../images/Emo41.gifהמשך
נידוי חברתי שרה שיוביץ: "המדינה גוזלת לי את הסיכוי להביא ילד נוסף" שרה שיוביץ מאזינה בשקט לדברים הנרגשים שמשמיעים ורדית ותמיר. הסיפור שלה אחר אך גם זהה. היא בת 25 בלבד, מורה במקצועה, ואם לילד בן שנה בדיוק - תוצאה של טיפולים שהצליחו. לפני ארבע שנים נישאו שרה ויניב שיוביץ, וכזוגות דתיים רבים אחרים - מיד רצו ילד. "אחרי שנה ללא הריון פנינו לרופא", מספרת שרה. "עשינו בדיקה וגילינו שיש לי בעיה קלה יחסית לטיפול - ביוץ מוקדם. נתנו לי כדורים, אך הם לא הועילו. עשיתי צילום רחם, וגילינו שיש לי בעיה מולדת, נדירה מאוד, של רחם דו-קרני. הרופא הציע לערוך הזרעות. עשינו שיבעה ניסיונות במהלך שיבעה חודשים. הם ניכשלו אחד אחרי השני. הגענו לאיי-וי-אף והתחלנו בהפריות. בהפריה הראשונה קיבלתי מינון קטנטן של הורמונים, אך למרות זאת הגעתי למצב של גירוי יתר שחלתי. שאבו לי 32 בייציות, מתוכן הפרו 28. 14 עוברים היו באיכות טובה. ההפריה הראשונה נכשלה. "הייתי הולכת למערת המכפלה, ומתחננת לה' שישמע את תפילתי כשם ששמע את תפילתה של שרה. עברתי מחזור נוסף של החזרת עוברים מוקפאים ללא תרופות. החזירו לי שלושה עוברים. שניים שרדו ואחד התפתח, בשמחת תורה הוא יהיה בן שנה. לפני כחודשיים פניתי לרופא בבקשה לחזור להזרעות. התעקשתי על הזרעות בגלל הקטע הנפשי הקשה הכרוך בטיפולי ההפריה החוץ-גופית. הרופא אמר לי שאני 'מבזבזת זמן', כדבריו. עכשיו אני בלחץ. בקרוב כבר לא אהיה זכאית יותר לטיפולים". לכאורה, אין בין שרה ויניב שיוביץ לורדית חסון ובעלה תמיר - ולו מעט מן המשותף: משפחת שיוביץ מתגוררת בהתיישבות מעלה מכמש, שמעבר לקו הירוק. ורדית ותמיר הצביעו למר"ץ בבחירות האחרונות. שרה מכסה את ראשה במטפחת, ואילו ורדית מגיעה לראיון במכנסים צמודים וחולצה קצרצרה. עכשיו הם יושבים יחדיו באותו חדר, ומשלימים אלה את דברי אלה, ממש כאילו היו מספרים סיפור אחד. "משמעות החוק החדש - שלילד שלי לא יהיה אח", שרה שיוביץ זועקת. יניב הבעל (27) שותק בכאב. מאוחר יותר תדבר על הלחץ המשפחתי-סביבתי; על המשפחות מרובות הילדים ביישוב, על האחיינים הרבים: "המדינה גוזלת לי את הסיכוי להביא ילד נוסף. הרגש האימהי שלי רוצה עוד ילד, אח לילד שלנו, שנמצא ברגעים אלה אצל אחותי, שיש לה ארבע בנות, וכל כך כיף לו לשחק עם הבנות האלה. הוא מחפש את החברה. כך שהצורך בילד נוסף נמצא גם אצל הילד הקיים". "זה קטע חברתי סביבתי שלא קיים רק אצל דתיים", מחדדת ורדית. "כשלמדתי במכללה היו שתי בנות בהריון", שרה נזכרת. "כל הכיתה דיברה על זה, אבל הרחק מהאוזניים שלי. היתה מישהי שילדה והזמינה את כולם לברית - חוץ ממני. התגוררנו על גבעה עם עוד שבע משפחות. כולם היו עם ילדים, חוץ מאתנו. הכל נפל עלי כי אני הייתי היחידה שלא היתה בהריון או אחרי לידה. לא היינו בחברה. הכרתי את השכנים שלי רק אחרי הלידה. הייתי הולכת לבית הכנסת ויושבת עם הסבתות. כל הנשים בנות גילי היו בחוץ, עם הילדים. זה חריג להיות בלי ילדים ביישוב דתי". ורדית: "זה חריג להיות בלי ילדים. נקודה". "ילדים בחברה הדתית, זה גם מעמד חברתי", אומר אבי, וורדית מתקנת: "גם אצל החילונים. אני יכולה לספר לך כיצד זוג ללא ילדים מאבד את החברים שלו. הם מחפשים מקומות שמתאימים לבילוי עם ילדים, ואני מחפשת מקומות ללא ילדים, כי כל רכב עם כיסא תינוק בתוכו, הוא