אשת השבוע

[משוש30]

הי! כשהתחתנתי פעם ראשונה הייתי

צעירה מאד (19). התחתנתי עם בחור מקסים שאני שומרת איתו על קשר עד היום (נולד לו בן חודש לפני שנולד לי מתן...). זה היה מוקדם מדי וגם אנחנו לא ממש מתאימים למרות שבצורה פרדוקסאלית (אולי) יש קווי דמיון בינו לבין בעלי הנוכחי. בעיקר האמון שנתתי בשניהם (באף אחד אחר לא בטחתי ככה), ביושר ואמינות שלהם, באיכותיות. מכל מערכת יחסים שהייתה לי (והיו ברוך השם) למדתי בעיקר מה אני לא רוצה במערכת יחסים.ובינתיים גם התבגרתי ולמדתי דבר או שנים על עצמי (לא פחות חשוב). אני חושבת שמערכת היחסים הנוכחית שלי קרובה מאד למה שאני רואה בו מערכת יחסים מושלמת. אנחנו צריכים למצא חזרה את הזמן שלנו ואת תחושת הפרטיות שקצת נבלעה לה אבל אנחנו זוג אוהב, מתחשב ומפנק. הוא אבא מדהים ואדם חכם, מצחיק ונפלא.

 

[אמא של פילפילון]

איזה יופי לקרוא../images/Emo70.gif

נשמע שאתם באמת זוג טוב, שיוכל לכל סערות החיים

הייתי בגלריה. יש מכנה משותף לכל התמונות בה: אושר. כן ירבה.

 

[שיפסלה]

יווווו מאשה

את מאוד מרתקת כבר שסיפרת ב"הריון ולידה" על ברזיל, חשבתי שאת עושה דברים שהרבה בנות לא מעיזות. וההמשך עם ההסתבכות של המלריה, רק הוסיף להרפתקה - למרות שאני מניחה שהחלק הזה היה פחות נחמד. השאלות שלי: באיזה תפקיד עבדת באל-על ומה עשית בפריס

 

[שיפסלה]

אופס, שורשר כאן בטעות

 

[משוש30]

הי שיפסלה

באל על עבדתי בביטחון. מעבר לזה למדתי צרפתית ולא עשיתי לצערי יותר מדי בפריס. די פיספסתי אותה גם כי הייתי נשואה וגם כי הייתי ילדה קטנה ולא הערכתי את המקום שבו אני נמצאת. לפני כמה שנים הייתי 3 ימים בפריס והספקתי לראות יותר מקומות תיירותיים מכל השהות שלי שם

חלק מזה זה גם השוני בין לחיות במקום לבין להיות תייר בו אבל היום הייתי עושה דברים אחרת.

 

[גורבי]

היי מאשינקה,

אז הנה השאלות שלי: איזה שמות חיבה יש לך? ואיזה שמות חיבה נתת למתן? ואיך היה לחיות בפאריס?

 

[משוש30]

אהלן ../images/Emo24.gif

מאשינקה, משוֹשית, מאשוֹן, מאשיניוּ, מָשוּשה וכד' לכל אחד שם משלו. דרך אגב כשבאתי לארץ קראו לי מרים ובתיכון מירי ובצבא מריה (זה היה השם בת.ז)...אז יש לי ה-מ-ו-ן שמות! מתן הוא בוּלי, לוּלי, קאשוֹפּה (ואוֹבּי ואָן קאשוֹפּי), שפּוּקוֹבסקי (צ'וּקה-שפוּקה), מתני... לחיות בפריס היה כיף. למדתי צרפתית, אכלתי מצוין, נופים מדהימים, ארכיטקטורה...אני מתגעגעת אבל אין מה להשוות לגעגועים לארץ כשגרתי שם (שנה וחצי רצוף לא הייתי בארץ ומתתי מגעגועים). אבל בגדול כמו שאמרתי לשיפסלה "די פיספסתי אותה גם כי הייתי נשואה וגם כי הייתי ילדה קטנה ולא הערכתי את המקום שבו אני נמצאת. לפני כמה שנים הייתי 3 ימים בפריס והספקתי לראות יותר מקומות תיירותיים מכל השהות שלי שם... חלק מזה זה גם השוני בין לחיות במקום לבין להיות תייר בו אבל היום הייתי עושה דברים אחרת".

