../images/Emo42.gif שלום לכולם. היכונו לנאום ארוך
אני מאוד מאוד (מאוד) שמחה ומתרגשת מכך שהזמנתם אותי להשתתף בפורום שלכם, וזה לא מס שפתיים. אם יש מי שחשוב לי לשמוע את דעתו לגבי הסרט שלנו (דהיינו, של דורית חכים ושלי) הרי שאלו מי שיכולים להבין אותו יותר מכולם - אתם. קודם כל, קראתי את דעותיכם על הסרט, ובאופן ראשוני, שמחתי שהוא בכלל עורר איזשהן תגובות. כן, גם תגובות רעות הן לגיטימיות, כי שאתה עושה סרט, הכי חשוב לך הוא שיגיבו אליו באיזשהי דרך - אפילו אם זה כדי לטעון שהעלילה לא אמינה, או שהסרט מאכזב וגו'. אחרי הכל, אדישות היא העונש האכזרי ביותר לכל יוצר. לכן צדקה milford כשאמרה שזו הזדמנות יוצאת דופן עבורי לקבל חוות דעת של אנשים שלא מכירים אותי על יצירה שיצרתי. אז לפני הכל, תודה שצפיתם ותודה שהיה לכם מה להגיד, אפילו אם (חלקכם) לא אהבתם אותו. ועכשיו, קצת על הסיפור עצמו: הסרט מבוסס על הקצנה מאוד בוטה של חווייה שעברה עלי בילדותי. בגיל 5 התחלתי לאבד את השמיעה בשל בעיה בעצם השמיעה, אשר הפסיקה לרעוד ולהעביר את גלי הקול למוח. חלפו כמה חודשים עד שהוריי הבחינו בתהליך הזה, שהיה איטי והדרגתי - אם כי גם עקשני ביותר. בתקופה ההיא, הרופאים לא ידעו איך להתמודד עם בעיה כזאת בארץ (אמי סיפרה לי שגם היום לא כל כך יודעים), וזאת הסיבה לכך שעברתי שלושה ניתוחים כושלים בישראל. כעבור שנתיים של טיפולים, בדיקות, ניסיונות ואכזבות, שמעו הוריי על פרופסור בכיר בגרמניה, המתמחה בניתוחים המטפלים באופן ספיציפי בבעיה כמו שלי. בגיל 8 נותחתי בגרמניה (בעיירה טיבינגן), ועצם השמיעה שלי הוחלפה בתותבת מפלטינום. הניתוח התבצע רק באוזן שמאל (אוזן ימין כמעט לא שומעת, עד היום) - וכ-48 שעות לאחר הניתוח שבתי לשמוע באוזן שמאל, אם כי לא 100 אחוז. את החוויות מאז אני בקושי זוכרת. מנגנון ההדחקה עובד שעות נוספות, כנראה. מה שכן, אני זוכרת רגעים, תמונות קצרות. אני זוכרת אותי יושבת מול הטלוויזיה ולא שומעת כלום, או את המטפלת שלי צורחת עלי כי היא מתעצבנת שאני לא שומעת אותה. אבל אלו הבזקים, הבלחות קצרצרות. וגם בהן אני לפעמים לא לגמרי בטוחה, כי הזכרון הוא מתעתע, ולפעמים אנחנו ממציאים אותו מחדש. אני אפילו לא זוכרת איך התייחסתי למה שעבר עלי אז - האם הייתי אדישה, האם רק העמדתי פנים, האם הדחקתי. גם היום, בגיל 28, כשאני אדם שומע (למרות שזה רק באוזן אחת), אני מרגישה שאני מכירה קמצוץ מהחווייה הזו. נכון, אני לא יודעת איך זה להיות חירש לגמרי, אבל כמי שחיה עם לק"ש - ואפילו קלה מאוד - אפשר לומר (זהירות, מטאפורה בינונית!) שגם אם אני לא מכירה את הבית הספיציפי, אני מכירה את השכונה. כשהתיישבתי לכתוב את התסריט של "שיווי משקל", לקחתי חוויות מהיומיום הנוכחי שלי + כמה קרעי זכרונות שצפו מאז - ערכתי להם הקצנה בוטה - והפכתי אותם לסיפור. אחד הדברים שהבנתי בלימודי התסריטאות שלי באוניברסיטה, הוא שפעמים רבות הסיפור האמיתי שלנו, על כל פרטיו ואמיתותו, לא נכתב מספיק טוב כשאנחנו מעלים אותו על נייר. רק כשלקחתי קצת מרחק מכל החווייה הזאת - הפכתי את הגיבור לילד, הענקתי לו את האהבה להחלקה על קרח, ובקיצור, מיקמתי אותו הכי רחוק ממני - יכולתי לכתוב. המרחק איפשר לי פרופורציה, והפרופורציה איפשרה לי לגייס את הדרמה האישית כדי לנסות לספר סיפור רחב יותר. אני מודה שלא חשבתי על מסר, כשכתבתי את התסריט. רציתי פשוט לספר סיפור על חווייה שאני (קצת) מכירה. רציתי להתרגש ולרגש, אהבתי את הדמויות שיצאו לי מתחת לידיים, ורצתי איתן קדימה. כשישבתי מול המחשב, אחד על אחד, לא היה לי מושג שיום אחד מישהו ירצה לעשות מזה סרט. היה לי מזל גדול במובן הזה. רק אחר כך, כשפתאום ראיתי את המוצר