אשת השבוע
- פותח הנושא אפרת12
- פורסם בתאריך
אז הנה אני ../images/Emo140.gif
אז אחרי קצת התלבטויות החלטתי להצטרף לנשות השבוע, מקווה שיהיה מהנה. אז קצת על עצמי, שמי דליה, נשואה כשנתיים וחצי (ותשעה חודשים אבל מי סופר), אמא ליואב בן השנה ותשעה חודשים ומצפה לבן נוסף שמתוכנן להוולד בנובמבר. יש לי שישה אחים ואחיות (כלומר איתי שבעה ילדים) ואני האמצעית מבינהם (סנדביץ' על כל המשתמע מזה...), גדלתי את מירב שנותיי בקיבוץ בצפון ועם סיום הצבא התחלתי להתגלגל בארץ (וקצת בעולם) עם הרבה תהפוכות ושינויים עד שהגעתי למנוחה ולנחלה בכרכור. אני עוסקת במקצוע בתחום הכספים ועובדת היום במוסד ציבורי (הרשו לי לא לפרט), ובשעות הפנאי שרה בחבורת זמר מקומית. (אם היה לי זמן אני מניחה שהייתי עוסקת בעוד מספר תחומים שאני מתגעגעת אליהם). ובנתיים, מנסה להתמודד עם המשימות האין סופיות שקיימות מסביב. אבל מאושרת מהמקום בחיים בו אני נמצאת. זהו, על קצה המזלג, אשמח לשמוע ולהשמיע...
אז אחרי קצת התלבטויות החלטתי להצטרף לנשות השבוע, מקווה שיהיה מהנה. אז קצת על עצמי, שמי דליה, נשואה כשנתיים וחצי (ותשעה חודשים אבל מי סופר), אמא ליואב בן השנה ותשעה חודשים ומצפה לבן נוסף שמתוכנן להוולד בנובמבר. יש לי שישה אחים ואחיות (כלומר איתי שבעה ילדים) ואני האמצעית מבינהם (סנדביץ' על כל המשתמע מזה...), גדלתי את מירב שנותיי בקיבוץ בצפון ועם סיום הצבא התחלתי להתגלגל בארץ (וקצת בעולם) עם הרבה תהפוכות ושינויים עד שהגעתי למנוחה ולנחלה בכרכור. אני עוסקת במקצוע בתחום הכספים ועובדת היום במוסד ציבורי (הרשו לי לא לפרט), ובשעות הפנאי שרה בחבורת זמר מקומית. (אם היה לי זמן אני מניחה שהייתי עוסקת בעוד מספר תחומים שאני מתגעגעת אליהם). ובנתיים, מנסה להתמודד עם המשימות האין סופיות שקיימות מסביב. אבל מאושרת מהמקום בחיים בו אני נמצאת. זהו, על קצה המזלג, אשמח לשמוע ולהשמיע...
הם באמת נשמעים רחוקים
אחד בראש (תחום הכספים) ואחד בנשמה (השירה). תחומים נוספים - אני מאד אוהבת לעסוק בפעילות גופנית. ממחול בכל מיני תחומים (תחום שלצערי מאד הזנחתי) ועד פעילות ארובית. עד הלידה של יואב עוד הלכתי על בסיס קבוע לחדר כושר ולחוגים שונים וזה כל כך חסר לי עכשיו. תחומים נוספים - אמנות שימושית הייתי מאד שמחה למשל ללמוד ציור על עץ. עליי ועל אחיי - טוב אלה יחסים שעברו המון שינויים מאז הילדות ועד היום. כשהיינו ילדים הקשרים ביננו היו פחות קרובים, כל אחד היה עסוק עם החבר'ה שלו. ביסודי למדנו בקיבוץ כלומר אותם ילדים שאיתם ישנתי - איתם גם למדתי בבוקר וגם שיחקתי אחה"צ. את אחיי הגדולים (שמבחינת הגיל ההפרשים ביננו לא גדולים) פגשתי לרוב לפרקים קצרים בשעות אחר הצהרים. היו מקרים שהיינו יותר בבית ומשחקים ביחד אבל אחותי שגדולה ממני בכמעט שנתיים תמיד באמצע המשחק היתה נתקלת באיה ספר ומתחילה לקרוא ומשאירה אותי באמצע המשחק מתוסכלת. לאחותי הגדולה יותר היו את העיסוקים שלה ובדרך כלל כשהייתי