אשת השבוע
- פותח הנושא אפרת12
- פורסם בתאריך
טוב אז נתחיל....
הי מאשה, מה שלומך? אני זוכרת שאת מאוד אוהבת לטייל,
באיזה מקומות בעולם טיילת?
איזה מקום אהבת במיוחד?
איזה מקום בישראל את הכי אוהבת? ואם אפשר להיות חטטנית- מהי הסיבה לכך שהוא אהוב עליך במיוחד?
לאיזה מקום היית רוצה להגיע ועוד לא הגעת? יש לי המון שאלות לשאול אבל צריך להשאיר משהו גם לאחרות, לא? שיהיה שבוע נפלא
הי מאשה, מה שלומך? אני זוכרת שאת מאוד אוהבת לטייל,
הי קרן ../images/Emo13.gif
טיילתי בהמון מקומות באירופה- רוסיה, אוקראינה, צרפת, איטליה, ספרד, פורטוגל, אוסטריה. באזורינו- סיני, ירדן, קפריסין,תורכיה, יוון. באמריקה- ארה"ב, אקוודור, ברזיל. במזרח-יפן,פיליפינים, תאילנד,הודו,נפאל,בורמה. בחלק מהמקומות יותר מפעם אחת(בטח שכחתי משהו)
נורא קשה לענות על מה הכי אהבתי. אני מאוהבת באיטליה מבחינת ארכיטקטונית (גם הייתי שם כבר 5 פעמים והיד נטויה), הרי ההימלאיה בנפאל והמדבר בירדן כבשו אותי ביופיים הפראי ובצבעים החזקים שלהם, בבורמה פגשתי עם עני פשוט ומקסים עם המון חוש הומור שגישר על החוסר בשפה, בצרפת ובברזיל את המוסיקה הכי מרגשת והכי שמחה...וזה לא נגמר
בישראל אני הכי אוהבת את המדבר ובעיקר את הנגב. כשאני יוצאת מירושלים והצמחיה מתחילה להיעלם אני כל פעם נתקפת התרגשות ומרגישה בבית. למדבר יש משמעות רוחנית עמוקה עבורי (למרות שאני לא בן אדם רוחני במיוחד). המדבר לימד אותי את היופי והקסם בדברים הקטנים שאנחנו לא שמים אליהם לב בחיי היומיום שלנו. הכי אהבתי את הטיולים הארוכים עם הגמלים (4-6 ימים) בחום בלי מקלחת, בלי לפגוש אף אדם בדרך. רק אני, המטיילים שלי, הגמלים והמדבר. אהבתי לראות את המדבר נפתח בבישנות כלפי האורחים. ביום הראשון האנשים לא הבינו מה הם עושים שם. חום אימים, אין מקלחת, הגמלים מסריחים, הולכים קילומטרים רבים בנוף צחיח שחוזר על עצמו. הכל אותו דבר. אבל אז,אחרי שהעין התרגלה לנוף פתאום היא גילתה משחקי צבעים עדינים בחוור, צמחים מרתקים שלמדו לשרוד בתנאים הקשים ביותר, בעל חיים בישניים. ובעיקר, בעיקר ב"ריק" הזה האדם לומד להכיר את עצמו. זה ישמע אולי קצת מוזר אבל אחד הדברים שאהבתי לעשות במדבר כשהייתי שם לבד זה להישכב על החול או האבנים לקראת שקיעה לעצום עינים ולהרגיש איך אני מתמזגת עם הרוח והאבנים והופכת לחלק מהם. הרגשה מדהימה.
יש עוד המון מקומות שאני רוצה להגיע אליהם (גם בארצות שהייתי בהן)-לדאק בהודו, ברצלונה בספרד, אני רוצה לטייל במדבר באוסטרליה, להגיע לניו זילאנד, לנורבגיה, למרכז אמריקה,צ'ילה ובוליביה...לכל מקום. (בעצם אפריקה פחות מושכת אותי לא יודעת למה). מצטערת שיצא ארוך...