 

[עפרונית1]

../images/Emo47.gif אני חושבת שאת בן אדם

מיוחד במינו, את מדהימה קראתי והיו לי דמעות בעיניים.

 

[פשושולה]

יש לי גם, אבל לא בטוח שזה פייר...

(למי שלא יודע, אני ומשוש מכירות כבר הרבה שנים...ממש הרבה...) איך התמודדת בגדילה עם סבתא בבית? מה היחסים שלך עם אמא שלך, במיוחד בשנים האחרונות (בואי נאמר 8-9 שנים...)? האם את עדיין קרובה לאבא או שיש עליו משקעים? האם את מרגישה (כמוני) שמה שיש לך זה רק בזכותך, ולא סומכת על אף אחד שיתן לך או יעשה לך טובות? האם את מרגישה שניצחת - כנגד כל הסיכויים? אנחנו צריכות פעם לשבת ולדסקס כמה נושאים... בכל אופן, אני נורא אוהבת אותך. הלוואי והיית גרה במרחק קפיצה קצרה.

 

[משוש30]

טוב המצב המשפחתי שלנו, כפי שאת

יודעת , מסובך. ברוסיה גרנו בדירה קומונאלית (משותפת לכמה משפחות) אז כמובן ניסו לגור הורים עם ילדים וכד' בלי אנשים זרים (בעיקר כשמדובר ביהודים ואנטישמיות וכד') אז גם בארץ המשכנו לגור עם סבתא. יש לי גם חצי אח בן 9 מאבא (ולא ההורים שלי לא גרושים) מכאן השאלות של פשושולה שהיא בת דודה שניה שלי... ולתשובות:

אני חושבת שלגדול עם סבתא היה לי טוב. זה היה לי מאד טבעי כי נולדתי לתוך זה וההורים שלי עבדו שעות מטורפות שניהם אז היא בעצם גידלה אותי.

את אמא שלי לא כל כך הערכתי כשהייתי קטנה. היא תמיד הייתה פסיבית ומינורית בבית. האבא תמיד היה הרבה יותר דומינאנטי, כל החברים הרבים היו שלו, הוא ידע הכל, היה כריזמאטי ובעל המילה האחרונה בבית. גם לא הערכתי את העובדה שלא התגרשה מאבא שלי כשנודע לה על הילד מהצד. אבל ככל שהזמן עובר אני יותר ויותר קשורה אליה. היום אני חושבת שהיא מדהימה. נכון אני לא הייתי מגיבה כמוה אבל אלו הבחירות שלה והחיים שלה ואני לא רוצה להתערב.נכון גם יש לה כל מיני יציאות אבל למי אין? אני נורא אוהבת אותה ומאד מאד התקרבתי אליה מאז שמתן נולד. היא ממש המלאך שלנו. בעיקר היא בן אדם מאד מאד טוב לב. משהו שלא מעריכים כשצעירים אני מניחה.

אבא...טוב אבא שלי היה גיבור ילדותי. הגאון, המושלם, היפה, הכריזמאטי...כמובן זה נשבר ונשבר חזק. אבל גם פה. למרות שגיליתי שאבא שלי הוא רק בן אדם. למרות שיש באב שלי צדדים שאני לא מעריכה ולמרות שיש לי כעסים אני אוהבת אותו מאד ואני עדיין חושבת שהוא אדם מיוחד במינו. מוכשר כמו שד בכל מה שהוא עושה, אינטלקטואל עם ידע מדהים בהמון תחומים, הוא מבריק, הוא יודע את זה והוא מנצל את זה אבל זה כבר באמת לשיחה ביננו...