מצטרפת הייתי די מזדנבת.. וכך גם עם אחי הבכור שהיה עסוק בכל מיני ענינים של גדולים (בסך הכל 8 שנים הפרש...) ואני הייתי האחות הקטנה והגאה (מלבד אותו פורים שהוא גלח את הראש ואני לא הייתי מסוגלת להסתכל עליו במשך חודשים מהטראומה). עם המעבר לתיכון היחסים התקרבו יותר והתחלנו למצוא קצת יותר שפה משותפת בין האחים. פתאום גם היו לנו חברים משותפים או תחומי עניין משותפים. גם היתה יותר תמיכה בלימודים ובקשרים עם המורים. ובכלל הרבה פעמים קבלתי מהם את תחושת הגאווה שהם גאים באחותם הצעירה. עם אחיי הצעירים היחסים היו אחרים, אחותי שצעירה ממני ב4 שנים, לגביה אני הייתי האחות הגדולה ולא זכורים לי הרבה משחקים משותפים או פעילות משותפת, ואח צעיר נוסף שנולד כשהייתי בת 8 ואז הייתי כל כולי עסוקה בעולמי. אחי הצעיר נולד כשהייתי בכיתה י' ובשבילי הוא היה התינוק הקטן שטיפלתי בו. כל זה עד שקרו כמה דברים כשהייתי בתיכון (אני אמשיך בנפרד)
אחד בראש (תחום הכספים) ואחד בנשמה (השירה). תחומים נוספים - אני מאד אוהבת לעסוק בפעילות גופנית. ממחול בכל מיני תחומים (תחום שלצערי מאד הזנחתי) ועד פעילות ארובית. עד הלידה של יואב עוד הלכתי על בסיס קבוע לחדר כושר ולחוגים שונים וזה כל כך חסר לי עכשיו. תחומים נוספים - אמנות שימושית הייתי מאד שמחה למשל ללמוד ציור על עץ. עליי ועל אחיי - טוב אלה יחסים שעברו המון שינויים מאז הילדות ועד היום. כשהיינו ילדים הקשרים ביננו היו פחות קרובים, כל אחד היה עסוק עם החבר'ה שלו. ביסודי למדנו בקיבוץ כלומר אותם ילדים שאיתם ישנתי - איתם גם למדתי בבוקר וגם שיחקתי אחה"צ. את אחיי הגדולים (שמבחינת הגיל ההפרשים ביננו לא גדולים) פגשתי לרוב לפרקים קצרים בשעות אחר הצהרים. היו מקרים שהיינו יותר בבית ומשחקים ביחד אבל אחותי שגדולה ממני בכמעט שנתיים תמיד באמצע המשחק היתה נתקלת באיה ספר ומתחילה לקרוא ומשאירה אותי באמצע המשחק מתוסכלת. לאחותי הגדולה יותר היו את העיסוקים שלה ובדרך כלל כשהייתי מצטרפת הייתי די מזדנבת.. וכך גם עם אחי הבכור שהיה עסוק בכל מיני ענינים של גדולים (בסך הכל 8 שנים הפרש...) ואני הייתי האחות הקטנה והגאה (מלבד אותו פורים שהוא גלח את הראש ואני לא הייתי מסוגלת להסתכל עליו במשך חודשים מהטראומה). עם המעבר לתיכון היחסים התקרבו יותר והתחלנו למצוא קצת יותר שפה משותפת בין האחים. פתאום גם היו לנו חברים משותפים או תחומי עניין משותפים. גם היתה יותר תמיכה בלימודים ובקשרים עם המורים. ובכלל הרבה פעמים קבלתי מהם את תחושת הגאווה שהם גאים באחותם הצעירה. עם אחיי הצעירים היחסים היו אחרים, אחותי שצעירה ממני ב4 שנים, לגביה אני הייתי האחות הגדולה ולא זכורים לי הרבה משחקים משותפים או פעילות משותפת, ואח צעיר נוסף שנולד כשהייתי בת 8 ואז הייתי כל כולי עסוקה בעולמי. אחי הצעיר נולד כשהייתי בכיתה י' ובשבילי הוא היה התינוק הקטן שטיפלתי בו. כל זה עד שקרו כמה דברים כשהייתי בתיכון (אני אמשיך בנפרד)
המשך על היחסים עם האחים...
