../images/Emo133.gif
אני לא יודעת אם זה אמור להיות ספרים שיצאו רק השנה. כי אם כן, אז אני לא חושבת שקראתי כאלה. (באתי להגיד "חוץ מהארי פוטר", אבל הוא היה בשנה שעברה. לא משנה). אז נלך על כאלה שפשוט קראתי השנה:
The Dream Life of Sukhanov / Olga Gurshin אני מאוד אוהבת לקרוא, אבל קשה לי עם ספרים. אורח חיי הקרייריסטי (AKA עבודתי ב-QA והניסיון שלי לשמור על חיי חברה) לא מאפשר לי (בעקרון) לקרוא יותר מכמה עמודים לפני שאני צונחת לשינה קצרה-מדי. אני מאוד אוהבת לקרוא, אני פשוט לא מוצאת את הזמן. וזה כמובן, תירוץ מגוחך, שספרים כמו הספר הזה מוכיחים לי. זה מסוג הספרים שאנ יאמצא את עצמי רוצה לחזור הביתה כדי לקרוא. או שולפת כשיש לי חמש דקות לחכות בתור לרופא, או שאני פשוט אתנתק מכל דבר שאני צרכיה לעשות בבית כדי לגמוע. הסיפור הכללי הוא מבקר אמנות ברוסיה של שנות השבעים (אני חושבת, אולי שישים ואולי שמונים, א זיהיתי בדיוק), שחייו מתחילים להתפרק והוא עובר שינוי. העיקר בספר הזה היא הכתיבה, התיאורים, המעברים בין הדוברים, ופשוט איך שהוא נוגע.
Love Is A Mixtape / Rob Sheffield קראתי אותו ממש לא מזמן, האמת, ומאז אני לא ממש יכולה לקרוא משהו אחר. סיפור אמיתי על קשר והתמודדות עם מוות, שהוא גם סיפור על מוזיקה והמקום שלה בחיים שלך. זה הכי תמציתי שיש, ולדעתי גם מספיק. זה באמת המוזיקה. רק על אלה בא לי לכתוב. והאמת שקראתי עוד, אבל לא משהו שממש נכנס פנימה (חוץ מעוד אחד ומדמיאן, של הסה, אבל אני רציכה לקרוא אותו שוב, וגם זה מסוג הספרים שאין ממש איך לפרט אותם מעבר ללציין אותם). וגם קראתי סיפורים קצרים שונים, כשלא היה לי כוח להתחייב לספר אחד.
Elbow - The Seldom Seen Kid אני לא יכולה להסביר כמה אני אוהבת אותו. וזה לקח טיפה זמן עד שנכנסתי אליו (או הוא אליי), אבל אני כל הזמן חשה צורך לכתוב עליו, שזה מוזר. כאילו שאם אני אכתוב עליו אני אצליח לפרק אותו יותר או לגרום לאנשים להבין שהם מפספסים משהו יפהפה. בועז כהן כתב במוסף תרבות האחרון שהאלבום הזה הוא כמו גיאולוגיה. וזה בדיוק ככה, זה אלבום שמתקלף, שבכל פעם שהוא מתקלף מולך הוא חושף עוד שכבות, עוד מגוון של צלילים, של רגש, בכל האזנה הטקסטים מקבלים צורה קצת-אחרת, קצת כמו קלידוסקופ. הוא לא משעמם אותי, אני יכולה לשים אותו במערכת ולהקשיב לו שוב ושוב והוא לא ישעמם אותי. כשאני עושה את זה עם אלבומים, זה בד"כ כי הם מתאימים לי, אבל אני כבר מכירה כל תו וכל צליל אחרי כמה האזנות. באלבום הזה, לא רק שהוא מתאים לי, הוא גם מתגלה בפניי אחרת בכל האזנה. ולא כי הוא איזה אלבום פרוג עם מיליון כלים והלחנות, פשוט כי הוא כזה, כי הוא לא נופל בבת אחת אלא מתפרק ונבנה מחדש.
