../images/Emo32.gif פחד חיים
אתמול כל הערב רציתי להגיד לו משהו (כן, לך, גונדרי
). המילים ריחפו לי בראש לאורך כל הערב, אבל פשוט לא להצלחתי להביא את עצמי להגיד אותן. היום בבוקר ניסיתי להבין מה עוצר אותי. מה מפחיד אותי בעצם? ופתאום הבנתי... נראה לי שיש לי פחד חיים. בחיים הזוגיים הקודמים שלי שהתחילו רק לפני שלוש עשרה שנה (אבל מרגישים כאילו הסתיימו לפני נצח) הכרתי, הרגשתי, התאהבתי, התרגשתי, חוויתי, אהבתי ואז איבדתי. באופן מוזר, במקום שניסיון העבר הזה ייצור אצלי פחד מוות, נוצר בדיוק הדבר ההפוך – פחד חיים. אני מדברת המון על ever after. מאמינה באמת באהבה עד הכיסאות התואמים בבית האבות. אבל בתכלס, הכל קשקושים. כשזה מגיע לעולם האמיתי, אני פשוט מפחדת לחיות. מפחדת לאהוב באמת כי זכיתי להרגיש עד כמה כואב אובדן האהבה. מפחדת להתרגש כי יודעת כשעולים גבוה עד כמה טראומטית היא הנפילה. מפחדת להיקשר כדי לא להיקרע שוב לעולם. מפחדת לחיות. מעדיפה להיתקע במקום. מפחדת להתקדם כי הרבה פעמים יש לי את ההרגשה שכל צעד שאני עושה קדימה, מקרב אותי שוב אל אובדן. מתקרבת צעד ומתרחקת שניים. נפתחת לקשר ופתאום נסגרת בלי שום סיבה ברורה. ממהרת לפרק. למצוא את השלילי. לברוח. שולטת שליטה מלאה בחיים חסרי הרגש שאימצתי לעצמי. חזקה וכל כך חלשה. כותבת כאן כי נראה לי שהגיע הזמן להשתחרר. פחד החיים הזה גרוע פי אלפי מונים מפחד מוות. הוא עוצר אותי ולא מאפשר לי להיות מי שאני רוצה להיות. לא מאפשר לי לאהוב שוב באמת. לא מאפשר לי לחוות את החיים כמו שאני אמורה לחוות אותם. נמאס לי לחיות בניוטרל. אז הנה הצעד הראשון... למרות שפורום באינטרנט הוא ממש לא המקום המתאים... ולמרות שכבר מספר חודשים אתה שומר כאן על פאסון.... את המילים שרציתי להגיד לך אתמול אני אכתוב עכשיו, כאן: גונדרי יקירי,
רציתי להגיד לך לחכות קצת. בוא נחכה עד החופשה בסוף יולי ונבדוק ביחד אם אנחנו מצליחים לשבור את קללת ניו יורק.... ואם נצליח... רציתי להציע לך לעבור לגור איתנו (מיד אחרי החופשה) רוצה לחיות איתך רוצה ללכת לישון איתך כל ערב ולהתעורר לצידך כל בוקר אני אוהבת אותך
אתמול כל הערב רציתי להגיד לו משהו (כן, לך, גונדרי