כשהייתי בתיכון (יא') אחי הבכור ואחותי היו כבר חיילים. די בתחילת השנה אחי נפצע קשה בפיגוע (מכונית תופת) בלבנון והיה מאושפז ארוכות ברמב"ם. זה תפס את כולנו וטילטל את כל המערכות. הורי עברו לגור ברמב"ם עם אחי הקטן (תינוק בן שנה), ועלינו הוטלו משימות הבית - לנסות לשמור על שגרה כמה שאפשר. אמנם הלכנו לבי"ס אבל בצהרים היינו אוספים את הקטנים מהיסודי ונוסעים לרמב"ם (שעתיים נסיעה). בתקופה הזו גילינו את התמיכה האדירה שהיתה לנו האחד בשני. שלא נתפרק, כל אחד דאג לשני, דאגנו שיהיה אוכל בבית, כביסה נקייה, שכולנו נלך לישון כמו שצריך ונקום בבוקר בזמן. אני זוכרת די מעורפל את התקופה הזו אבל אין לי ספק שהיחסים של כולנו התדהקו מאותו הזמן. גם עם אחי הבכור שעם הזמן התחיל להחלים מהפגיעה הקשה וחזר הביתה. בבגרותי הקשרים רק הלכו והתהדקו, הפערים הגדולים שהיו ביננו בילדות הלכו והצטמצמו עד שנעלמו כמעט כליל. היום האחים שלי הם גם חברים טובים. את ההריון הראשון שלי העברתי יחד עם ההריונות של אחותי ושלגיסתי וגם בהריון הזה יש לי אחות שותפה, ומכאן שגם כל התחושות הלבטים וההתמודדות שלאחרי הלידה אנחנו מעבירים במשותף. וגם אלה שעדיין לא ילדו שותפים ותומכים בכל מה שעובר עלינו. האחים שלי תמכו בי ברגעים פחות טובים שעברתי בעבר ואני עשיתי הכל כדי להיות לצידם ברגעים שהם היו זקוקים לי. עם אחי הצעיר היחסים קצת שונים, בכל זאת יש ביננו 16 שנים הפרש וגם הגיל עושה את שלו (הוא עכשיו ביב') אז אנחנו קצת פחות מתקשרים על אותו הגל... מקווה שהצלחתי להעביר את הכל. את תחושת הסנדביץ' האמיתי הרגשתי כשהייתי קטנה וההתיחסות של האחים של ושל הורי היתה שאני עדיין קטנה בשביל העיסוקים של הגדולים, אבל גם כבר גדולה בשביל הקטנים. זה לא היה כל כך בולט אבל השאיר אותי מתוסכלת לא אחת בפעילויות המשפחתיות שלנו.
כשהייתי בתיכון (יא') אחי הבכור ואחותי היו כבר חיילים. די בתחילת השנה אחי נפצע קשה בפיגוע (מכונית תופת) בלבנון והיה מאושפז ארוכות ברמב"ם. זה תפס את כולנו וטילטל את כל המערכות. הורי עברו לגור ברמב"ם עם אחי הקטן (תינוק בן שנה), ועלינו הוטלו משימות הבית - לנסות לשמור על שגרה כמה שאפשר. אמנם הלכנו לבי"ס אבל בצהרים היינו אוספים את הקטנים מהיסודי ונוסעים לרמב"ם (שעתיים נסיעה). בתקופה הזו גילינו את התמיכה האדירה שהיתה לנו האחד בשני. שלא נתפרק, כל אחד דאג לשני, דאגנו שיהיה אוכל בבית, כביסה נקייה, שכולנו נלך לישון כמו שצריך ונקום בבוקר בזמן. אני זוכרת די מעורפל את התקופה הזו אבל אין לי ספק שהיחסים של כולנו התדהקו מאותו הזמן. גם עם אחי הבכור שעם הזמן התחיל להחלים מהפגיעה הקשה וחזר הביתה. בבגרותי הקשרים רק הלכו והתהדקו, הפערים הגדולים שהיו ביננו בילדות הלכו והצטמצמו עד שנעלמו כמעט כליל. היום האחים שלי הם גם חברים טובים. את ההריון הראשון שלי העברתי יחד עם ההריונות של אחותי ושלגיסתי וגם בהריון הזה יש לי אחות שותפה, ומכאן שגם כל התחושות הלבטים וההתמודדות שלאחרי הלידה אנחנו מעבירים במשותף. וגם אלה שעדיין לא ילדו שותפים ותומכים בכל מה שעובר עלינו. האחים שלי תמכו בי ברגעים פחות טובים שעברתי בעבר ואני עשיתי הכל כדי להיות לצידם ברגעים שהם היו זקוקים לי. עם אחי הצעיר היחסים קצת שונים, בכל זאת יש ביננו 16 שנים הפרש וגם הגיל עושה את שלו (הוא עכשיו ביב') אז אנחנו קצת פחות מתקשרים על אותו הגל... מקווה שהצלחתי להעביר את הכל. את תחושת הסנדביץ' האמיתי הרגשתי כשהייתי קטנה וההתיחסות של האחים של ושל הורי היתה שאני עדיין קטנה בשביל העיסוקים של הגדולים, אבל גם כבר גדולה בשביל הקטנים. זה לא היה כל כך בולט אבל השאיר אותי מתוסכלת לא אחת בפעילויות המשפחתיות שלנו.