רות דולורס וייס - בעברית פשוט וואו. אני לא מצליחה לעכל אותו והוא מרגיש לי גדול-עליי אבל מצד שני היא גם נוגעת בעדינות במקומות מאוד קטנים. צריך ללמוד אותו. כאילו, באמת ללמוד את השירים, לתת להם להתיישב, ואז לתת להם לסחוף (ולחלק לשקוע). היא כלכך מוכשרת ויש לה כלכך הרבה כוח שלפעמים זה מפתיע. אני לא מאמינה שפספסתי אותה בהופעות

. טוב, גם כאן זה לא יהיה רק 2008. אז יש לי מלא שליוו אותי השנה - קודם כל, The Boxer, שהוא באמת אחד האלבומים שהתאהבתי בהם יותר. אני חושבת שעד הסלדום סין קיד, זה היה האלבום שהייתי מאוהבת בו, וזו חתיכת תקופה. הוא פשוט לא נמאס עליי, והוא הצליח להרגיע אותי ברמות שאני לא יכולה לתאר. כל פעם שהייתי צריכה משהו שיגרום לי להרגיש נינוחה ורגועה יותר הייתי שמה אותו ועוצמת עיניים וזה היה קצת כמו לחזור למקום מוכר, לאו דווקא כי המוזיקה עצמה מוכרת, פשוט כי הוא נתן לי תחושה כזאת. של בטחון. והיה את הדצמבריסטס, שהכרתי קצת בשנה שעברה אבל גם הרבה השנה, אז The Crane's Wife נחרש אצלי בחורף הקודם באוטו המון, וליווה אותי בהרבה מהנסיעות שלי לעבודה או סתם. ו-Arcade Fire - Funeral, שכבר קיבל את הצורה של התקופה שלו אצלי. אני אוהבת שיש את זה למוזיקה. האמת שגם היה הרבה מוריסי השנה וגם סמית'ס, אם כבר מדברים על צורות שאלבומים קיבלו, ו-The Good That Won't Come Out של ריילו קיילי (קיילי? קילי? קיליי? רילו? ריילו? שמישהו יסביר לי אחת ולתמיד איך מבטאים את זה!), שהיה שיר מדויק להחריד במשך הרבה זמן. אה, וואו, גם את הדרזדן הכרתי רק השנה. מוזר. וגם ריאן אדאמס, בעיקר גולד ולאב איז הל שהגעתי אליו לאחרונה. אוף, יש מלא מוזיקה שליוותה אותי השנה. אני אפסיק פה, אבל זה ממש לא הכל. (יעיד על כך מדף הדיסקים שלי שכבר הפך לשניים). והאמת שתכנית הבוקר לש רוני ורטהיימר ב-88 די עשתה לי הרבה מהבקרים השנה.
האביר האפל האמת שחפרתי על סרטים כבר ואני לא יודעת כמה יש ל כוח לחפור על זה שוב. אז בקצרה - האביר האפל הוא סרט קומיקס שהוא לא רק סרט קומיקס, שמטפל בסופרהירו האהוב עליי בצורה נפלאה לדעתי. כי הוא לא מדבר על טובים ורעים, בהכרח, אלא בעיקר על טוב ורע, ועל האמצע. ובאטמן הוא לא סתם הסופרהירו האהוב עליי, הוא כזה כי הוא אנושי וכי כוחותיו לא נפלו עליו באורח פלא ביום בהיר אחד, הוא בחר בהם ("הם" אפילו לא על-טבעיים) והוא בחר בתפקיד שלו, והוא ממלא אותו מתוך אינטרסים אנושיים לגמרי שגם מתנגשים אחד בשני. נולאן העביר(ו) את הקונפליקטים הפנימים האלו, גם דרך הדמות עצמה וגם דרך המראות שהוצבו לה (הג'וקר והאביר הלבן, דו-פייס), בצורה מעולה, לדעתי. גו'תהאם סיטי מעולם לא נראתה טוב יותר (ריי'צל כן, דווקא, מי זו השחקנית המעפנה הזאת? אפילו קייטי הולמס עדיפה! טוב, לא באמת אמרתי את זה), הסרט הזה הוא הרבהי ותר על האנושיות שבבאטמן מאשר על באטמן עצמו. והית' לאדג'ר מדהים, חי או מת. המשחק שלו ראוי לכל שבח שיתנו לו.
ויקי, כריסטינה, ברצלונה נורא אהבתי את הנושאים שהוא העלה ואת הדרך שהוא העלה אותם. לא ראיתי אף סרט אחר של וודי אלן, שזה מוזר, אז אני אל יודעת איך הוא בהשוואה אליהם, אבל פשוט אהבתי אותו. פנלופה קרוז מטורפת. והסרט באמת גרם לי לחשוב, בלי ללחוץ ובלי להעיק ובלי להטיף.
