סרט השבוע

[noosh]

כלכך, כלכך נכון

ומעצבן, כל הנקודות שהעלית בביקורת שלך (אני מגיבה לכןא במיוחד בגלל הקטע החו"לי), זה בדיוק מה שאני הרגשתי ושהכעיס אותי, כי הפוטנציאל אדיר והוא פשוט הולך לאיבוד. אתה עושה סרט דוקומנטרי - אל תתחמק מהסברים. פשוט אי אפשר. פולמן אומר בעצמו שהסיבה שהוא הכניס את שתי הדקו תה"מציאותיות" בסוף הסרט, היא כדי שילד שישב ביפן ויצפה בסרט לא יחשוב שאם מדובר באנימציה, אז הכל אגדה. כדי לקשר למציאות. אז אין כאן שום לגיטימציה לא לתת עובדות, כי ילד שיושב ביפן, צופה בסרט ובטוח שהיה לנו משעמם ונמאס לנו לשחק שש בש אז לקחנו כמה טנקים והרסנו את ביירות. הסרט הזה, עופר, לא מיועד רק לישראלים, בכלל לא, גם לא לפי פולמן. כשמדברים על מלחמה צריך לדבר על סיבות. אי אפרש להציג אותה קורית, במיוחד לא כשמציגים רע וטוב. ולכן זה כלכך מפריע. הרגשתי את זה כבר כשראיתי את הסרט בארץ, אבל כשראיתי אותו בפריז, בקולנוע קטן ומקומי באולם יחסית מלא פריזאים שסביר להניח שלרובם אין שמץ של מושג לגבי מלחמת לבנון והטבח בסברה ושתילה, אז זה צרם לי ברמה אחרת לגמרי. היה לי ברור שהם יוצאים מהסרט הזה עם המסקנות שציינתי למעלה. לא היה לי ספק בזה. וזה לא שמדובר בסרט שמאלני. ממש לא, בהתחלה חששתי שאני הולכת לראות סרט שמאלני-תעמולתי, ומאוד שמחתי לגלות שלא (קצת פחות שמחתי לגלות שלסרט אין שום אמירה שהיא, אבל זה כבר משהו אחר). אז חוסר ציון העובדות פה בהחלט מפריע. בלי קשר, כמו שאמרת, גם אני הרגשתי שהסרט מאבד את עצמו ונופל למעין "הממ אוקיי, אז רגע, מה עושים מכאן". זה לא הרגיש לי שלפולמן הייתה אמירה נוקבת, תהיה אשר תהיה. כן, אבסורד המלחמה מורגש (ומודגש באמצעות האנימציה), והחצי הראשון של הסרט מעביר אותו בצורה מעולה. אבל הוא נפל לתוך הדוקומנטציה ולתוך סדרי המלחמה וציון העובדות ושכח שמדובר בזכרון שצריך להשיב, בהזיות, באנשים. אני הרגשתי שהוא מאבד את עצמו, וכלכך חבל, כי הסרט הזה יכול להיות כלכך הרבה יותר טוב אם הוא רק היה מחזיק לכל אורכו ושומר על אחידות ברמה.

 

[Deosette]

מה פתאום!!!

בכלל לא קלטת את הלך הרוח של הסרט! מה אנחנו בערוץ היסטוריה?! זה סרט שעוסק בתודעה וזיכרון מה מעניין אותי עכשיו כל הפרטים ההיסטוריים? אחרי הסרט (או לפני) הצופה פותח גוגל וקורא מה שהוא צריך. אין שום צורך להציג נתונים יבסשים שיהרסו את הסרט! ודבר שני, אמירה אישית חסרה? מה קרה לך? תראה שוב את הסוף! יש שם אפילו יותר מדי אמירה גסה! זה אפילו היה הדבר שהפריע לי, שהוא הגזים בסוף!

 

[GK_FF]

מסכים עם עופר, ועוד סיבה בעיני....

למדוע פולמן לא פירט עוד על המצב לפני מה שהסרט מציג הוא שמה שהיה לפני לא רלוונטי, אותו חייל לא פעל מתוך אידאה, הבנה או נקמה, אלא פשוט כציוט להוראות ולכן זה לא משנה מה היה לפני, כמו שזה לא שינה לחייל. ובקשר למי שמכיר מראש את הסיפור של סברה ושתילה, אני חושב שההצלחה המסחרית של הסרט דיי מוכיחה שזה לא רק למי שהכיר, אגב, אני לא חושב שאני הכרתי.