ורוצה להוסיף עוד כמה מילים
היום במבט לאחור ובהסתכלות על החיים היום. אני לא יודעת איך אפשר שלא לחיות עם הרבה אחים. התמיכה ההדדית והכיף הגדול שיש בכל מפגש משפחתי הוא נפלא. תמיד היינו יושבים בארוחות המשפחתיות ושואלים "מי חסר?" ואף אחד לא היה חסר, אבל זה היה כל כך נורמלי שלא הרגשנו חריגים ותמיד שאלנו את עצמנו אם זה באמת הרבה? הכיף הגדול הוא שאני יודעת שהמשפחה שלי תמיד תהיה שם בשבילי, שהתמיכה והחיזוקים שאני מקבלת מהמשפחה היא אדירה ולא הייתי מתחלפת עם אף אחד אחר. אף פעם לא היתה לי תחושה שאני נפסדת מזה שיש לי הרבה אחים, כל אחד מצא את מקומו, וכל אחד קיבל את תשומת הלב שלו. אולי זה קשור לעובדה שאת הילדות העברנו במסגרת הלינה המשותפת אבל תמיד כשהייתי זקוקה להורים שלי הם היו שם בשבילי. וכשהכרתי את בעלי והוא סיפר לי שהם במשפחה שישה אחים אמרתי לו שהוא לא עושה עליי יותר מידי רושם
והיום כשכל אירוע משפחתי הכולל את שתי המשפחות דורש הפקה גדולה (ביחד אנחנו מעל 40 נפשות ועוד היד נטויה...) זה רק מחזק את האושר הגדול הטמון במשפחה עם הרבה ילדים.
היום במבט לאחור ובהסתכלות על החיים היום. אני לא יודעת איך אפשר שלא לחיות עם הרבה אחים. התמיכה ההדדית והכיף הגדול שיש בכל מפגש משפחתי הוא נפלא. תמיד היינו יושבים בארוחות המשפחתיות ושואלים "מי חסר?" ואף אחד לא היה חסר, אבל זה היה כל כך נורמלי שלא הרגשנו חריגים ותמיד שאלנו את עצמנו אם זה באמת הרבה? הכיף הגדול הוא שאני יודעת שהמשפחה שלי תמיד תהיה שם בשבילי, שהתמיכה והחיזוקים שאני מקבלת מהמשפחה היא אדירה ולא הייתי מתחלפת עם אף אחד אחר. אף פעם לא היתה לי תחושה שאני נפסדת מזה שיש לי הרבה אחים, כל אחד מצא את מקומו, וכל אחד קיבל את תשומת הלב שלו. אולי זה קשור לעובדה שאת הילדות העברנו במסגרת הלינה המשותפת אבל תמיד כשהייתי זקוקה להורים שלי הם היו שם בשבילי. וכשהכרתי את בעלי והוא סיפר לי שהם במשפחה שישה אחים אמרתי לו שהוא לא עושה עליי יותר מידי רושם
../images/Emo73.gif ../images/Emo82.gif איפה הייתי...