../images/Emo41.gifקצת על עצמי
שלום בנות קצת על עצמי...שמי מאשה ואני בת 31.נולדתי באמא רוסיה ועליתי לארץ בגיל 7. לכן זכרונות ילדות שלי יפים עד גיל 7 ובשל קשיי עלייה אני מעדיפה לשכוח את כל תקופת בית הספר היסודי שלי בארץ. בתיכון למדתי באקדמיה למוסיקה (ידוע שכל ילד רוסי שיורד מהמטוס בלי כינור מנגן פסנתר אז גם אצלנו זה ככה...). בצבא הייתי מאבחנת פסיכוטכנית אבל שנה בלבד אז התחתנתי ונסעתי לעבוד באל-על בפריס.בפריס גרתי שנתיים וחצי, חזרתי לארץ התגרשתי (בלי ילדים). בשנים אחר כך עשיתי המון דברים עבדתי בהרבה עבודות בין היתר עשיתי קורס מורי דרך מדברי וגרתי במקום שכוח אל בנגב והדרכתי טיולי גמלים. בגיל 24 נסעתי לטיול הגדול במזרח לשנה. כשחזרתי נרשמתי ללימודי אוניברסיטה ומאז אני שם מסיימת תואר שני בגיאוגרפיה מקווה להמשיך לדוקטורט שנה הבאה. עד שנכנסתי להריון עם מתן הייתי חברה ביחידת חילוץ ובין היתר הייתי בחילוץ בתורכיה בשנת 2000 ובאולמי ורסאי. עשיתי בחיי המון קורסים שונים אבל לא פיתחתי כמעט שום דבר מזה. התחתנתי בשנית לפני שנה (ושבוע) לאדם מקסים ונפלא. אנחנו יחד כבר יותר מ-6 שנים ומתן הוא הילד הראשון שלנו (בן חצי שנה). נראה לי שזהו בינתיים. אתן מוזמנות להפגיז בשאלות
שלום בנות קצת על עצמי...שמי מאשה ואני בת 31.נולדתי באמא רוסיה ועליתי לארץ בגיל 7. לכן זכרונות ילדות שלי יפים עד גיל 7 ובשל קשיי עלייה אני מעדיפה לשכוח את כל תקופת בית הספר היסודי שלי בארץ. בתיכון למדתי באקדמיה למוסיקה (ידוע שכל ילד רוסי שיורד מהמטוס בלי כינור מנגן פסנתר אז גם אצלנו זה ככה...). בצבא הייתי מאבחנת פסיכוטכנית אבל שנה בלבד אז התחתנתי ונסעתי לעבוד באל-על בפריס.בפריס גרתי שנתיים וחצי, חזרתי לארץ התגרשתי (בלי ילדים). בשנים אחר כך עשיתי המון דברים עבדתי בהרבה עבודות בין היתר עשיתי קורס מורי דרך מדברי וגרתי במקום שכוח אל בנגב והדרכתי טיולי גמלים. בגיל 24 נסעתי לטיול הגדול במזרח לשנה. כשחזרתי נרשמתי ללימודי אוניברסיטה ומאז אני שם מסיימת תואר שני בגיאוגרפיה מקווה להמשיך לדוקטורט שנה הבאה. עד שנכנסתי להריון עם מתן הייתי חברה ביחידת חילוץ ובין היתר הייתי בחילוץ בתורכיה בשנת 2000 ובאולמי ורסאי. עשיתי בחיי המון קורסים שונים אבל לא פיתחתי כמעט שום דבר מזה. התחתנתי בשנית לפני שנה (ושבוע) לאדם מקסים ונפלא. אנחנו יחד כבר יותר מ-6 שנים ומתן הוא הילד הראשון שלנו (בן חצי שנה). נראה לי שזהו בינתיים. אתן מוזמנות להפגיז בשאלות
נעמי של אופק
New member
חזרת לעבודה אחרי הלידה ואם כן מתי?
והאם את עוסקת באותו תחום גם אחרי הלידה או שנאלצת לשנות כיוון בגלל סוג העבודה?
והאם את עוסקת באותו תחום גם אחרי הלידה או שנאלצת לשנות כיוון בגלל סוג העבודה?