 

[Clementine Kruczynsk]

לא מסכימה עם שום דבר שכתבת

ואני חושבת שזה משהו שכבר עלה פה בפורום, האם הסרט צריך להסביר את עצמו לקהל הזר או לא. אז לא הוא לא צריך. למה צריך להסביר? לא על זה הסרט!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! ואני אמשיך להדגיש את זה לנצח. הסרט הוא מסע אישי לתודעה של מישהו. הוא רוצה לעורר לעצמו זיכרון אבוד, במקרה הזיכרון הזה הוא ממלחמת לבנון. אבל הדבר הראשון והעיקרי של הסרט הזה הוא שהוא מסע אישי, תודעתי ולא סרט מלחמה. לא צריך להסביר, להצדיק ווטאבר ולהביא כתוביות??? בשביל מה? כמה סרטים זרים יש שאני ראיתי שלא הבנתי חצי מהדברים המקומיים שהיו בהם? המון, אם זה יעניין אותי אני אלך ואחקור, האם הסרט היה צריך להסביר את עצמו בשבילי בגלל שאני בורה בהיסטוריה של אותה מדינה? ברור שלא. זה הקטע בלראות סרט זר, אתה נכנס לתרבות אחרת שאתה לא מכיר. מעניין אותך? תחפור ותלמד, הסרט לא צריך להצדיק את עצמו, להסביר את עצמו ולכוון את עצמו לחו"ל בצורה כזאת. שמעתי השבוע את אברי גלעד מדבר על הסרט, הוא גם רק עכשיו ראה אותו, והוא אמר משהו שאני מאוד מסכימה איתו, הסרט לא מציג את ישראל כחיות ולא מראה אותנו באור כזה רע כמו שאוהבים להגיד. להפך, מראים שיש לנו מצפון, שאנחנו מודעים למעשים שלנו, הסרט מדבר על בנאדם שעשה משהו לא קל וקשה לו לחיות עם עצמו בגלל זה. הדבר היחידי שכן הייתי רוצה זה שלא היו מציגים את האנשים ה"גבוהים" שרון וכו' כחסרי אכפתיות למצב. אם אני זוכרת נכון יש קטע עם שרון שאוכל ארוחת בוקר או משהו כזה, כאילו לחלוטין מנותק ממה שקורה, וזה אולי היה נחמד להראות שגם לאנשים האלה יש מצפון ולא קל להם. אבל ת'כלס בלא מעט סרטי מלחמה מראים את העניין הזה של הקיצוניות שהאדם מגיע אליה, כשהוא נמצא במצב כזה המצפון משתנה, הרצונות משתנים, היצר החייתי משתלט, באשיר לא המציא כאן כלום מהבחינה הזאת, להפך, הוא אולי אפילו מעתיק לא מעט דברים שם מסרטים אחרים. אבל זה בסדר, בגלל שבסרט עצמו מדובר על בנאדם שחי בסרט, אז הגיוני שכל מה שיראו לנו זה אכן קטעים מסרטים. אני ממש לא מבינה למה אתה כל הזמן בורח לכיוון העלילתי, למה זה דוקמנטרי, למה זה דוקומנטרי למה זה דוקומנטרי. באמת שזה מתחיל להציק לי לשמוע את זה. אותו דבר אפשר להגיד על חצי מהסרטים העלילתיים למה הם עלילתיים? זה הבחירה של היוצרים שלהם וזהו. זה כמו לשאול למה שילגיה ושבעת הגמדים הוא אנימציה, לא יכלו לקחת גמדים ועוד שחקנית ולצלם? לגבי הסוף, אני מודה שהוא נראה לא קשור אבל לדעתי הוא כן מתחבר טוב לסרט. וכתבתי כבר בעבר בפירוט מה אני חושבת על הסרט. האנימציה נמצאת שם בגלל שהדמות חיה בתוך סרט, שום דבר ממה שהוא זוכר לא היה באמת, זאת היתה הדרך שלו להתמודד עם זה, בגלל זה האנימציה הכרחית כאן, כדי להראות כמה הכל לא מציאותי ו"מיופיף" בתוך הראש שלו. כמו החייל שראה הכל דרך המצלמה כדי להרחיק את עצמו ממה שבאמת קורה סביבו. אותו דבר עם פולמן בסרט, שום דבר לא מציאותי. ככל שהזיכרון הולך ומתעורר, ככל שהוא שומע יותר ויותר "אמת" על מה שקרה שם כך גם הסרט מתשנה ונהפך ליותר דוקומנטרי, כי הסרט הולך ונכחד והמציאות מעלה את ראשה. בסוף אין יותר סרט יש רק מציאות. הוא לא יכול יותר להאחז בזכרונות היפים שלו אלא הוא קיבל בום בפרצוף מהמציאות האמיתית שקרתה שם, ולכן הבום בסוף של הסרט, זאת המציאות שהוא פתאום התעורר אליה. פתאום זה חזר אליו, פתאום הוא רואה מה באמת היה שם ואין יותר סרט ואין יותר אנימציה ולכן הצילומים האמיתיים בסוף.

 

[noosh]