אני דווקא אתחיל מהעולם
טיילתי כתרמילאית בתאילנד, אוסטרליה וניו זילנד. זה היה טיול מדהים עם חוויות שלא הייתי עוברת בשום מקום אחר. את תאילנד פחות אהבתי, אולי בגלל התנאים בהם חיינו שם, ואולי בגלל שזה היה בתחילת הטיול והייתי להוטה להמשיך הלאה. את אוסטרליה מאד אהבתי, את המרחבים האינסופיים, המדבר האדום והעצום. את התושבים באיזורי הספר (שכאילו לקוחים מתוך הספרים). טיילתי שם מוקסמת. מהנופים, החיות, הים, הריף (שלא הצלחנו לצלול אליו
), התרבות כל כך דומה ועם זאת שונה בהרבה. אבל הכי אהבתי את ניו זילנד - שאם יש מקום בעולם שאליו הייתי עוברת לגור אילולא הייתי קשורה לארץ שלנו - זה בניו זילנד. כל דבר שנוגעים בו שם הוא מיוחד. האנשים מקסימים - כל כך רוצים לעזור וכל כך תומכים (היינו שם בתקופה של פיגועים רבים בארץ וההזדהות שם היתה גדולה, לעומת אוסטרליה שאליה עברנו אח"כ וקיבלנו יותר תגובות עוינות מאוהדות) הפתיעה אותנו התמימות של התושבים, למשל אותם דוכנים לצד הדרך עם שלל פירות וירקות כשלכל אחד מוצמד מחיר ואין מוכר, כל אחד שם בקופסה את הסכום המתאים לוקח את העודף וממשיך בדרכו... בניו- זילנד יש גם נופים מדהימים מיערות ירוקי עד ועד חופים משגעים, יש גם תופעות טבע מרשימות מהרי געש ואזורים בעלי פעילות וולקנית מרשימה עד להרים מושלגים וקרחונים פעילים. והחיות שיש שם, והפעילות המוטרפות שיש שם. פשוט חוויה לכל מטייל (אומרים שקצת משעמם לגור שם אבל עם כל האקשו הקיים כאן לא יזיק קצת שקט לא?)
אני דווקא אתחיל מהעולם
עכשיו ראיתי שההמשך שכתבתי לא עלה
אז לגבי המעברים בארץ. כאמור עד לאחר הצבא חייתי בקיבוץ באצבע הגליל, משם עברתי לקיבוץ אחר בעמק בית שאן
לגור עם מי שהיה אז חבר שלי, ואחרי כמה שנים שבמהללכם עשיתי את התואר הראשון שלי, עברנו לגור בישוב קהילתי במשגב. כשנפרדנו, עברתי לגור לראשונה לבדי מזה שנים רבות בקיבוץ ליד נהריה וכשהכרתי את בעלי
עברנו לגור יחד בנהריה ומשם הגענו לכאן לכרכור שזה המקום הכי דרומי שהייתי מוכנה להגיע אליו... המעברים מהקיבוץ המוגן והמגן אל החיים העצמאיים היו מאד מחזקים ומבחינתי זה עוד צעד חשוב שעשיתי בחיי. דבר נוסף שרציתי לומר בעניין זה על החיים בישוב קהילתי במשגב, מצד אחד זו היתה חוייה מדהימה, הנוף מהבית שלנו היה עוצר נשימה (אפשר היה לראות את הכנרת ואת הים התיכון מאותה נקודה), הבית היה יחסית מבודד עם שטח גדול מאד של דשא וצמחייה והוא גבל בקצה ההר. לכאורה מושלם, החיים בישוב כזה, ובאיזור כזה מלא רוחניות היו מאד מעניינים אך אני אישית לא לגמרי התחברתי אליהם. אני מאד אוהבת את הטבע ולחיות קרוב לטבע זה חלום מבחינתי, אבל לחיות בישוב קטן בו כולם מכירים אותך ואתה שומע כל הרכילות על כל אחד מהישוב - מזה היה לי מספיק בקיבוץ. בנוסף הקשר שהיה לי עם אותו חבר התדרדר ליחסים בלתי נסבלים. ועם קושי גדול לפרק את החבילה (אחרי 10 שנים). הסיום הזה הוביל אותי אל התקופה המאושרת בחיי. (ועל כל זה אולי אני ארחיב בהמשך) שינוי נוסף היה בשבילי המעבר לגור בעיר, המעבר מחיים בתוך מסגרת לוחצת של חוסר פרטיות אל מקום שהאנונימיות בו היא אפשרית. היה לי כיף שאפילו את השכנים בבלוק שלי לא ממש הכרתי. הייתי מאושרת שיכולתי לצאת לרחוב עם הכלב לטיול מבלי שאני צריכה לדפוק חשבון למישהו - אנונימית. אני טיפוס מאד חברותי, אבל גם מאד קנאית לפרטיות שלי. וזה היה חדש לי.
