הסרט "שיווי משקל"

[noam_ma]

מחר (יום ראשון) בערוץ 3 -

שיווי משקל (ישראל 2003) דרמה. אהבת חייו של איתמר בן ה-12 היא החלקה על הקרח - תחום שבו הוא מצטיין במיוחד. אבל בשל מום מולד - הוא הולך ומתחרש, ובגלל החשש לאיבוד שיווי המשקל - הוא אינו יכול יותר להמשיך להחליק על הקרח. הידיעה המרה מנפצת בבת אחת את עולמו השליו של איתמר, ומעוררת בילד הממושמע והרגוע בדרך כלל זעם, תדהמה ובלבול גדול. מתוך סירובו להשלים עם רוע הגזירה, הוא פוגש בנטלי, ילדה פרועה ממשפחה הרוסה, שהופכת לפרטנרית החדשה שלו להחלקה על הקרח. המפגש עם נטלי מוציא מאיתמר תחושות חדשות שלא ידע שקיימות בו, ועוזר לו להתמרד כנגד הוריו, חבריו, רופאיו וכל שאר המוסכמות הסובבות אותו - ובעיקר כנגד תהליך ההתחרשות הבלתי נמנע שלו. בתפקידים הראשיים: עמית ליאור, צופית גרנט, אסף קימל ומיטל פילטר. במאית: דורית חכים. תסריטאית: אליען לזובסקי. מפיקה: יפעת פרסטלניק. יום ראשון, 30.11, 21:15

 

[0ne Man]

היה סרט נהדר, נוגע ללב!

 

[צלף]

במיוחד אקט הסיום של הסרט

שהגיבור המתחרש (שגם מאבד בהדרגה את חוש שיווי משקל) מנסה לרקוד בתחרות בעידודה הפעיל של בת זוג שלו נטלי, בהתחלה זה מצליח יופי עד שהוא עף על הקרח... עד כמה אנחנו יכולים להתגבר על מגבלתינו

 

[0ne Man]

הילד שבסרט הזכיר לי

את עצמי בילדותי. כילד, גם לי היתה הכחשה לעובדה שאני לא שומע, וגם לי היה שיער ארוך, עד לכתפיים (תאמינו או לא

)ואם אני כבר הייתי מרכיב מכשירי שמיעה, אז הייתי מסרק את השיער כך שיכסה על מכשירי השמיעה. אני זוכר, שבילדותי, בהתפרצות זעם אחת (אני הייתי ילד קצת היפראקטיבי) השלכתי את מכשירי השמיעה שלי מהחלון החוצה. אני עד היום זוכר את הבכי של אימי ז"ל. היא בכתה כל היום. מה שסרט אחד מסוגל להזכיר לך....

 

[צלף]

לי לא היה את העונג הזה

פשוט אני הרכבתי מכשיר שמיעה שדומה לשתל הקוכליארי היום, כלומר קופסה בגודל קופסת סיגריות על הגופיה, ושני חוטים שמשתלתלים עד לאוזן. ובכל מקום חדש לפעמים הייתי מין

כזה, כלומר הייתי עולה לאוטובוס, הייתי מבחין שכולם היו מסתכלים בי... אבל בגיל 17 שהיה לראשונה מכשירי שמיעה קטנים ששמים על האוזן, אזי כן גידלתי שער ארוך במשך שנה עד שראיתי שזה לא עוזר, אי אפשר להסתיר את זה שמדברים...

 

[צלף]

אבל יש מסר מוסווה בסרט שלא מצא חן

בעיני... לכמה משפחות בישראל יש גינה גדולה ובריכה בחצר וקרח להחליק ו- 20 תלמידים בכיתה

הסרט כאילו צולם בסביון, וזה משדר מסר מוסווה על רמת חיים נורמטיווית כביכול, שאם אתה לא ברמה זאת אינך רשאי לחיות כוכב קולנוע... דוקא הרוב המכריע של החרשים הם אכלוסיית דחק

 

[0ne Man]

אל תשכח שמדובר בילד

ואולי הוריו (בסרט) הם אנשים מבוססים. אין קשר בין מצב כלכלי לשמיעה, אצל ילדים.

 

[milford]

לא ראיתי עדיין את הסרט אבל

הקלטתי אותו ואראה את זה מחר כנראה. בכל מקרה, גם בלי לראות את הסרט כשקראתי את הבקרוב חשבתי על כך שדווקא בחרו בהחלקה על הקרח ועוד בישראל שיש מעט מקומות שבהם אפשר להחליק על הקרח...היו צריכים לבחור משהו יותר ישראלי לדעתי. אחרי שאראה את הסרט אוכל גם להחוות דעה על הסרט עצמו

 

[moran f]

היה דידקטי להפליא

 

[milford]