הממ

"הסרט הוא מסע אישי לתודעה של מישהו. הוא רוצה לעורר לעצמו זיכרון אבוד, במקרה הזיכרון הזה הוא ממלחמת לבנון. אבל הדבר הראשון והעיקרי של הסרט הזה הוא שהוא מסע אישי, תודעתי ולא סרט מלחמה. לא צריך להסביר, להצדיק ווטאבר ולהביא כתוביות??? בשביל מה?" הייתי מסכימה עם זה, אם באמת החצי השני של הסרט היה ממשיך באותו הקו של הראשון. אבל לי זה הרגיש שהוא קצת נבהל והתחיל ליפול למלכודות הדוקומנטציה שהוא טמן לעצמו, וממסע אישי, תודעתי לחיפוש אחר זכרון, ששואב אותך פנימה ולא מרפה ומאלץ אותך לחפש יחד איתו, הוא הפך לסרט-ערוץ-8 שעשו באנימציה, משובץ בקטעים שלו. הקטע הוא, שזה לא שהסרט לא היה חצי-דוקומנטרי-חצי-עלילתי עוד בתחילתו. יש דרך לשלב את העובדות יחד עם הסיפור, דרך שעבדה יופי בהתחלה, לי זה הרגיש שעם התפתחות הסיפור, הייתה בריחה לתוך הדוקומנטריות והתרחקות מהסיפור עצמו. סביר להניח גם שאם זה לא היה קורה, כל עניין הלמה-המלחמה-לא-מוסברת לא היה מפריע לי כלכך. אבל כן, זה צרם לי מאוד כשראיתי אנשים מחו"ל צופים בזה. לא, זה לא שהציגו אותנו כמו חיות, וזה לא סרט שפוגע בתדמית הישראלית או משהו, ממש לא, אבל כן מה שמתפרש מהסרט לעיניים זרות הוא, שלא הייתה שום סיבה. זה לא עניין של ללמוד את ההיסטוריה (כמה אנשים כבר קוראים את ההיסטוריה לפני שהם הולכים לראות סרט? לא הרוב, זה בטוח), זה עניין של לספר סיפור (גם לישראלים, לכל מי שצופה בסרט). גם אם המלחמה עצמה היא לא מרכז הסיפור הזה והיא לא האישיו האמיתי, הזכרון קשור בה, הכל קשור בה, ולכן היא משמעותית מספיק בשביל שתקבלי עליה מעט רקע.

 

[CitizenErased]

ואם כבר אז מנצל"שת להגיד שוואלס עם באשיר לקח

עוד פרס כמובן.. בDGA, הסרט זכה הפעם דווקא בפרס על הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר. בתמונות לפחות ארי לא היה נוכח בטקס ואת הפרס שלו אספו משום מה מריסה טומיי וג'וש ברולין.. חח http://www.imdb.com/features/rto/2009/dgas

 

[Clementine Kruczynsk]

סרט אחד וקצת טלוויזיה

להיות או לא להיות הגרסה של לוביץ'. סרט נהדר בכל קנה מידה. אחת ההתחלות הטובות בהיסטוריה. צפיה שלישית או רביעית אולי. סרט מעולה, כל המעבר בין מציאות להצגה, כתוב פנטסטי, משחק משובח ביחוד של קרול לומברד שאני נהנית ממנה יותר ויותר כאן בכל צפיה. אין לי כח לחפור מעבר ולטלוויזיה. אחרי הפוגה של תקופת החגים בארה"ב חזרה הטלוויזיה האמריקאית עם כמה דברים חדשים. אבודים חזרה לעונה חדשה. אין לי מושג כבר מה אני חושבת על הסדרה הזאת. בהתחלה היא באמת היתה נהדרת ובשלב מסויים לחלוטין איבדה את עצמה אבל עדיין נשארה מעניינת מספיק כדי לעקוב אחריה. אין לי מושג אם עכשיו אני רואה אותה באמת כי היא מעניינת או פשוט אני רואה אותה כל כך הרבה אז קשה לי לזנוח. מה שמציק זה שהם הולכים ומתחרפנים עם הסיפור שלהם עוד יותר וזה משהו שהם הבטיחו שהם לא יעשו ויתחילו להסביר דברים. כאן הסדרה התחילה להשתבש בעבר, כשהם לא הסבירו שום דבר והמשיכו לסבך יותר ויותר אז עכשיו מצד אחד הם מנסים להתחיל להסביר דברים מצד שני הם הכניסו משהו פי 10 יותר פסיכי ממה שהיה קודם בנוסף לכל שאר הדברים המטורפים שקורים שם. זה די עצבן אותי כשראיתי. אני משערת שאני אראה אותה עד הסוף למרות שאם אני אזנח אותה מתישהו זה לא יפתיע אותי. הגילטי פלז'ר הכי כיף שיש, אמריקן איידול, חזרה לעונה נוספת. אני לחלוטין מכורה. בגדול זה קפיטליזם אמריקאי בשיאו אבל זה פשוט כיף. בינתיים רק אודישנים, עדיין לא נהיה יותר מדי מעניין אבל יש משהו פשוט כיפי בלראות אותה. וסדרה חדשה שנראה לי צריך להגיד עליה כמה מילים, United States of Tara, עוד סדרה מהכיוון של "כמה ביזארי לחיות בפרברים" מבית showtime. אין ספק שshowtime מנסה קצת לשנות את הכיוון אבל הם עדיין לא מתקרבים ל-HBO בימי הזוהר שלה. הסדרה היא על טארה (טוני קולט), בעלה (ג'ון קורבט) ושני ילדיהם. הקטע הוא שטארה סובלת מפיצול אישיות ולאורך הפרק הראשון בלבד פגשנו כבר בכמה דמויות אשר מאכלסות אותה. T בת ה16 שמסתדרת נהדר עם הבת ואוהבת ללכת עם חוטיני וחזיות קטנות פי 2 מהגודל שהיא צריכה ובאק (אם אני זוכרת נכון) הגבר המחוספס שמעשן, שותה וכו'. כן יש משהו מעניין בסדרה, יש דרמה משפחתית כמובן עם בת שהיא שרלילה לא קטנה ובן עם בעיות בבית הספר. יש את עניין היחסים עם הבעל ואיך הוא מתייחס לזהויות השונות של אשתו, האם מותר או אסור לו לשכב איתן למשל. כן יש התייחסות די מעניינת של המשפחה למצב שמקבלת אותו ומתייחסת לזהויות האחרות באמת כאנשים אחרים שהם לא האמא ולא יכולים לחכות שהאמא תחזור. טוני קולט גם כן נהדרת בתפקיד טארה, נכנסת מעולה לכל אחת מהדמויות ומשכנעת לחלוטין בכל אחת מהן. הבעיה הכי גדולה של הסדרה נעוצה בכתיבה, והיא שאפשר לצפות מראש מתי טארה תעשה את אותו סוויץ' ותהפך למישהו אחר. יש לבת בעיות עם החבר, מהר נהפכים לבאק ומרביצים לו מכות, יש לבן בעיות עם המורה מהר נהפכים לאמא המושלמת ומסדרים את כל העניינים איתו. הבת בהריון נהפכים לילדה בת 16 שיכולה לדבר איתה בגובה העיניים וכו'. טארה היא לא באמת דמות בפני עצמה עם מכשולים, בעיות וכו' שהיא צריכה להתמודד איתם כי ברגע שקורה הדבר הכי קטן היא עושה סוויץ' והיא לא עצמה, זה בעייתי. זה בעייתי כי זה הופך אותה לפחות מעניינת. כן יש לה דברים שהם שלה כן יש לה חיים משל עצמה אבל זה מאוד בעייתי לראות דמות ראשית שלא באמת מתמודדת עם שום דבר וכאילו במקום מסויים בוחרת את הדרך הקלה כל פעם. שזה לההפך למישהו אחר שיותר מתאים כדי שיתמודד עם המצב. ברור שהנושא הזה אמור להיות מטאפורה כלשהי וגם מציינים את זה באחד הפרקים שאנחנו כאנשים ביום יום בעצם משחקים הרבה תפקידים כדי להתאים עצמנו למצבים שונים. אבל זה קשה בסדרה לצפות כל פעם מראש מתי באמת הולך להיות הסוויץ' הכל כך בוטה הזה. אני משערת שעם הזמן זה ישתנה ויתפתח, אין באמת טעם לדמות ראשית שלא מתמודדת עם כלום, שלא נמצאת במצבים קשים ומאתגרים שהיא צריכה להתמודד איתם ואני מקווה בעיקר שהם ישימו לב בשלב כלשהו כמה צפוי מראש השינוי שלה כל פעם. בינתיים אני עוקבת אחריה, יש בה משהו די מעניין, אבל אין לי מושג עדיין אם אני אחזיק איתה לאורך זמן.