לא אני חושבת שמה שיש לי הוא רק בזכותי. הוא כמובן גם בזכותי אבל גם בזכות הורי, בזכות בעלי, בזכות מתן, בזכות חברים ואנשים טובים יותר או פחות שפגשתי בדרך.יש לי ביקורת על ההורים אבל הם נתנו לי המון גם מבחינת התמיכה בדברים המטורפים שעשיתי בחיי וגם מבחינת תמיכה חומרית ועזרה עכשיו עם מתן. אני בטוחה שלא היתי מגיעה לאן שהגעתי (לאן הגעתי בעצם?) בלעדיהם. ובטח לא בלי התמיכה של בעלי. אני גם חושבת שהסיכויים היו לטובתי. גדלתי בבית טוב קיבלתי חינוך טוב ההורים שלי עשו טעויות אבל אני בטוחה שגם אני אעשה. זה סיפור לגמרי אחר מהסיפור שלך. למרות שאנחנו משפחה אנחנו לא באות מאותו מקום מבחינת תמיכת המשפחה והסביבה אבל נשאיר את זה ליום שבו את תהיי אשת השבוע... אני גם נורא אוהבת אותך מקווה שהבראת ואני אקפוץ אליך בשבוע הבא

 

[lulyK]

וואו.

משוש, בא לך להרחיב יותר על החיים ברוסיה? דירה קומונאלית זו צורת מגורים שכיחה? איך זה בדיוק עובד ואיך נבחרות המשפחות שיגורו בדירה? איך השפיעה העובדה שסבתך גידלה אותך על הבחירות שאת עושה עם מתן?

 

[משוש30]

החיים ברוסיה..וגם על האנטישמיות

גרתי שם עד גיל 6 אז עזבנו גרנו חודש באוסטריה ועוד 3 חודשים באיטליה בדרך לארץ. דירה קומונאלית זו צורה מאד שכיחה. הקומויסטים לקחו את הדירות הגדולות ושיכנו בהם 3 משפחות כשהאמבטיה השירותים והמטבח משותפים. אצלינו בדירה אחת היו שתי משפחות +המשפחה שלי+סבא וסבתא שלי... בזמן הקצר שחייתי ברוסיה חוויתי פעמיים את האנטישמיות (וזה לא היה כל כך מזמן). פעם ראשונה כשלקחתי תרופות מסוימות. אסור היה לקחת חיסונים יחד עם התרופות כי זה יכל להשפיע על הלב. ההורים שלי ביקשו בגן לא לעשות לי חיסונים. יום לאחר מכן לקחו רק אותי מכל הילדים ועשו לי חיסון והיו לי בעיות בלב. הוציאו אותי מהגן והייתי שנה בבית. שנה מאושרת מאד בה יכלתי לקרא בלילות (למדתי לקרא בגיל 4) ולישון מאוחר ולא לישון בצהרים...פעם שניה כשלקחו אותי לבית חולים בגלל בעיות בקיבה. למרות שזה לא היה מדבק הפרידו אותי מכל הילדים ושמו לבד באיזולאטור. שם השתעממתי אז שרתי (משמיעה) שירים בעברית שהבריחו לנו מהארץ (גבעתרון וחווה אלברשטיין). כשההורים באו לבקר האחות אמרה להם בתיעוב "היא שרה שירים של העם שלה ולא מתביישת"...טוב שעזבנו...

לגבי הסבתא הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו הוא שאין לי רגשות אשם להשאיר את מתן עם אמא שלי בימים שאני עובדת ולא יכולה להיות איתו

 

[lulyK]

תשובה נורא קצרה, לא?

נשמע שאת יכולה למלא ספר שלם רק על התקופה הזו. מרתק. מסכימה אתך לגבי עניין הסבתות - גם אני טופלתי ע"י סבתא שלי בשנתיים הראשונות חיי, וגם אח"כ היא נשארה גורם מאד משמעותי. זה נהדר ונפלא כשזה מתאפשר.

 

[משוש30]

האמת דווקא על רוסיה פחות לעומת זאת

על ההשתלבות שלי בארץ יש לי בטן מלאה....

 

[lulyK]

אז אולי בכל זאת תכתבי על זה

מילה או שתיים?