אז לגבי המעברים בארץ. כאמור עד לאחר הצבא חייתי בקיבוץ באצבע הגליל, משם עברתי לקיבוץ אחר בעמק בית שאן
תודה ../images/Emo140.gif
ההכרות עם בעלי נעשתה על ידי חבר משותף מהעבודה שלי. הוא שמע שנפרדתי מהחבר שהיה לי והודיע לי שברגע שאני אהיה מעוניינת יש לו מישהו מקסים להכיר לי. עברו מספר חודשים והחלטתי שהגיע הזמן לראות עולם ונעניתי להצעה שלו. הסיפור היפה כאן הוא באותו חבר נתן לבעלי (לצורך העניין נקרא לו ד')את הטלפון שלי, אבל ד' שהיה בשוק מזה שאותו חבר מנסה לשדך לו מישהי ולא ממש התכוון לעשות משהו בעניין. אשתו של אותו חבר לקחה את הטלפון והתקשרה אליי להזמין אותי אליהם (מה שלא התאפשר באותו ערב) אך כתוצאה מזה כבר לא היתה לד' ברירה והוא התקשר אליי. האמת שכבר בפגישה הראשונה ידעתי שיש כאן משהו שעוד לא היה לי קודם. ומהר מאד היה לי ברור שזה זה! אולי בזכות מי שאני כשאני איתו, אולי בזכות שלוות הנפש הוא נותן לי וכנראה בזכות זה שהוא האדם הכי מדהים שפגשתי! מכאן ועד החתונה הדרך היתה יחסית קצרה - דיברנו על חתונה בערך חצי שנה אחרי ההכרות ביננו, וההצעה הרשמית המדהימה הגיעה כמה חודשים אחרי. התחתנו כשנה ושלושה חודשים אחרי שהכרנו. מתי הכרנו? אני הייתי בת 28 וד' היה בן 33. וכמה ילדים אנחנו רוצים? אני הייתי רוצה ארבעה ילדים (הולכת על מספרים זוגיים) וד' עדיין לא גיבש עמדה בעניין ובנתיים זורם איתי בעניין.
ההכרות עם בעלי נעשתה על ידי חבר משותף מהעבודה שלי. הוא שמע שנפרדתי מהחבר שהיה לי והודיע לי שברגע שאני אהיה מעוניינת יש לו מישהו מקסים להכיר לי. עברו מספר חודשים והחלטתי שהגיע הזמן לראות עולם ונעניתי להצעה שלו. הסיפור היפה כאן הוא באותו חבר נתן לבעלי (לצורך העניין נקרא לו ד')את הטלפון שלי, אבל ד' שהיה בשוק מזה שאותו חבר מנסה לשדך לו מישהי ולא ממש התכוון לעשות משהו בעניין. אשתו של אותו חבר לקחה את הטלפון והתקשרה אליי להזמין אותי אליהם (מה שלא התאפשר באותו ערב) אך כתוצאה מזה כבר לא היתה לד' ברירה והוא התקשר אליי. האמת שכבר בפגישה הראשונה ידעתי שיש כאן משהו שעוד לא היה לי קודם. ומהר מאד היה לי ברור שזה זה! אולי בזכות מי שאני כשאני איתו, אולי בזכות שלוות הנפש הוא נותן לי וכנראה בזכות זה שהוא האדם הכי מדהים שפגשתי! מכאן ועד החתונה הדרך היתה יחסית קצרה - דיברנו על חתונה בערך חצי שנה אחרי ההכרות ביננו, וההצעה הרשמית המדהימה הגיעה כמה חודשים אחרי. התחתנו כשנה ושלושה חודשים אחרי שהכרנו. מתי הכרנו? אני הייתי בת 28 וד' היה בן 33. וכמה ילדים אנחנו רוצים? אני הייתי רוצה ארבעה ילדים (הולכת על מספרים זוגיים) וד' עדיין לא גיבש עמדה בעניין ובנתיים זורם איתי בעניין.