כן חזרתי כשמתן היה בדיוק בן 3
חודשים. בהתחלה הוא נשאר עם אמא שלי שלקחה חודש חופש ואז עוד חודש עם אבא שלו שלקח חודש חופש (מהצבא!) כדי להיות עם הילד שלו (מה שהיה ממש מצויין לשניהם). עכשיו מתן אצל מטפלת מקסימה שמטפלת בו ובעוד תינוקת חמודה והוא מאד נהנה שם. אני עובדת באוניברסיטה. מתרגלת 3 קורסים ומנהלת פרויקט משותף של האוניבריסטה העברית ואוניברסיטת אל קודס (כן כן פלשתינאים...)במשך כיומיים בשבוע. כלומר יש לי 3 ימי עבודה מלאים (לפחות לפעמים יותר) ויומיים-יומיים וחצי לימודים. למזלי העבודה שלי מאד גמישה ולכן לא נאלצתי לשנות כיוון. האמת היא שזה מאד נוח גם מבחינת שעות וגם מבחינת האופציה שלי להישאר עם הילד כשהוא חולה וכד'.הבעיה לא במסגרת אלא בי. אני חזרתי מיד למשרה מלאה+. עבדתי עד 20-22 בלילה. לא רציתי להשתנות. השינוי (המבורך) הגיע דווקא כשמתן הלך למטפלת. עכשיו אמא שלי לוקחת אותו פעמיים בשבוע (ואז אני נשארת בעבודה עד מאוחר) אבל 3 פעמים בשבוע אני אוספת אותו ב-4 ונורא כיף לי להיות איתו בלי רגשי אשמה (אין לי ברירה אני חייבת לחזור מוקדם). וכיוון שיש לי המון חברות עם תינוקות אז אני אורזת את מתן ואנחנו נוסעים לבקר חברים. באורך פלא אני עדיין מספיקה להתקדם יפה גם בעבודה וגם בלימודים.
חודשים. בהתחלה הוא נשאר עם אמא שלי שלקחה חודש חופש ואז עוד חודש עם אבא שלו שלקח חודש חופש (מהצבא!) כדי להיות עם הילד שלו (מה שהיה ממש מצויין לשניהם). עכשיו מתן אצל מטפלת מקסימה שמטפלת בו ובעוד תינוקת חמודה והוא מאד נהנה שם. אני עובדת באוניברסיטה. מתרגלת 3 קורסים ומנהלת פרויקט משותף של האוניבריסטה העברית ואוניברסיטת אל קודס (כן כן פלשתינאים...)במשך כיומיים בשבוע. כלומר יש לי 3 ימי עבודה מלאים (לפחות לפעמים יותר) ויומיים-יומיים וחצי לימודים. למזלי העבודה שלי מאד גמישה ולכן לא נאלצתי לשנות כיוון. האמת היא שזה מאד נוח גם מבחינת שעות וגם מבחינת האופציה שלי להישאר עם הילד כשהוא חולה וכד'.הבעיה לא במסגרת אלא בי. אני חזרתי מיד למשרה מלאה+. עבדתי עד 20-22 בלילה. לא רציתי להשתנות. השינוי (המבורך) הגיע דווקא כשמתן הלך למטפלת. עכשיו אמא שלי לוקחת אותו פעמיים בשבוע (ואז אני נשארת בעבודה עד מאוחר) אבל 3 פעמים בשבוע אני אוספת אותו ב-4 ונורא כיף לי להיות איתו בלי רגשי אשמה (אין לי ברירה אני חייבת לחזור מוקדם). וכיוון שיש לי המון חברות עם תינוקות אז אני אורזת את מתן ואנחנו נוסעים לבקר חברים. באורך פלא אני עדיין מספיקה להתקדם יפה גם בעבודה וגם בלימודים.