וול-E זה באמת לא מה שציפיתי מסרט אנימציה להיות, ציפיתי לסרט יפה וחמוד ועשוי מעולה של פיקסאר, לא לרגישות ועדינות וכזה יופי על המסך. הוא דיבר אליי הרבה יותר משחשבתי שהוא ידבר (או משהוא דיבר, טכנית), ומעבר לכמה שהוא נגע, הוא באמת היה עשוי מדהים.
Be Kind, Rewind שגם הפתיע אותי, כי ציפיתי הרבה יותר לקומדיה וקיבלתי משהו עמוק מזה, שבאמת גרם לי להזדהות והרגשה של חיבור, וגם היה ממש מצחיק בו-זמנית.
Once קטן, מרגש, אותנטי ונוגע. אין שומדבר גרנדיוזי או מתיימר בסרט הזה, וזה מה שהופך אותו לכלכך מיוחד. סרט של פעם אחת (וזה בא ממישהי שרואה סרטים יותר מפעם אחת בד"כ). להלהלה. להמליץ על עוד דברים? הייתי בתערוכה מדהימה של לואיז בורגואה בגוגנהיים בניו יורק, ממש במקרה. היא אפילו נפתחה באותו יום כשהלכתי. לא הכרתי את לואיז בורגואה לפני, התוודעתי אליה דרך התערוכה, שמאוד התאימה למבנה הספירלי של הגוגנהיים, ועם כל עבודה ותקופה שלה שגיליתי, רק הרגשתי שאני רועדת יותר, שאני רוצה לקרוס תחת מה שהיא מציגה לי. זו באמת הייתה התערוכה, מבין כל התערוכות שראיתי השנה (והיו הרבה! איזה כיף זה חו"ל), שהצליחה לחדור הכי עמוק פנימה ולפגוע בנקודות הכי נכונות אצלי. יחד איתה, התערוכה של ריצ'רד אבדון שראיתי בפריז. אני אוהבת לצלם, אבל אני לא אוהבת צילום בד"כ. לא בתערוכות, אני אל מתחברת לזה, אני אפילו די אדישה לזה, זה מרגיש לי שצריך לעשות קסם כדי שתווך שלישי יופיע בין האובייקט לבין הלחיצה על הכפתור והסרט / כרטיס זכרון שנשרף שם בפנים ע"י האור. צילום לא מעביר רגש (או שמאוד מאוד קשה להעביר רגש בצילום, זה משהו שאני שואפת אליו ולא חושבת שאני אי פעם אגיע אליו), ואם כן אז לרוב הוא לא מרגיש לי אמיתי, או אותנטי, או כזה שנוגע. הוא יכול לתרגם יופי או לתת זוית אחרת ומעניינת, אבל לא את המשהו-מעבר. וכשבא צלם ומצליח להציג לי את המשהו-מעבר הזה, במיוחד בצילומי אופנה או צילומי פורטרטים, אז הוא עושה קסם. ריצ'ארד אבדון הוא הקוסם הכי מרשים שיצא לי לראות, כי כל צילום שלו, ואני מתכוונת ל-כל- צילום שלו (זו הייתה תערוכה גדולה מאוד), ריתק אותי. כי הוא הצליח להוצאי מעיניים של אנשים ומהבעות הפנים שלהם כל טיפת רגש שאפילו משיכות מכחול לא היו מוציאות. אני בטוחה שאם כל אחד אחר היה מציב מצלמה באותה הזוית ובאותו המיקום מול אותו בנאדם, הוא לא היה מעביר את זה. לא ככה. וזה הקסם של אבדון והתווך השלישי שנוצר שם, בין הבנאדם לסרט. לא משנה אם הוא חקלאי בארקנסו או מרלין מונרו (ו, וואו, התמונות שלו של מרלין מונרו. היא מעולם לא נראתה אנושית יותר). ואני אפילו לא מדברת על צילומי האופנה, שהם כביכול פשוט "צילומי אופנה", אבל היה בהם הרבה יותר. וזה הדהים אותי וריתק אותי וגרם לי לשאוף, ואמנות שגורמת לי לשאוף ומעוררת בי את הדחף ליצור, היא אמנות אמיתית בעיניי (ג