיטה, קפיצות ואירובי. ואני זוכרת שאמא שמחה. היא חשבה שזה טוב שאני עושה ספורט ושומרת על הגוף שלי. היא הייתה כל-כך שקועה באחותי והתעלמה ממה שבאמת קורה איתי, היא לא ראתה את הכמות המטורפת של ספורט שעשיתי, ובטח שלא שמה לב למה שאכלתי או לא אכלתי. זרקתי סנדוויצ'ים. זרקתי צהריים. זרקתי ערב. התחלתי לחיות על סלטים בלבד. מלפפון ועגבניה זאת הייתה הארוחה שלי. הרבה מלח וכוס גדולה של מים קפואים. לעסתי מסטיקים 24 שעות ושתיתי כוסות קפה חזק עם 3 כפות חלב 1% ובלי סוכר בכלל. צמתי כל כמה ימים, בדרך כלל כל צום נמשך שלושה ימים. אני בכלל לא הבנתי שאני חולה. אף אחד אחר גם לא שם לב לזה. כי כלפיי חוץ הייתי ילדה מאושרת ושמחה. כמה אירועיים חברתיים טראומתים שקרו לי (בעיקר עם החברה הטובה החדשה) לימדו אותי לא להראות את נקודות החולשה שלי. איבדתי את הידיד הכי טוב שלי שבעצם גם די חיבבתי, ואת החברות הטובות שלי, אבל לא בכיתי אף פעם. לא נתתי לעצמי להראות כלום לו כלפיי חוץ ולא בפנים. הכל אצלי תמיד היה "נפלא!!". בחודש האחרון של הלימודים התחלתי להתעלף. פרשתי מהפלמנקו אבל השתתפתי במכבייה בטקס הפתיחה שלהם. הייתי עושה ערימות של ספורט בסטודיו, במכבייה וגם ספורט בבית עם עצמי, והמון ריצות לבית ספר וחזרה. התעלפתי בהתחלה פעם בשבוע. ואז פעמיים בשבוע. ואז פעם ביום. ואז פעמיים ביום. הלימודים שלי כבר מזמן היו על הפנים, חוץ מהיסטוריה, תנ"ך וספרות שהיו כולם 100, הכל היה נכשל. נשארתי פרפקציוניסטית בהכל חוץ מבלימודים. הם כבר לא עיניינו אותי. אבל הייתי תלמידה בעייתית. עשיתי בעיות, הפרעתי והרעשתי ויצאתי משיעורים. המשכתי להרזות בלי לדעת אפילו. לא היה לי משקל. הוא נשבר לי עוד מלפני זה. הגעתי למצב שלא יכולתי לעמוד על הרגליים. כל הגוף שלי כאב, כל מכה שקיבלתי היה לי שיקפי דם ופצעים, העצמות בכל הגוף כאבו לי, לי היה לי כוח לעמוד. איך שנעמדתי הייתי מתעלפת. ואף אחד לא הבין מה קרה, כולם חשבו שאני סתם לא ישנה מספיק. שאני מותשת מחוסר שינה. באחת החזרות של המכבייה התעלפתי ושלחו אותי הבייתה. הייתי מחוסרת הכרה ל3 ימים. התעוררתי פעמיים בערך, בכל פעם ניסיתי לקום כדי לקרוא לאמא, איך שקמתי התעלפתי חזרה. ורק אז, היה לי שוב פעם תור לדיאטנית ואז הכל התגלה. איך שנכנסתי היא הסתכלה עליי במבט מוזר. עליתי על המשקל והיא הייתה המומה! היא התחילה לצעוק, שאני מקיאה שוב, שאני שוב חולה, שאני לא הבראתי. אבל אני לא הקאתי! הייתי משוכנעת שאני בריאה לגמרי. אין לי שום בעיה. אמרתי שאני מרגישה מעולה ואין לי שום בעיה, שהכל טוב אצלי ואני בריאה לגמרי. היא שאלה מה עם המחזור, ואז נזכרתי שלא היה לי בערך 4 חודשים. אמרתי לה שהתעלפתי הרבה אבל זה סתם, זה מחוסר שינה וזה לא קשור. באמת הייתי בטוחה שזה לא קשור. היא אמרה שנמאס לה והיא לא רוצה לקחת אחריות אז היא הפנתה אותי הלאה, למחלקה להפרעות אכילה. לקח לי הרבה זמן להבין, כל החופש הייתי במריבות ועליתי במשקל. המשכתי קצת לעלות ואז ירדתי שוב. רק לקראת תחילת כיתה ח' הבנתי באמת מה זה אנורקסיה. והבנתי כמה אני חולה. הבנתי כמה שזה מסוכן ושאני באמת יכולה למות, שאני בסכנה. והחלטתי שאני רוצה להחלים. אבל המכון היה גרוע, הרופאים היו נוראיים ולא היה אף אחד לדבר איתו באמת. אז חיפשנו ומצאנו לי דיאטנית קלינית מומחית להפרעות אכילה. אהבתי אותה והרגשתי איתה טוב. אמא מצאה לי גם פסיכולוגית חדשה מומחית להפרעות אכילה, אבל לא אהבתי אותה. היא הייתה כמו לדבר לקיר. רציתי להפסיק אבל הכריחו אותי להמשיך. בערך בפגישה העשירית סיפרתי לה שחברה שלי אחת הכי טובות, גרה ממש רחוק ממני ניסתה להתאבד. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא באמת קמה לתחייה והגיבה בקשר למשהו, באותו יום הבנתי שאין לי מה להשאר איתה. צעקתי על ההורים ועזבתי גם אותה. אמרתי שאני צריכה רק דיאטנית ושאני יכולה לבד. כמה טעיתי... התחלתי לעלות במשקל בלי שום טיפול פסיכולוגי. חשבתי שאני באמת אצליח לבד. אבל לא טיפלתי בבעיה, הדחקתי אותה. במשך השנה התאהבתי קשות בילד שהיה בשכבה מעליי. הוא היה כזה מדהים. מושלם. יפה. חטוב. שרירי. חכם. והוא שיחק בי, וזה אכל אותי מבפנים.