לא מטורף בכלל. ובתור חברה במועדון
אני בת לאמא שהחלימה מסרטן שד אחרי ניתוח וטיפולים, שנה אחרי שאמא שלה (סבתא שלי) עברה ניתוח לכריתת שד מאותה הסיבה. מאוד מבינה אותך, את הפחדים, ושוב לא, זה בכלל לא מטורף. אני נוהגת להגיד לסובבים אותי שאצלי זה רק עניין של מתי, ולא האם. כמובן שאף אחד לא צוחק... מדובר במחלה נוראית, אבל יחסית מאוד נפוצה (אחת מתשע, זוכרת?) ולכן מאוד נחקרת. זה אומר שיש עליה המון מידע, והרבה דרכי טיפול, שעם הזמן רק הולכים ומשתפרים. לכן לדעתי, מה שהכי חשוב זה להקפיד להבדק. זה נורא נורא חשוב. אני הולכת כל חצי שנה לבדיקת כירורג ואם עדיין לא עשית את זה, זה הזמן להתחיל (אם את רוצה המלצה על מישהו שנחשב מעולה מקופת חולים כללית בת"א, תגידי). אמא שלי גם עשתה את הבדיקה של הגן, ונמצא שאין לה אותו - מה שרק מוכיח שזה לא מוכיח כלום... הגנטקיה היא רק עוד אספקט אחד של העניין הזה. נראה לי שמה שחשוב עכשיו זה להיות עם אמא שלך בדרך הלא קלה שמחכה לה, ולכולכם. תשמחי שיש לך את שחר, זה מאוד יקל עליה וגם עליך, ותדאגי טוב לעצמך - כי זה מה ששחר צריכה יותר מהכל (דרך אגב, את מניקה אם אני לא טועה, נכון? זה אמור להיות מאוד יעיל במניעה.... כך טוענים החוקרים. אז במובן הזה הנה עוד משהו שיכולת לעשות כדי לשפר את מצבך, וזה לא מעט). מעבר לזה, נראה לי שבמקרה הזה, כמו בהרבה דברים בחיים, אבל כאן עוד על אחת כמה וכמה - כשתגיעי לגשר (ומי יתן ולא תגיעי אליו לעולם) - תחשבי איך עוברים אותו. עד אז, אני בטוחה שיש לך אפיקים הרבה יותר טובים לתעל אליהם את האנרגיות שלך. תחזיקי מעמד. והמון בהצלחה לאמא שלך עם הטיפולים!
