אולי אני אנסה לעשות קצת סדר...
ב-1996 שונה חוק השמות ומאז החוק מכיר באופן ברור בכל האפשרויות - לשמור את שם הנעורים, לקחת את שם הבעל, לצרף, להמציא שם שלישי - מה שתרצו. לפי החוק, הרשויות אמורות לשאול אתכן מה אתן רוצות לעשות. בפועל, בגלל שאין הפרדת רשויות בישראל, ואת רישום הנישואין לא עושים במשרד הפנים ששם רושמים את השמות ושינויים, אלא משרד הפנים מקבל את הדיווח על הנישואין מהרבנות וזה קורה לכאורה "מעל הראש שלנו"; והרבנות יש לה עמדה מאד ברורה מה צריך לעשות עם השם (כמובן שלקחת את שם הבעל); ובנוסף גם משרד הפנים שעד לממשלה האחרונה עמד בראשו תמיד שר ממפלגה דתית שיש לה אג'נדה זהה, גיבש לעצמו מדיניות מאד ברורה בנושא, מדיניות לא כתובה אבל מאד מעשית - קודםם כל לשנות לכולן. אחכ נראה. כל זה, למרות שהם לא אמורים לעשות את זה על פי החוק. במקומות שבהם יש הרבה נשים שלא לוקחות את שם הבעל, שם יש יותר מודעות, ואולי היו יותר תלונות ובלאגנים, למדו עם הזמן לשאול. במקומות אחרים, ממשיכים להתעלם כל עוד אף אחת לא עומדת על דעתה. ויש מקומות שהמציאו כל מיני חוקים - כמו מה שתינוקי מתארת (עד חודש אחרי; זה שטויות, אין לזה שום גיבוי חוקי). זה ההסבר לשונות הגדולה בין החוויות של כל אחת מכן (ומאיתנו). בכל מקרה, מה שהם לא טורחים אף פעם להגיד זה שאת כל השינוי הזה מותר לעשות עד שנה לאחר הנישואין. כלומר אם לא תבואי בשנה הזו להתעקש על מה שאת רוצה לעשות, ולא מה שהם רוצים, תוכלי לשנות את השם אבל במסגרת פרוצדורה כללית של שינוי שם, אותה מותר לעשות רק פעם ב-7 שנים, ולא במסגרת שינוי שם לאחר נישואין ששם המסגרת (לכאורה) יותר חופשית. זה כמובן משחק לטובתם, וככה הם חושבים שאולי הם מרוויחים עוד כמה נשים בצד שלהם... לא יודעת, זה ההסבר שלי לפחות. בקיצור (או שלא...) גם כאן הנושא הזה מאד מסובך. כאילו לא היה חסר כאן מסובכויות ומורכבויות. מלכתחילה, אם תחשבו על זה, לדעתי יש בכלל בעיה עם עצם העובדה שהמדינה מפעילה פיקוח על הפרט בעניין שמות - שזה הדבר הכי פרטי ואישי שיכול להיות לבן אדם, ומה עניינה של המדינה מה השם שלו (אין הרבה מדינות שבהם יש מקבילה לחוק השמות). אבל זה כאמור סיפור אחר.