 

[ניר4819]

להיות או להיות סרט ענק

מסכים עם כל מה שכתבת עליו, במיוחד לגבי הפתיחה הנהדרת, באמת אחת מהטובות שראיתי, וכזו שגם מציגה יפה את הנושא של מציאות מול בדיה, שהוא אחד מהמרכזיים בסרט.

 

[פרוטגוניסט]

נער החידות ממומביי

נהניתי מאוד מהסרט, שהוא לא יצירת מופת גדולה מהחיים(מה שניסו לעשות ממנו, בעיקר בארה"ב אם הבנתי את הלך הרוח), אלא פשוט סרט טוב ומהנה, כמיטב המסורת של דני בויל, שהוא אחד הבמאים הטובים שפועלים היום לדעתי. למחרת קראתי את הביקורת של אורי קליין והתחברתי למה שהוא כותב. ראיתי גם את: "התפוז המכני" נהנתי כמו תמיד. אולי הסרט עם הפסקול הטוב ביותר אי-פעם. "האביר האפל" החלטתי שעם כל הדיבורים על ההופעה של לדג'ר והפרסים שהוא קיבל וכנראה עוד יקבל, אני צריך לצפות בסרט שוב. הסרט סרט מצויין, ואמוד יכול להיות שההופעה של לדג'ר היא באמת החלק הטוב ביותר בו. ההופעה שלו שווה אוסקר לדעתי, אבל אילולא המוות הפתאומי שלו לא נראה לי שהוא היה מועמד לכלכך הרבה פרסים על ההופעה הזאת.