נעמי של אופק
New member
כל הכבוד, נשמע שאת ממש אשת חייל../images/Emo140.gif
לא ממש לא רציתי ללמוד גיאוגרפיה
1. בהתחלה רציתי ללמוד שפות ולעסוק בתרגום (אז אני באמת יודעת ברמה זו או אחרת 7 שפות אבל לתרום בסוף לא הגעתי) התחלתי את הלימודים בחוג שפה וספרות צרפתית לדוברי צרפתית. לא יודעת מה קורה שם היום אבל לפני 10 שנים זה היה החוג הגרוע ביותר בעברית אז אחרי סימסטר עזבתי את האוניברסיטה לכמה שנים. כשחזרתי חשבתי ללמוד בחוג ללימודים דרום אמריקאיים (היסטוריה) הרעיון היה ללמוד את ההיסטוריה והשפה לעומק ואז לנסוע לטיול נוסף של שנה בדרום אמריקה... אז לא יודע תמה קורה שם עכשיו אבל לפני 6 שנים זה היה החוג השני הגרוע באוניברסיטה...החוג השני שלי היה רב תחומי אז לקחתי כל מיני קורסים וככה גיליתי את הגיאוגרפיה. אז שוב עברתי חוג והפעם סופית. אני לומדת גיאוגרפיה היסטורית תרבותית וזה פשוט מרתק!! (זה לאו דווקא עיסוק במפות אלא בביטויים הפיסיים של התרבות האנושית בנוף) 2. לא לא חושבת. מאד אהבתי את זה.נכון שהחילוץ בתורכיה היה לא קל. מימדי האסון שם היו ממש לא נתפסים. נסענובמשך שעות באוטובוס דרך חורבות.ראינו אנשים שמזהים גופות של יקיריהם אחרי מספר ימים בחום ומתעלפים. ראינו המון צער אבל יחד עם זה ראינו המון נחישות וכוח. אני חושבת שהיה לי הרבה יותר קשה לשבת בבית ולצפות בתמונות בלי לעשות שום דבר והרבה יותר קל להיות שם ולעזור. כשטסנו לשם פחדתי שאני לא אצליח לתפקד (לא ראיתי גופות לפני כן), שאני אקיא, שאני אהיה נטל במקום עזרה. אבל כשהגעתי נכנסתי לעבודה ואחד הדברים ההכי מרגשים היה למצא שם ביום השני לעבודתינו (הגענו ביום הרביעי אחרי הרעידה) ילדה חיה. לקח לנו יותר מ-24 שעות לחפור אותה החוצה אבל זה הדבר הכי מרגש שחוויתי בחיי (למעט לידה).האנשים שפגשתי שם מיחצ"ה (יחידת החילוץ הצבאית) היו מדהימים. כשהגענו לשם הם כבר עבדו רצוף בלי שינה 48 שעות. בלילה הראשון שהייתי שם הייתה התרעה על רעידת אדמה נוספת. הפסיקו את כל העבודות אבל קיבלנו אישור להמשיך לעבוד כדי להציל את הילדה. מעלינו עמד בניין גבוה שלא התמוטט ברעידה האחרונה אבל היה מלא סדקים ונטע על צידו. בלילה חפרנו והתחלפנו ביננו בלהחזיק לילדה את היד (היא נפלה מקומה 7 עם המזרון -הרעידה הייתה ב-3 בלילה) לחניה של הבית ונלכדה מתחת לגלגלי מכונית חונה כך שאחד הגלגלים היה עם כף רגלה ומעל-שרידים של 7 קומות...). בשלב מסוים היה תורי להיות לידה. החזקתי לה את היד וכנראה קצת נרדמתי כשהגיעה הרעידה. מתוך בלבול קפצתי על הרגלים, האדמה תחתי זזה כמונשימה של דרקון ענק . והרופא המקסים שישב לידי (ואחר כך בהריון עשה לי את בדיקת השקיפות העורפית...) אחר לי "תשבי תשבי אנחנו לא הולכים לשום מקום" בחיוך. ככה עבדו האנשים האלו תוך סיכון עצמי אבל עם התעלות רוח מדהימה. הילדה ניצלה. יומיים אחר כך מצאו באתר בבית הסמוך את שירן פרנקו (הילדה הישראלית)... בקיצור זו הייתה חוויה מדהימה עם כל הקושי. למרות שבערך חצי שנה אחר כך עוד הייתי מתעוררת בהיסטריה בבית כשהייתה עוברת משאית תוך צעקות "רעידת אדמה"...אבל גם זה עבר. 3. לא יודעת מה לענות. אולי מהטיולים?