 

[משוש30]

על ההשתלבות? סיפור כואב

כשעליתי לארץ ב-79 לא היו כמעט רוסים "חדשים" והייתי עולה חדשה יחידה בכיתה של ערסים. בכיתה בה המורים לא ידעו מה עושים עם מישהי שלא יודעת עברית. נכנסתי ישר לכיתה ב ועברתי ממש התעללות. הייתי הולכת מכות כמעט כל יום בדרך כלל לבד מול 3-4 אנשים. פעם אחת כל הכיתה עשתה עלי חרם והייתי צריכה לברוח מתחום בית ספר. (פשושולה אולי זוכרת איך יום אחד היא באה להגן עלי, למרות שהיא קטנה ממני בכמעט שנה) וישבה על הרצפה בכיתה שלי יום שלם למקרה שמישהו ירבית לי וזה לא הדליק נורה אדומה אצל אף אחד מהמורים!). יותר מזה אתן לכם דוגמא לאטימות של המורים. הכנתי את השיעורים שלי תמיד לבד. מישהו מהאולפן היה מתרגם לי אבל עניתי על השאלות בעצמי. וכשהמורה שאלה אותי אם הכנתי את השיעורים לבד אמרתי כן כי לא העתקתי.יום אחד נתנו לנו שיעור כיתה. המורה כתבה שאלות על הלוח ואני הבנתי רק את המילה "חתול" (עד היום אני זוכרת את זה). ישבתי חסרת אונים ואחרי שכולם הגישו את העבודות המורה אמרה לכיתה "הנה כולם הגישו את העבודות ורק מאשה שאומרת שהיא מכינה את השיעורים לבד לא עשתה כלום"...הייתי מגיעה לכיתה באיחור כדי שלא ירביצו לי לפני השיעור והיו מוצאים אותי החוצה על האיחור, הרביצו לי בכיתה והיו מוציאים אותי החוצה...בקיצור רק טראומות. ניסיתי לעבור בית ספר בכיתה ו' והמערכת לא נתנה לי בגלל האינטגרציה (כמה אני שונאת את המושג הזה מאז: האינטגרציה דפקה לי את הילדות.)חודש לא הלכתי לבית ספר ובסוף נאלתי לחזור לכיתה. שתביני שאני לא הזמנתי את ההתעוללות ואני לא הייתי פסיבית כשהרביצו לי אבל מה בעצם יכלתי לעשות? מה יכלו לעשות ההורים שלי? לחנך מחדש את המורים ואת הכיתה? הדבר הכי טוב כשסיטואציה כזאת מתרחשת היא לעזוב למקום יותר מוצלח ולהתחיל שם מחדש אבל אפילו את זה לא נתנו לי. עד היום אני מתרגשת כשאני חושבת על התקופה ההיא. אז אולי זה נכון שמה שלא הורג מחשל. התקופה ההיא ללא ספק חישלה אותי אבל שילמתי מחיר כבד. מבחינתי לא הייתה לי ילדות.

 

[lulyK]

מאשה, איזה סיפור קשה.

הלב נשבר כשחושבים על הילדה הקטנה חסרת אונים מול האטימות הזו. נורא.

 

[1איתן ולהב שלנו]

../images/Emo24.gif../images/Emo10.gifילדים יכולים כ"כ אכזריים.

 

[עמית@]

../images/Emo10.gif

להבדיל, אני גדלתי כילדת חוץ בקיבוץ- והסיפורים שלי כמעט זהים, אכזריות

 

[משוש30]

הילדים השונים...זה אחד הפחדים

הגדולים שלי אם לא הגדול בהם לגבי מתן. שיתעללו בו והוא לא ידע מה לעשות ושאני לא אדע איך לעזור לו. מפחיד מאד. אם מישהו מכיר ויודע על כלים להתמודדות עם ילדים ומבוגרים טפשים וחצופים שאין להם לא דין ולא דיין שיגיד לי. אין לי ספק שמתן יתקל בזה ואני חייבת להתגבר על הפחדים שלי ולמצא כלים להתמודדות.