 

[ניר4819]

שתי סדרות טלביזיה

המשרד (גרסא אמריקאית) הדבר הראשון שאני רוצה להגיד על הסדרה הזו, שמוסיקת הפתיחה של הסדרה הזו היא הדבר הכי ממכר ששמעתי בזמן האחרון. לא מפסיק להתנגן לי בראש, ולא מפסיק לשמוע את זה... ממכר וגאוני, לדעתי. חוץ מזה, אחרי צפיה בכל העונה הראשונה ובחצי העונה השניה, כמה דברים נוספים: סטיב קארל הוא גאון קומי... אני שומע כל הזמן את הדיבור על כמה שטינה פיי מצחיקה, וכמה שג'רמי פיבן מצחיק, וכמה שיו לורי הוא שחקן קומי מדהים, אבל סטיב קארל נהדר לא פחות. לקח לי קצת זמן להתרגל להומור הקצת דבילי-אינפנטילי שהוא מביא לסדרה, ואז התאהבתי בו לגמרי. אבל אני חייב להודות, שזה שחקן המשנה שמגלם את דוויט, שכבש אותי לחלוטין. הדמות עצמה מצחיקה מאד, והשחקן שעושה אותה נהדר. הכתיבה בסדרה מעולה, עם הרבה קטעים ממש מצחיקים (פרסי הדאנדי לוקח בגדול...), אבל משהו חסר - אולי קצת התקדמות עלילתית. הסדרה, עד כה, מרגישה קצת תקועה במקום, בלי התקדמות עלילתית משמעותית. אולי זה ישתנה בהמשך - אני מקווה שכן. אבל גם אם לא, בכל מקרה - זו סדרה חמודה מאד, וסטיב קארל נהדר. הוא אפילו הצליח לגרום לי להזדהות עם מייקל ולהיות עצוב עבורו, בפרק שבו נאלץ לפטר אחד מהעובדים ומצא את עצמו מתלבט וסובל. damages (עונה 2) גם כאן, 3 פרקים נצפו עד כה. הכתיבה מעולה כרגיל, השחקנים נפלאים (למרות שהשחקנית שמגלמת את אלן, שכבר בעונה הראשונה הרגיזה אותי, כבר ממש עולה על העצבים. היא הקוץ היחיד בחבורת שחקנים מעולה פשוט). היו חסרות עוד קצת תזכורות לגבי העונה שעברה, שכחתי הרבה דברים שהתרחשו במהלכה. אבל בסך הכל - עונה מצויינת, עד כה. סוחפת ומרתקת מההתחלה. ואם קודם דברתי על סטיב קארל, שהיה עבורי גילוי של ממש במשרד, אני רוצה לדבר כאן על טד דנסון. כי מה שהחל בעונה הראשונה, מסתמן עוד יותר בעונה השניה - האיש חוזר, והוא שחקן נפלא! קצת התעלמו ממנו, לדעתי, בהייפ שהיה סביב damages: העובדה היא, שגלן קלוז והשחקן שגילם את ריי פיסק (ובאוז את המושל דבלין האחד והיחיד) היו אלו שזכו בפרסים על תפקידם. אני לא בטוח שדנסון בכלל היה מועמד למשהו. אבל הוא מדהים במשחקו, בעונה השניה עוד יותר מאשר בראשונה - כשכאן מתווסף לדמותו משהו כמעט טרגי, של אדם שאשכרה איבד הכל, ועכשיו צריך להתמודד עם זה. וכשאני אומר הכל, אני מתכוון הכל. ודנסון עושה עבודה פשוט נפלאה. עד כה - הוא פשוט גונב את ההצגה מכל השאר, לדעתי. אני מקווה שבאמי ובגלובוס הזהב הבאים לא יתעלמו מהקאמבק המדהים שלו.

 

[GK_FF]

השבועיים האחרונים

Australia (אוסטרליה, 2008) ראיתי את הסרט פעם שניה, וכרגע אני מחכה לראות אותו פעם שלישית. אני ממש אוהב אותו וביחוד אני אוהב בו את העומס העלילתי והטלטלה האדירה שכל הדמויות עוברות לאורך אורכו. נכון שההעמקה בהם כמעט מזערית אבל עדיין אני מלא אהבה אליהם ופשוט נהנה בחברתם. אני מת על המבנה העלילתי של הסרט, איך באמצע הסרט אתה בטוח שהוא הולך להגמר אבל אתה בעצם בהתחלה חדשה, זה גאוני בעיני. כמובן צילומים מדהימים, מוזיקה מדהימה, מת על השחקנים. ממש אוהב את הסרט הזה בקיצור. 6 מתוך 10. The Tales of Hoffmann (סיפורי הופמן, 1951) אופרה מדהימה ביופיה מבוימת על ידי מייקל פאוול (או "הקשתים"). בכלליות הבעיה שלי עם הבימוי הייתה שהוא היה מרוחק מדי, אני חושב שהוא לא התאמץ להסביר לי מה קורה בעלילה וזה השאיר אותי מאוד מבולבל, השעה הראשונה של הסרט לא הייתה חוויה נעימה במיוחד, משם הלאה הצלחתי איכשהו להבין מה קורה ואז הסתדרתי יותר. מה שכן הצילומים פשוט מדהימים, והמוזיקה טובה. רציתי לדעת אם יש עוד סרטים בסגנון זה, אני כבר בונה על The Red Shoes, אם אתם מכירים עוד אשמח להמלצות. כוונתי היא לhardcore musicals (או אופרה) או artsy musicals איך שתרצו.