ההצעה הרשמית ../images/Emo41.gif
כאמור דיברנו על הרצון להתחתן כבר לפני כן, לא כל כך באופן ישיר אבל בהחלט מובן - כאשר ד' אמר לי "אני אעשה את זה כמו שצריך" אמר, והזמן עבר... אחרי ארבעה חודשים עברנו לדירה חדשה ותוך כדי סידור החפצים ד' מקבל טלפון מאחותו שמודיעה לנו שביום חמישים אנחנו מוזמנים לארוחה במסעדה לכבוד חגיגתם של גיסתי והחבר שלה על כך וכך שנות חברות. נשמע סביר לא? אז הודעתי לד' שביום חמישי אין סיכוי כי יש לי לחץ בעבודה (כאמור אנחנו בנהריה והמסעדה בת"א), אבל הודעתי לו שביום רביעי אני בלאו הכי במרכז ואם הם יוכלו להקדים את זה אני אשמח לבא....(איזה נאיבית...) כמובן שהם יכלו להקדים את הארוחה.. ביום רביעי כמתוכנן ד' אסף אותי בצהרים מביתו של אחי (אליו הלכתי אחרי שסיימתי את העניינים במרכז) והתחלנו בנסיעה לת"א. מסתבר שהכוון הוא מסעדת "קרן" הידועה לשמצה (שבנתיים נסגרה). באיזור רמת אביב אנחנו הטלפון בדיבורית מצלצל ואחותו מודיעה לנו שהיא מתעכבת כי היא תקועה בעבודה (הנסיבות שהיא ציינה נשמעו הגיוניות לחלוטין) ושאנחנו נגיע לפניהם למסעדה והם יצטרפו מאוחר יותר... ד' שאל אותי אם אני בכל זאת מעוניינת ללכת למסעדה ושאולי נחזור, אבל כאמור אנחנו אוטוטו שם ולחזור לנהריה ככה סתם לא נראה לי, אז החלטתי שאנחנו נהנה ונאכל ונבלה לנו. עם הגעתנו ליפו התחיל ה"בלבול" ד' לא מצא את המסעדה למרות שהוא היה שם וכל זה בגלל שיפו שופעת בכבישים חד סטריים וכל פעם מצאנו את עצמנו במקום אחר ואת היעד ראינו חולף על פנינו. כשהגענו לפלורנטין לא יכולתי שלא לפרוץ בצחוק עז עד דמעות וד' המסכן היה לחוץ כבר ומיואש (אני מודה שפרשתי את זה כסתם עצבנות מהטרטור בין הרחובות, אח"כ הבנתי למה). לבסוף הגענו למסעדה אמרנו את שמנו בכניסה (עדיין לא החשיד אותי כי נכון לאותה תקופה לאחותו היה את אותו שם משפחה) ונכנסו... המלצר הפנה אותנו לשולחן פינתי עם שני מקומות...
אז שאלתי את המלצר "כמה אנשים רשומים על ההזמנה הזו?" ד' מיד קפץ ואמר שזה רק אנחנו ואחותו וחבר שלה - נשמע לי קצת תמוה אבל מה אכפת לי באתי להנות, הם יצטרפו בהמשך ונוסיף אותם לשולחן שלנו... והלכתי לי לשירותים שהיו מרשימים בפני עצמם. התחלנו בארוחה המדהימה, אין ספק שזו היתה בחירה טובה. ישבנו בשולחן הפינתי במרפסת הסגורה של המסעדה. האוירה היתה קסומה וגם הזוג הנוסף שישב קרוב אלינו לא הפריע לאוירה הנהדרת. אכלנו את המנה הראשונה, השניה והעיקרית
וכל דבר שנכנס לפה היה כל כך טעים וכל כך נימוך שקשה לתאר את הטעם. כל הזמן ציינתי את העובדה שאחותו וחבר שלה בטח יגיעו עוד מעט וכמה שהם מפסידים. כשסיימנו עם המנה העיקרית והזמנו קינוחים, כבר אמרתי לד' שיתקשר לראות מה קטרה איתם כי אנחנו כבר לפני סיום, אבל ד' העביר את זה בטענה שהיא בטח נורא עסוקה. (נאיבית כבר אמרתי...) כוון שישבנו בשולחן פינתי, אני ישבתי בצלע אחת וד' בצלע הקרובה אליי ולא מולי. הוא ישב עם הגב אל המקום ממנו יצאו המלצרים ולא ראה כשהם יוצאים משם... רב המלצרים יצא עם שתי צלחות גדולות מכוסות במכסה כיפתי כסוף (לא יודעת מה המונח המקצועי של זה, אבל זה הכיסוי ממתכת בצורת כיפה שנהוג לכסות איתו את האוכל). ואני אומרת לד' "וואו איזה קינוח מביאים לנו..." המלצר ניגש מניח צלחת אחת מול ד' וצלחת אחת מולי ומרים את הכיסוי..... בשניה הראשונה אני קולטת שהצלחת של ד' ריקה! ובמבט נוסף אני רואה שעל הצלחת שלי נרשם בסירופ שוקולד"האם תנשאי לי?" וקופסה ירוקה של טבעת מונחת מתחת (אני זוכרת שעוד חשבתי לרגע שזו טעות