1. בהתחלה רציתי ללמוד שפות ולעסוק בתרגום (אז אני באמת יודעת ברמה זו או אחרת 7 שפות אבל לתרום בסוף לא הגעתי) התחלתי את הלימודים בחוג שפה וספרות צרפתית לדוברי צרפתית. לא יודעת מה קורה שם היום אבל לפני 10 שנים זה היה החוג הגרוע ביותר בעברית אז אחרי סימסטר עזבתי את האוניברסיטה לכמה שנים. כשחזרתי חשבתי ללמוד בחוג ללימודים דרום אמריקאיים (היסטוריה) הרעיון היה ללמוד את ההיסטוריה והשפה לעומק ואז לנסוע לטיול נוסף של שנה בדרום אמריקה... אז לא יודע תמה קורה שם עכשיו אבל לפני 6 שנים זה היה החוג השני הגרוע באוניברסיטה...החוג השני שלי היה רב תחומי אז לקחתי כל מיני קורסים וככה גיליתי את הגיאוגרפיה. אז שוב עברתי חוג והפעם סופית. אני לומדת גיאוגרפיה היסטורית תרבותית וזה פשוט מרתק!! (זה לאו דווקא עיסוק במפות אלא בביטויים הפיסיים של התרבות האנושית בנוף) 2. לא לא חושבת. מאד אהבתי את זה.נכון שהחילוץ בתורכיה היה לא קל. מימדי האסון שם היו ממש לא נתפסים. נסענובמשך שעות באוטובוס דרך חורבות.ראינו אנשים שמזהים גופות של יקיריהם אחרי מספר ימים בחום ומתעלפים. ראינו המון צער אבל יחד עם זה ראינו המון נחישות וכוח. אני חושבת שהיה לי הרבה יותר קשה לשבת בבית ולצפות בתמונות בלי לעשות שום דבר והרבה יותר קל להיות שם ולעזור. כשטסנו לשם פחדתי שאני לא אצליח לתפקד (לא ראיתי גופות לפני כן), שאני אקיא, שאני אהיה נטל במקום עזרה. אבל כשהגעתי נכנסתי לעבודה ואחד הדברים ההכי מרגשים היה למצא שם ביום השני לעבודתינו (הגענו ביום הרביעי אחרי הרעידה) ילדה חיה. לקח לנו יותר מ-24 שעות לחפור אותה החוצה אבל זה הדבר הכי מרגש שחוויתי בחיי (למעט לידה).האנשים שפגשתי שם מיחצ"ה (יחידת החילוץ הצבאית) היו מדהימים. כשהגענו לשם הם כבר עבדו רצוף בלי שינה 48 שעות. בלילה הראשון שהייתי שם הייתה התרעה על רעידת אדמה נוספת. הפסיקו את כל העבודות אבל קיבלנו אישור להמשיך לעבוד כדי להציל את הילדה. מעלינו עמד בניין גבוה שלא התמוטט ברעידה האחרונה אבל היה מלא סדקים ונטע על צידו. בלילה חפרנו והתחלפנו ביננו בלהחזיק לילדה את היד (היא נפלה מקומה 7 עם המזרון -הרעידה הייתה ב-3 בלילה) לחניה של הבית ונלכדה מתחת לגלגלי מכונית חונה כך שאחד הגלגלים היה עם כף רגלה ומעל-שרידים של 7 קומות...). בשלב מסוים היה תורי להיות לידה. החזקתי לה את היד וכנראה קצת נרדמתי כשהגיעה הרעידה. מתוך בלבול קפצתי על הרגלים, האדמה תחתי זזה כמונשימה של דרקון ענק . והרופא המקסים שישב לידי (ואחר כך בהריון עשה לי את בדיקת השקיפות העורפית...) אחר לי "תשבי תשבי אנחנו לא הולכים לשום מקום" בחיוך. ככה עבדו האנשים האלו תוך סיכון עצמי אבל עם התעלות רוח מדהימה. הילדה ניצלה. יומיים אחר כך מצאו באתר בבית הסמוך את שירן פרנקו (הילדה הישראלית)... בקיצור זו הייתה חוויה מדהימה עם כל הקושי. למרות שבערך חצי שנה אחר כך עוד הייתי מתעוררת בהיסטריה בבית כשהייתה עוברת משאית תוך צעקות "רעידת אדמה"...אבל גם זה עבר. 3. לא יודעת מה לענות. אולי מהטיולים?