ראיתי את הסרט

ראיתי את הסרט והתאכזבתי מאד ממנו היתה לי הרגשה שאין לו תוכן ממשי ושהיו קפיצות בנושאים - רגע אחד הם אצל הרופא וברגע השני כבר נותנים לו מכשיר שמיעה ומי שלא בעניינים יכול להבין שהרופא הוא זה שנתן את המכשיר או שסתם נכנסו לחנות וקנו ונתנו לילד - הלו, יש סוכנויות שמיעה ... ועוד דברים מהסוג הזה. לפי הרופא השתמע שהחרשים כולם ללא שיווי משקל...למרב ידיעתי זה לא נכון. יש כאלו שבאמת יש להם בעיה בשיווי משקל אבל להגיד שלכולם יש בעיה כזו - נשמע די מפוקפק. והיתה לי הרגשה שאין ממש מסר בסרט או שלפחות הוא לא הועבר נכון ושזה היה סרט בלי ידיים ורגלים - סיימתי לצפות בו בהרגשה שיש פה פספוס גדול ושהיו חורים גדולים מאד בתסריט של הסרט - וחבל , עד שעושים סרט על נושא כזה אז עושים דבר כזה. ועוד משהו משונה היה בסרט, בהתחלה שולחים ילד שכבר רכש את השפה המדוברת וכבר לא תינוק ללמוד ש"ס במקום לשלוח אותו לשפר את קריאת השפתיים - מוזר!!! גם הסיפור של ההורים - איזה מן דבר זה שהאבא סומך על הילד שידבר עם המאמן על המצב של הילד בזמן שהוא יודע שהילד מתכחש למצבו (גם האבא התכחש בעצם) אבל היתה הרגשה שמי ששולט בחינוך אלו הילדים ולא ההורים - איפה הם ואיזה מן הורים יש לילדה? (משרד הסעד לא מתערב פה? האבא לא בבית - מהמר בטורקיה והאמא איפשהו במקום אחר בארץ עם בעל אחר והם משאירים את הילדה לבד עם הפילפינית שלה) בקיצור, יצאתי מהסרט מאוכזבת ואני חושבת שהיו יכולים לעשות משהו יותר מוצלח בכסף הזה שהקרן השקיעה בו (נו, טוב לתסריטאית היו כנראה קשרים טובים...)

 

[0ne Man]

רוב הסרטים

אינם מדייקים בפרטים שוליים של העלילה, כדי לא להכביד על הצופה ועל העלילה. לדעתי, לא צריכים לצפות בסרט כזה ולחפש "אי דיוקים" מול המציאות ולפי זה לשפוט את העלילה. לדעתי,הסרט ביקש להעביר כאן מסר כפול: מסר אחד הוא לשומעים - שילד לקוי שמיעה אינו שונה מילד שומע. גם ללק"ש יש יכולת להצליח,לאהוב,להרגיש ולהיקלט בחברה. המסר השני הוא ללק"ש עצמו- שאין צורך להתבייש או להתכחש לבעיית השמיעה, אלא להשלים עם הבעייה ולהתמודד איתה. ולדעתי הסרט העביר את שני המסרים האלה בצורה יפה ומרגשת! לכל האי דיוקים שציינת, לא התייחסתי כלל במהלך הצפייה, כיוון שלא זו היתה מטרת הסרט.

 

[moran f]

הפרטים מרכיבים את הפאזל

וסרט שמחפף בפרטים הוא סרט לא אמין ולכן לא טוב. גם סרט שמשעבד את העלילה לטובת המסר הוא סרט לא טוב. יוצרי הסרט כנראה כל כך התלהבו מהמסר שלהם שהם היו מוכנים לוותר בשבילו על אמינות ועלילה. מסר טוב משתמע מהסרט, לא צריך להאכיל את הצופים בכפית.

 

[0ne Man]

אם הבמאים

של סרטים שוברי קופות כמו הארי פוטר, פארק היורה או שליחות קטלנית 1+2+3 היו חושבים כמוך ומקפידים על פרטים קטנים, אף אחד לא היה הולך לראות את הסרטים. אין מקום כמו בית הספר לכישוף וקוסמות הוגוורסט ואין רציף תשע ושלושה רבעים. אבל את מי זה מעניין? צופים אוהבים את האקשן או את הדרמה שבסיפור, לא את הפרטים הקטנים. אבל זאת, כמובן, כמו תמיד, דעתי האישית בלבד.

 

[moran f]

העקביות היא לעולם הסיפור,לא לעולמנו

הוגוורטס קיים בעולם של הארי פוטר. מצד שני, אם פתאום היו נוחתים לך חייזרים באמצע הסרט, זה היה הורס את האמינות, לא? כי בעולם של הארי פוטר יש קוסמים אבל אין חייזרים. מצד שני, אם באמצע פארק היורה אחת הדמויות הייתה ממלמלת לחש בלטינית ונעלמת מהאי, לא היית חושב שזה פתרון לא אמין? ככה זה - מי שרוצה לכתוב סיפור טוב (ולא משנה כרגע אם לסיפור קצר, לספר או לתסריט) צריך לקבוע כללים לעולם שלו ואז לשמור אותם. הבמאית של הסרטבחרה למקם אותו בישראל של היום פחות או יותר, ולכן אני כן מצפה ממנה לשמור על עקביות ואמינות בהתייחסות לישראל של היום. בכל מקרה, היו הרבה דברים שהפריעו לי בסרט, פרטים כמו אלו שהזכירו כאן דווקא לא.