5 מתוך 10. לילות טלדגה (Talladega Nights: The Ballad of Ricky Bobby, 2006) מאוד מצחיק אבל לדעתי היה אפשר להדק את התסריט לרמה שבאמת תהיה מרשימה - מה זו חצי השעה ששוכבת מתה באמצע הסרט לדוגמא או העובדה שלא רואים את בן זוגו של סשה בארון כהן אחרי שמציגים אותם בצורה הגראנדיוזית הזאת, או שאיימי אדמס נמצאת רק בסצינות שהיו חייבים להביא אותה, כאילו כדי לחסוך כסף (?!). בקיצור העביר את הזמן בכבוד אבל פוטנציאל לא ממומש ברובו. 3 מתוך 10. הרקולס (Le Fatiche di Ercole, 1958) סטיב ריבס היה שווה את הכל! אבל גם בלי קשר אליו תכלס זה אחלה סרט, חבל שלא יוצרים יותר כאלה כיום, זה ז'אנר מגניב ואפשר לעשות איתו דברים מעניינים. 6 מתוך 10. סבסטיאן (Sebastiane, 1976) הראשון שאני רואה של ג'רמן והוא מאוד מעניין, אהבתי בו המון דברים, ביחוד את האווירה והצילומים, חבל שהוא מת! 7\8 מתוך 10. בנג'מן בוטון (2008) אני שונא את הסרט הזה הוא כל כך מכוער! 2 מתוך 10. סופת קרח (The Ice Storm, 1997) קאסט פשוט מדהים אחד אחד, לא האמנתי שאפשר לערבב כל כך הרבה שחקנים שאני אוהב בסרט אחד (קווין קליין, כריסטינה ריצ'י, סיגורני וויבר, ג'ואן אלן, אליסון ג'ני, הילד ההוא מג'ומנג'י ועוד כמה), אבל אנג לי, אני פשוט לא אוהב אותו. לא אהבתי אותו בברוקבאק ואותם דברים עכשיו לא אהבתי פה, הוא מאופק מדי, כאילו הוא עושה דווקא, והכי מאכזב שיש אפילו קטעים שאני חושב שלא מבוימים נכון (מבחינת איך להעביר את רגשות הדמויות ומה הן מרגישות). כן אהבתי את סוף סרט, לסיימו באותה מידת איפוק כמו כולו (במקום להפכו למלודרמטי, שמשום מה ציפיתי שייקרה) השאיר אותי דווקא בקסם מסוים. נחמד, מעניין. 7 מתוך 10. WALL-E הופתעתי לגמרי. אני אתחיל בדבר הרע ואומר שהסרט תופס לך את המוח ומזיין אותו חזק לאורך כל הסרט, אין רגע של שקט אין רגע של מנוחה, אי אפשר אפילו לעצור לחשוב מה הגיוני ולא הגיוני במה שאנחנו רואים מולנו וזו בעיה מאוד גדולה (בעיה שאני גם מוצא לדוגמא במטריקס), זהו בעיני טריק אכזרי של שליטי הוליווד, החלום האמיתי של היוצרים ששם, ליצור סרט שהצופים יישבו מולו כמו זומבים, מוחם יפריש את חומר ההנאה והרגש והם יצאו ממנו בתחושה אופורית בלי אפילו אפשרות להסביר מה עבר עליהם. נתעלם מזה (ומהעובדה שייתכן שבצפיה הבאה שלי של הסרט ייחשפו לפתע בפני כל הטריקים שעבדו קודם ואשנא אותו) הסרט היה פשוט מקסים. מרגש, מעניין, מרתק, מפעיל את המחשבה ואת הרגש, דחיסות דרמטית גבוהה ומתוחכמת, מלא נושאים מעניינים להעמיק בהם, מבנה עלילתי מעניין, אפילו כמה רגעי בימוי מעניינים. אני מעריך את הבמאי (שביים גם את מוצאים את נמו המאוד חביב, אדרבה בשונה מסרטי פיקסאר בכלליות). מחכה לראות שוב, ועוד של הבמאי. 6\7 מתוך 10. BURN-E סרט קצר על הדיוידי של וול-אי, למרות שאינו בנוי כל כך כסרט (נראה יותר כמו אוסף דלטד סינס) הייתי סלחן על זה אם רק לא היה שם שוט שפה נראה בצורה מסוימת ובוול-אי נראה אחרת בכלל (הסצינה עם הזבל בקיצור). מהיותו סרט קצר וגימיקי, כשהוא הצליח לפשל במסגרת המאוד קטנה שהוא לקח על עצמו אין ספק שזו אכזבה. חבל כי הרעיון עצמו כן נחמד ומעניין. 4 מתוך 10. Presto עוד תוסף על הדיוידי, הסלפסטיק הפריע לי קצת, אבל הייתה מודעות מסוימת אליו ("טא-דה!") אז הצלחתי לזרום. 4 מתוך 10. כל שהשמיים מרשים (All That Heaven Allows, 1955) צילומים מדהימים ואחלה ביקורת על החברה אבל הסיפור הרומנטי דיי דוחה והעלילה לגמרי מפוזרת. בקיצור בימוי "טוב" לתסריט נורא. 5 מתוך 10. נשף הכבאים (The Firemen's Ball and Lottery, 1967) אני לא אוהב את מילוש פורמן, אבל הוא גם לא רע. הסרט הזה היה מצחיק, מעניין וכייפי. הרגישו הבנה מצוינת באיך ליצור קומדיה, נהנתי אל אף שזה לא בהכרח הסגנון המועדף עלי. 6 מתוך 10.