בקשר לשאלה השלישית שלך ממה הכי
נהינתי חשבתי קצת והגעתי למסקנה שהדברים שהכי נהניתי אותם וחוויות שתמיד ישארו איתי ושעיצבו אותי כבן אדם היום תמיד דברים שהיה בהם קושי שצריך להתגבר עליו. לדוגמא- מהטיול במזרח אחד הדברים הכי עוצמאתיים היה הפס באנאפורנה. למרות שהייתי בלי כושר בכלל וההתמודדות הפיסית הייתה מאד קשה לי זה הטיול שאליו אני חוזרת כל הזמן בזכרונות ואליו אני הכי מתגעגעת.
נהינתי חשבתי קצת והגעתי למסקנה שהדברים שהכי נהניתי אותם וחוויות שתמיד ישארו איתי ושעיצבו אותי כבן אדם היום תמיד דברים שהיה בהם קושי שצריך להתגבר עליו. לדוגמא- מהטיול במזרח אחד הדברים הכי עוצמאתיים היה הפס באנאפורנה. למרות שהייתי בלי כושר בכלל וההתמודדות הפיסית הייתה מאד קשה לי זה הטיול שאליו אני חוזרת כל הזמן בזכרונות ואליו אני הכי מתגעגעת.
אז זהו, שעדיין את החזקת לה את היד
ולא משנה אם היית פועל שחור או גנרל ראש המשלחת או פרופסור מכובד לרפואה. מתוך הבנאדם שאת נתת לה את הסיכוי לחיות. וזו הקרבה גדולה מכיוון שידעת מראש שיהיה לך מאוד קשה, שאת לא מורגלת במחזות כאלה ובכל זאת לקחת עלייך באומץ את המשימה. נכון, זה היה מזמן וכנראה עברת הרבה דברים מאז, ועדיין זה דבר ענק (בעיניי. ואני בטוחה שלא רק בעיניי).
ולא משנה אם היית פועל שחור או גנרל ראש המשלחת או פרופסור מכובד לרפואה. מתוך הבנאדם שאת נתת לה את הסיכוי לחיות. וזו הקרבה גדולה מכיוון שידעת מראש שיהיה לך מאוד קשה, שאת לא מורגלת במחזות כאלה ובכל זאת לקחת עלייך באומץ את המשימה. נכון, זה היה מזמן וכנראה עברת הרבה דברים מאז, ועדיין זה דבר ענק (בעיניי. ואני בטוחה שלא רק בעיניי).
אמא של פילפילון
New member
מאשה, איזה יופי../images/Emo70.gif
קראתי (בינתיים) רק את ההתחלה וכבר אני נפעמת. אני זוכרת את המסע לברזיל ואת כל המתח אחריו. אבל ברזיל נהדרת, תודי... אני מקווה שעוד לא שאלו וגם שזה לא חטטני מידי, הרגישי חופשי לא לענות: האם מן הנישואים הראשונים ומכשולנם למתדת משהו לגבי יחסים שבאמת הצלחת לשנות ב"סיבוב השני"?
קראתי (בינתיים) רק את ההתחלה וכבר אני נפעמת. אני זוכרת את המסע לברזיל ואת כל המתח אחריו. אבל ברזיל נהדרת, תודי... אני מקווה שעוד לא שאלו וגם שזה לא חטטני מידי, הרגישי חופשי לא לענות: האם מן הנישואים הראשונים ומכשולנם למתדת משהו לגבי יחסים שבאמת הצלחת לשנות ב"סיבוב השני"?
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.