לא, את לא ממש....
את, כמובן, לא צריכה להצטדק, אבל אם כבר נסחפת להצטדקויות, אני מודה שאותי לא שכנעת. ראשית, אם את והצבא "לא הולכים ביחד", למה את מתלבטת באיזה טיעון להשתמש? מי שאינו מסוגל להשתלב במערכת הזו, יכול להגיע ללשכת הגיוס, להיות הכי כן שאפשר, והמאבחנים הפסיכוטכניים יתרשמו ממנו וישחררו אותו משירות. לצבא אין רצון לבזבז משאבים על מי ש"בלתי הגיוני לחלוטין" שישתלב. שנית, רובנו תורמים לצבא. זה לא במקום מקומות אחרים. אני יכולה להעיד על עצמי שעשיתי שירות צבאי לא קל. הייתי בקורס ממושך, ובגללו השירות היה מלא (22 חודשים), הייתי בבסיס רחוק מהבית, חזרתי כל שבת שניה, וכו´. היום אני עושה גם דברים בהתנדבות. לא במקום, אלא בנוסף לשירות הצבאי. לא היתה לי האפשרות לבחור בין צבא לשלל עיסוקים אחרים שאני יכולה לתרום בהם. שלישית, גם אני חילונית, לא מיליטריסטית, מאוד לא מחבבת את המערכת הצבאית השוביניסטית והכוחנית, ולא נמנית על הטרומפלדורים (איפ יו נואו וואט איי מינ). אבל דווקא הטיעון שלך של מחויבות כלפי אדם כאדם לא עובד כאן. אני מניחה שתסכימי איתי שאין לנו ברירה במציאות של היום, ושצריך להחזיק כאן צבא. אני לא יודעת אם את מבינה את זה, אבל אין לנו הפרבילגיה לוותר גם על החובה. אילו לכולנו היתה היכולת לבחור, רבים מדיי היו מוותרים על הצבא. אני גם לא בטוחה שאת מבינה, אבל אם מישהו מסרב לעשות שירות מילואים, זה בא ע"ח מישהו אחר. אחי (השמאלני, שמאוד ישמח כשנצא מהשטחים) היה לא מכבר בשירות אי שם בשטחים. כיוון שמרבית המילואימניקים הגיעו, קיצרו לו את השירות בכמה ימים. כשמישהו הבריז, לא נתנו לחלקם לצאת לחופשה. ככה זה עובד. אני מניחה שאני ברורה: מי שאינו מתאים בעליל - זוכה לשחרור מהצבא. מי שלא עושה שירות (מסיבות שאינן מוצדקות) פוגע באחרים. כללים פשוטים של חלוקת הנטל. זו דעתי. את מוזמנת להשתמט, אבל תהיי שלמה עם ההחלטה. נדמה לי שאת מרגישה צורך להתגונן, ולכן בורחת לטיעונים כוזבים, כמעט.