 

[ניר4819]

אשר לאופרה

אשר לסרטי אופרה, ההמלצות האוטומטיות הן על שתי האופרות הגדולות שפרנקו זפירלי ביים כסרטים: טוסקה ואותלו. בשתיהן (אופרות איטלקיות הפעם, לא צרפתיות) מככב פלסידו דומינגו, והוא נפלא במיוחד באותלו, שעליו אני ממליץ בחום. יש גם הפקה קולנועית מאד מפורסמת של ריגולטו (פרט טריוויה קטן: השיר בפרסומת של קיציס עם אפייה וסרנגה לקוח מתוך האופרה הזו, שהיא - לדעתי - האופרה הכי יפה שורדי כתב, ואחת משלושת האופרות האהובות עלי בכל הזמנים), עם פבארוטי בתפקיד הראשי. לא זוכר מי ביים את הסרט, אבל מומלץ בחום. חוץ מזה, לא מעט אופרות צולמו על הבמה, ושווה לראות אותן - בעיקר את אלו מן המטרופוליטן האופרה, שתמיד מתגאות בתפאורות הכי מפוארות ויפות. גם כאן, זפירלי ביים חלק לא קטן מן ההפקות. אני אמליץ במיוחד על כרמן עם חוזה קררס בתפקיד הראשי. לא זוכר אם זפירלי הוא זה שביים את ההפקה, אבל היא נראית נפלא!

 

[GK_FF]

אוקיי אשמח אם...

תוכל לכתוב לי את כל השמות באנגלית כדי שאוכל לחפש בIMDB והאתר של האוזן, תודה רבה.

 

[ניר4819]

בבקשה

Tosca Otello Carmen Rigoletto ונסה גם את: La traviata, כשגם כאן יש סרט קולנוע - אם אני לא טועה גם של זפירלי, אבל אל תתפוס אותי במילה.

 

[dean gold]

אני אוהב את הנימוקים שלך על בנג'מין בוטון

 

[Painkiller1989]

שלושה

עלול להכיל

ים לא רציניים. "נער קריאה" - "The Reader" דרך עיניו של מיכאל ברג אנו מתוודאים לסיפורה של חנה שטולץ, אישה איתה ניהל רומן כשהיה נער שנגמר באופן מפתיע. חנה שטולץ עומדת למשפט על פשעי מלחמה, ומיכאל נוכח במשפט במקרה, בתור תלמיד בבית ספר למשפט. קייט ווינסלט מועמדת על תפקידה בסרט, בתור חנה שטולץ, לאוסקר. האוסקר דווקא בהחלט מגיע לה, אך לא על הסרט הזה, לצערי, לא ראיתי בסרט את איכויות המשחק המוכרות שלה. חוץ מכמה סצינות מין נועזות, שלדעתי הייתה הגזמה בכמות שלהם, שהרי סצינות מין בסרטים מהוות כלי להעברת מסר כלשהו, אלה אם כן הבמאי חרמן במויחד אבל זה לא המקרה. המסר של הרומן ביניהם נקלט כבר בסצינת המין הראשונה ולא היה צורך לחזור עליה מספר פעמים. באחת מהסצינות כבר מצאתי את עצמי משועמם. פרט לסצנות האלה, הבימוי דווקא מצא חן בעיניי, החלוקה לתקופות החיים של מיכאל, הסצינה המרגשת בביתה של הניצולה בארה"ב, סצינה שגרמה לי להתהפכות בבטן, בגלל החמלה שמחפש מיכאל אצל הניצולה כלפי חנה. ההולכה שולל, שאולי רק אני שמתי אליה לב, מה בתחילת הסרט, הבמאי מנסה לגרום לצופה לחשוב שחנה היא יהודיה, שמה והזכוכית עם מגני הדוד שיש בכניסה לדירה שלה והשוק שמתקבל כאשר מגלים שהיא עומדת למשפט בתור פושעת מלחמה. ובסך הכל, תסריט מעניין בהחלט, צילומים כפריים יפים וסרט לא רע. לגבי אוסקר לקייט, אני לא בטוח שעל הסרט הזה. "הילד בכתונת הפסים" - "The Boy in the Striped Pyjamas" הסרט עוקב אחרי ילד קטן ותמים, בשם ברונו, החיי בברלין עם הוריו ואחותו הגדולו ממנה בכמה שנים. בתחילת הסרט אני מגלים כי אביו של ברונו, חייל באס.אס. מועבר לתפקיד באזורים הכפריים. עד מהרה, לאחר שהמשפחה עוברת להתגורר בבית גדול באיזור הכפר, אנו מגלים שמאחורי היער, שמאחורי החצר האחורית של הבית, יש מחנה השמדה. הילד, שחושב בתמימות שזוהי חווה, מתקשה להבין מדוע כל האיכרים בחווה לובשים כותנות פסים, ועם הזמן מתקרב יותר ויותר לעבר החווה. עד שהוא מגיע יום אחד לגדרות החשמליות שמעקיפות את המחנה. ופוגש בילד בשם שמואל. סצינה מדהימה לדעתי, היא כאשר הילדים צוחקים אחד על השם של השני. ברונו אומר ששמואל זה שם מוזר שמואל אומר שברונו זה שם מוזר. וכל זה מתרחש כאשר ברונו נמצא בצד החיצוני של הגדר, לבוש בגדים בורגניים ואילו שמואל, רזה ורעב, לבוש כתונת פסים, נמצא מאוחרי הגדר, בתוך המחנה. עם הזמן נרקמת ביניהם חברות אמת, עד הסוף המר והבילתי נמה. ציון לשבח על משחקם של שני הילדים, אך יותר מכך, וורה פרמיגה, מדהימה לדעתי. "התנגדות" - "Defiance" סיפורם המרגש של ארבעת האחים לבית ביילסקי, שבשיא המלחמה, פיקדו על מחנה של 1,200 פרטיזנים מהם כ-200 לוחמים. סרט ציורי במיוחד, שמדגיש את גבורתם של ארבעת האחים. בזמן הצפיה, לא יכולתי שלא לראות את ההקבלות לסיפורי התנ"ך, שבחקל מהמקרים אף מושווים בבירור בסרט. בסרט ישנה סצינה בה טוביה ביילסקי וזוש אחיו, מתקוטטים וברגע השיא, טוביה מחזיק באבן מוכן להתיך אותה בראשה של זוש, תחתיו, בדומה לקין ואבל. ההליכה של המחנה בתוך הביצה, שמזכירה את יציאת מצריים. וההקבלה שניתן לעשות בין האחים לבין ארבעת האחים באגדה של פסח. טוביה, חכם, זוש, רשע, עשהאל, שאינו יודע לשאול, ואהרון התם. משחק נהדר של כל השחקנים הראשיים והמשניים, יצירת מופת שלדעתי לא מוערכת מספיק ע"י המבקרים, וקיבלה מועמדות זניחה במיוחד באוסקר.