 

[milford]

זה תלוי

האמינות תלויה בנושא הסרט - הארי פוטר זה סרט בדיוני וכך גם שליחות קטלנית שהיה סרט פעולה ופה מדובר בסרט דוקומנטרי אז פה האמינות צריכה להיות במקום (פה מורן צדקה) ולכן עצם החוסר האמינות גרמה לפספוס של הסרט. לנסיון, הראתי לאמא שלי את הסרט בלי לספר לה על מה זה והיא שאלה אותי בסוף מה רצו לספר פה??? (ואמא שלי אשה אינטליגנטית) יש פה פספוס גדול. ואתה בא מנקודת מבט של אחד שבא מתוך העניין אז אתה יודע על מה הסרט אבל אנשים שומעים או כאלו שלא מכירים מצבים כאלו לא יבינו מה "רצה המשורר להגיד"

 

[moran f]

אני לא לגמרי מסכימה

לדעתי המסרים של הסרט הזה היו די מובנים מאליהם - מי שכתב את הסרט בחר להאכיל את הצופים בכפית. זאת אחת הבעיות הגדולות שהיו לי עם הסרט.

 

[milford]

ופה אני לא מסכימה אתך...

שום כפית וגם לא כף לא היתה פה כי מרוב עצים לא ראו את היער ולא היה מסר, לפחות מבחינתי, שאפשר היה להבין מה רוצים לספר בכלל. אני חושבת שהיום יש נטייה לדבר בכאילו ובכזה ולא לספר את הסיפור כך שאפשר להבין אותו -עם הקדמה, אמצע וסוף - ויש נטייה לספר סיפור וכך גם בסיפורת קופצים מפה לשם ואז את לא יודעת מה בעצם רצו לספר וגם כאן היה משהו בסגנון - יצאו מנקודת הנחה שכולם יודעים איך חי ומרגיש ילד שמתחיל לאבד את השמיעה שלו וכל הסיפור של הילדה נשמע מאד יוצא דופן (לדעתי) והדמויות בכלל לא דמויות ממוצעות - כמה משפחות אתם מכירים שחיות כמו המשפחות בסרט?? בעיני, הסרט לא היה מוצלח ואני מקבלת את זה שאתם קבלתם את המסר שלו כמו שהוא והתרשמתם ממנו לטובה יותר ממני - זה מקובל עלי.

 

[moran f]

מי אמר שהם צריכים להיות ממוצעים?

זה סרט. דמויות בסרט הן בד"כ לא ממוצעות (וגם מי שנראה ממוצע הוא הרבה פעמים לא באמת כזה). דווקא הסיפור היה די לינארי - קרה א', קרה ב', קרה ג', הסוף. היו כל מיני קפיצות לא קטנות, אבל בסך הכל הלכו מההתחלה לסוף בלי סטיות. אני גם לא ראיתי שם שום כזה-כאילו. אני שמעתי את המחברת מדברת מגרונן של הדמויות ומסבירה את המסר בצורה ישירה (וזה מה שאני מתכוונת ב"כפית"). ואם ב"אתם" את מתכוונת אלי, אני באמת לא התרשמתי מהסרט לטובה.

 

[0ne Man]

על טעם, ריח, וסרטים -

אין להתווכח. בעיני הסרט מצא חן. לא עיניין אותי שבסרט לא הראו איך מתאימים לאיתמר את מכשיר השמיעה ולא עניין אותי הדמות הלא אמינה של הנערה, שחיה בבית לבד עם מטפלת פיליפינית מבלי שרשויות הרווחה יתערבו. הסרט לא מנסה לתאר לנו כיצד רוכשים ומתאימים מכשירי שמיעה או כיצד רשויות הרווחה מתערבות במהירות כאשר הן מגלות ילדה שננטשת לבד בבית. הבמאית ניסתה להעביר לנו דרמה על נער רגיל, שמאבד בהדרגה את שמיעתו, ואת ההתמודדות שלו עם האובדן, ולשלב בכך רומן רומנטי יפה ונוגע ללב בין נערה מתבגרת בעלת בעיות התנהגות לבין נער מתחרש. יש כאן מסר סמוי למתחרש, שאפשר וניתן להתמודד עם אובדן השמיעה,ויש כאן מסר סמוי נוסף לשומעים - שגם חירש יכול להצליח בחיים. ולדידי שני המסרים האלה השתלבו יפה בדרמה. אולי האכילו אותי בכפית, אבל היה יופי של מאכל. אני אנסה ליצור קשר עם דורית חכים, הבמאית, ולהזמין אותה לפורום לשוחח על הסרט שלה ולהגיב על ההערות שהועלו כאן. יהיה מעניין לקרוא את תגובותיה.

 

[צלף]

אנחנו קהל מיוחד ../images/Emo2.gif

כלומר, אנחנו יותר מתבייתים על סיפורים שמזכירים לנו חויות מהעבר, זה לא זהה להתרשמות של השומעים בגלל נקודת תצפית שונה...