הסופי, התחלתי לחשוב במונחים של "מסר". אני מכבדת את כל מי שטוען שהסרט הוא דידקטי (moran, למשל) ומקבלת את הביקורת בהכנעה (אם כי לא מסכימה. מותר לי?), אבל חשוב לי להגיד שהכוונה בכלל לא היתה כזאת. נכון, הבסיס של הסרט עסק בילד שמנסה להתמודד עם התחרשותו ולבסוף מתגבר על כך - אבל לא באנו לחנך אף אחד. היה לנו חשוב שבתוך כל החווייה הזו, גם ירקם שם סיפור אהבה והתבגרות, שהחירשות היא רק הגורם לו, ולא המהות שלו. בקיצור, אם לנסח את זה בבנאליות, היה לנו חשוב לספר סיפור על "החיים", ולא רק על "חירשות". הסיבה שהפכנו את הילדה בסרט, נטלי, לילדה מוזנחת, בת לאב שהוא איש עסקים מפוקפק ומתגוררת בבית ענק עם פיליפינית, היא בדיוק בגלל זה: היה לנו חשוב להראות ששני הילדים הללו הם מצולקים. נטלי אומנם בריאה בגופה, אבל נפשה מפוררת. וגם כל השמיעה המצויינת שבעולם לא תהפוך את המשפחה שלה לנורמלית, ולא תעניק לה אהבה של אם ואב. איתמר, לעומתה, אינו בריא בגופו, אבל משפחתו היא אוהבת, מגוננת ותומכת (גם אם לפעמים זה יותר מדי). אז מי קובע למי קשה יותר? מי חזק יותר? מי מתמודד יותר? לשניהם כואב, שניהם לא ממש יודעים איך להביע את הכאב הזה (אחרי הכל, הם רק ילדים) אבל דווקא מתוך הכאב הזה צומחות התבגרות, ואהבה, וגם כוח גדול - שמלמד אותם שהם יכולים לנצח את הכל. בנוגע לשאלת האמינות של הסרט: ראשית, לגבי נטלי, אני יכולה להעיד באופן אישי שאני מכירה כמה וכמה ילדים מוזנחים שהרשויות הסוציאליות לא מתערבות בעניינם, למרות שההזנחה וההתעללות בהם ידועים לכולם. אחד מהם מתגורר בדירה מעליי, ולמרות שפניתי לרשויות אינספור פעמים (וגם שכנים נוספים) - איש אינו פועל בעניינו. לצערי, רשויות הרווחה הרבה פחות עירניות ממה שנדמה לכם, ולפעמים פשוט ידם קצרה ואין להם אפשרות חוקית להושיע. בנוגע לשמיעה: רוב הסרט נעשה בייעוצה הצמוד של "שמע".אבל אני מניחה שכששלושה אנשים שומעים - דורית הבמאית, היועץ מ"שמע" ואני - מנסים לעשות סרט העוסק בהתחרשות, תמיד נפספס בפרטים. אחרי הכל, אף אחד מאיתנו לא מכיר את זה כמו מי שחווה את זה. אפילו ההיכרות שלי, כאמור, היא מוגבלת. אם זה ביאס מישהו מכם, אני מתנצלת. זו לא היתה הכוונה. להיפך. גם אני חושבת שיש כמה קפיצות ופערים בסרט, אשר נגרמו מכך שהתסריט המקורי קוצר באופן משמעותי. אני לא אייגע אתכם בכל מיני תירוצים והסברים טכניים, אבל בואו נגיד שניסינו לספר סיפור של 70 דקות ב-42 דקות, ואני מניחה שיש לזה מחיר. בסרט הבא נלמד ממנו. יחד עם זאת, אני מודה שאני לא חושבת שהפערים הם עד כדי כך קריטיים, ורוב הצופים שדיברתי איתם עד היום דווקא הבינו את הסרט מאוד ואף אהבו אותו. אבל כאמור, סרטים (ואומנות בכלל) זה קודם כל עניין של טעם, ולכל אחד טעם משלו. לגיטימי לגמרי. ועוד דבר אחד קטן: הסוף המקורי של התסריט היה הפוך. איתמר עובר איזשהו ניתוח (כמוני), וחוזר לשמוע - אבל מאבד את נטלי, שנשלחת לגור עם אימא שלה בחו"ל. כשהתחלנו לעבוד על הסרט, שמתי לב שהסוף הזה יותר ויותר מפריע לי. זה היה הרגע הראשון שבו התחלתי להתייחס ל"מסר". חשבתי שזה לא נכון להעביר את איתמר את התהליך הזה, שבמסגרתו הוא מתמודד עם ההתחרשות שלו - ואז לגאול אותו ממנו באמצעות "נס" הוליוודי. גם כאן, חשבתי שיותר נכון לקחת מרחק מהסיפור האישי שלי, ודווקא להראות שאיתמר אכן מתחרש, אבל הוא מרוויח אהבה ראשונה ושמחה גדולה. ושוב, בשקלול הסופי, מי יקבע מה מהם יותר שווה? השמיעה או האהבה? רק הצופים. זהו. עד כאן נאום ההגנה. התובעים מוזמנים להמשיך לצלוב את הסרט, המגנים מוזמנים להמשיך לאהוב אותו. אני, בכל מקרה, אסירת תודה על ההזדמנות שנתתם לי להגיב ובכלל - שהיה לכם אכפת. ד"ש חם אליען לזובסקי