 

[CitizenErased]

למה רק סרטים שקשורים לשואה?..

 

[Painkiller1989]

מהסיבה הפשוטה שפשוט יצאו המון

כאלה ב-2008 והחלטתי שאני אראה את כולם באותו שבוע, רק את וולקירי עוד לא ראיתי.

 

[noosh]

"Everything's possible"

כן, ראיתי את בנג'מין באטן, אני בטוחה שאפשר לנחש

. הביקורת הזאתמסכמת הכי טוב את מה שאינ חושבת על הסרט: http://e.walla.co.il/?w=/4531/1420031 סתם. האמת שהמקרה של בנג'מין באטן truly is curious. מצד אחד, הסרט הזה שטוף קלישאות (ואני לא בנאדם ציני כלכך, גם הזלתי דמעה פה ושם), המשפטים שאמורים לעצב את חייו לא זכו להשקעה מחשבתית רבה מצד התסריטאים, אתה לא יוצא ממנו עם כלום, ואתה באמת מרגיש שאתה צופה בסרט הוליוודי מיינסטרימי. אבל זה עובד. זה באמת עובד. זה לא גורם לך לרגע לאבד את הסבלנות, זה לא מעצבן אותך, זה לא גורם לך לנוע באי-נוחות על הכסא, הוא מרתק אותך ושואב אותך אליו, הוא יפהפה, משעשע וסוחף. גם חברה שלי וגם אני הסתכלנו על השעון בסוף הסרט והופתענו לגלות שעברו כמעט שלוש שעות. אף אחת מאיתנו לא שמה לב לזמן. אין ספק שיש רגעים יפהפיים בסרט הזה, הקטעים עם השעון הגדול, ומאוד מאוד אהבתי את הקטע שחוזר אחורה בזמן ב"מה היה אם" (קצת הזכיר לי את אמלי, אפילו), אין ספק שהוא מעוצב בצורה מעולה, ואין ספק שעבודת האיפור והריטוש הייתה מופלאה (בחיי שהייתי בטוחה שפשוט גזרו את הפנים של בראד פיט מסרטים שונים והדביקו על הגוף הנוכחי. וגם הרגשתי שמדובר בפרסומות לבשמים. הקטעים על האופנוע הם לחלוטין קלווין קליין). לא יצאתי אחרי הסרט הזה עם כלום, השארתי הכל מאחוריי באולם (אולי כי פשוט לא היה עם מה לצאת, "הכל אפשרי" זה משהו שגם אני יכולה להגיד, בחיי), אבל בזמן שראיתי אותו אי אפשר להתכחש לכך שהייתי בתוכו ולא בשום מקום אחר. וגם, ממש אהבתי תא האירי החמוד, וסופסוף טילדה סווינטון לא שחקה באופן שגרם לעורי להצטמרר ולשיערות ראשי לסמור.

 

[Painkiller1989]

דעה שלי

זה לא סרט מיוחד, הוא אומנם מספק רגעים וויזואלים מעיניים אבל הוא די משעמם, הוא לא מחדש בשומדבר. הרעיון של אדם שמתבגר אחורה הוא לא חדש. ולא יודע, פשוט לא נהנתי ממנו במיוחד. הוא פשוט סרט רגיל מכאן ועד כמות הזוי של מועמדויות לאוסקר הדרך ארוכה.