) אני הייתי די המומה ומרוב התרגשות לא הצלחתי לפתוח את הקופסה של הטבעת. אבל מיד הודעתי לו שכן. את ההמשך אני לא כל כך זוכרת , רק שהוא ציין שעכשיו אני בטח מבינה שאחותו לא ממש אמורה להגיע וכשהתקשרנו אליה היא בכלל היתה בחתונה של חברה שלה. עוד אני זוכרת שהקינוחים היו גם טובים (מסתבר שהצלחנו לאכול עוד משהו למרות ההתרגשות). טוב, אז הוא עמד בהבטחתו ועשה את זה כמו שצריך. והאנקדוטות - מסתבר שאת הטבעת הוא קנה כבר חודשיים לפני כן והסתיר אותה אצל הוריו. כשהוא אסף אותי מאחי הטבעת היתה בתא הכפפות ולפני שנכנסתי לרכב הוא העביר אותה לתיק שלו, באופן תמוה מיד כשנכנסתי פתחתי את תא הכפפות לחפש שם נייר או משהו (וזה לא מקום שאני נוברת בו לרוב) ד' אומר שהוא החסיר פעימה
.
כאמור דיברנו על הרצון להתחתן כבר לפני כן, לא כל כך באופן ישיר אבל בהחלט מובן - כאשר ד' אמר לי "אני אעשה את זה כמו שצריך" אמר, והזמן עבר... אחרי ארבעה חודשים עברנו לדירה חדשה ותוך כדי סידור החפצים ד' מקבל טלפון מאחותו שמודיעה לנו שביום חמישים אנחנו מוזמנים לארוחה במסעדה לכבוד חגיגתם של גיסתי והחבר שלה על כך וכך שנות חברות. נשמע סביר לא? אז הודעתי לד' שביום חמישי אין סיכוי כי יש לי לחץ בעבודה (כאמור אנחנו בנהריה והמסעדה בת"א), אבל הודעתי לו שביום רביעי אני בלאו הכי במרכז ואם הם יוכלו להקדים את זה אני אשמח לבא....(איזה נאיבית...) כמובן שהם יכלו להקדים את הארוחה.. ביום רביעי כמתוכנן ד' אסף אותי בצהרים מביתו של אחי (אליו הלכתי אחרי שסיימתי את העניינים במרכז) והתחלנו בנסיעה לת"א. מסתבר שהכוון הוא מסעדת "קרן" הידועה לשמצה (שבנתיים נסגרה). באיזור רמת אביב אנחנו הטלפון בדיבורית מצלצל ואחותו מודיעה לנו שהיא מתעכבת כי היא תקועה בעבודה (הנסיבות שהיא ציינה נשמעו הגיוניות לחלוטין) ושאנחנו נגיע לפניהם למסעדה והם יצטרפו מאוחר יותר... ד' שאל אותי אם אני בכל זאת מעוניינת ללכת למסעדה ושאולי נחזור, אבל כאמור אנחנו אוטוטו שם ולחזור לנהריה ככה סתם לא נראה לי, אז החלטתי שאנחנו נהנה ונאכל ונבלה לנו. עם הגעתנו ליפו התחיל ה"בלבול" ד' לא מצא את המסעדה למרות שהוא היה שם וכל זה בגלל שיפו שופעת בכבישים חד סטריים וכל פעם מצאנו את עצמנו במקום אחר ואת היעד ראינו חולף על פנינו. כשהגענו לפלורנטין לא יכולתי שלא לפרוץ בצחוק עז עד דמעות וד' המסכן היה לחוץ כבר ומיואש (אני מודה שפרשתי את זה כסתם עצבנות מהטרטור בין הרחובות, אח"כ הבנתי למה). לבסוף הגענו למסעדה אמרנו את שמנו בכניסה (עדיין לא החשיד אותי כי נכון לאותה תקופה לאחותו היה את אותו שם משפחה) ונכנסו... המלצר הפנה אותנו לשולחן פינתי עם שני מקומות...
אמא של עופרי וטל
New member
../images/Emo99.gif
אפילו אני הייתי עונה "כן" להצעה כזאת....
אפילו אני הייתי עונה "כן" להצעה כזאת....
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.