תזכורת מדממת מבחינתי, למה שאין לי". "ויש גם תחושה של פגימה", כך נעמה. "יש לי כאילו חור בחיים. זה הרבה מעבר להיבט הרפואי. בהיבט החברתי, אף אחד לא מבין מה עובר עלינו; את הלחץ הנוראי שמביא עימו אולטימטום סופני כזה, של חמישה טיפולים ודי". דמגוגיה בשרות השלטון יעל דיאמנט: "משלחים זו בזו אישה הכמהה לילד, ואמא לילד חולה סרטן" עלותו של מחזור הפריה בודד עומד כיום על בין 15 ל~20 אלף שקלים. מדינת ישראל נחשבה לאחת המתקדמות בעולם במתן השירות הרפואי הזה לזוגות חשוכי ילדים. העלות המקיפה של טיפולי הפוריות עולה לזוגות המטופלים ממון רב. גם כיום הם נאלצים להוציא כאלפיים שקלים בממוצע מדי חודש על תרופות שונות, שאינן נכללות בסל הבריאות. בקיצוץ הכולל יקוצצו כ~250 מיליון שקלים מתקציב משרד הבריאות; מאה מיליון מתוכם - מהפריות מלאכותיות. יעל דיאמנט, פעילה בארגון הצעיר "הזכות להורות", מתגוררת בגבעת שמואל. היא מהנדסת תוכנה בהכשרתה, שעשתה הסבה לאומנות לאחר הולדת בנה, בתום שש שנות ציפייה. "אני משתדלת ליהנות מכל רגע. אחרי הכל, בשל החוק החדש, לא ברור אם יהיו לי עוד ילדים", היא אומרת. "באוצר חושבים שהם ייעלו את המערכת, אבל איזו התייעלות זו תהיה? מצד אחד הם אולי יחסכו מאה מיליון שקל, אבל מצד שני אישה בטיפולי פוריות תדרוש מהרופא שלה להגדיל את המינונים. כך, היא עלולה להגיע לגירוי יתר שחלתי. מהרופא שלה היא תבקש להחזיר כמה שיותר עוברים, כדי להגדיל את הסיכוי לילד. כך שאנחנו ניצבים בפני תופעה של הריונות מרובי עוברים. כל אישה תחשוש שמא זו ההזדמנות האחרונה שלה לזכות לילד. זה אומר עלויות של שמירות הריון, ואחר כך - פגיות. את יודעת כמה עולה אישפוז בפגייה? ועוד לא דיברנו על מומים בפגים. כך שהחיסכון, כביכול, עלול להוביל להוצאה גדולה יותר. על זה לא חשבו במשרד האוצר". ש. אבל אנשי משרד האוצר טוענים שאי אפשר לקצץ בשום דבר אחר. מציבים את הקיצוץ בטיפולי פוריות - מול קיצוץ בטיפולים מצילי חיים. יעל דיאמנט: זו דמגוגיה וקשיחות לבב. משלחים זו בזו - אישה הכמהה לילד ואמא לילד חולה סרטן, כמו בקרב גלדיאטורים, ומנצלים באופן ציני כאב אמיתי. ישנם מקומות רבים בהם אפשר להתייעל לפני שפוגעים בציפור הנפש - בבריאות ובזכות להורות. ורדית חסון: יש לנו בעיה בריאותית. זו נכות של מערכת הרבייה, וזו מחלה שפוגעת בכל רובדי החיים. אז מה אם היא בלתי נראית. אם עוזרים לאנשים עם בעיות קטרקט, למה שלא יעזרו גם לנו? בנוסף, גם לנו יש זכויות כמבוטחים של ביטוח הבריאות הממלכתי. שנים אני כבר משלמת את הביטוח הזה. אין לי אפילו אפשרות לבטח את עצמי בביטוח משלים, כי אף אחד לא ירצה לבטח אותי. אני במלכוד. פרופ' שלמה משיח, מנהל היחידה להפריה חוץ-גופית בבית החולים "אסותא", ויו"ר האגודה למיילדות וגינקולוגיה, מסכים עם הגדרת הבעיה. בישיבת חירום של הוועדה לקידום מעמד האישה, שכינסה היו"ר, ח"כ גילה גמליאל, אמר: "מחלת העקרות או מחלת הפוריות היא מחלה אנושה לא פחות מסרטן. היא מקננת ומתפשטת בכל גוף במשפחה חסרת הילדים. האישה נעשית מנודה, הגבר לא יכול לבוא בקהל והמשפחה לא מתקיימת. זו המיוחדות של המשפחה בישראל. מי שטיפל כמונו בזוגות עקרים יודע כמה הנושא הזה חשוב ומרכזי לא פחות מטיפול בחולי סרטן. אני רופא, ואני אומר זאת באחריות. ליצור חיים זה לא פחות חשוב מאשר לשמור חיים בכל צורה שהיא". אבי קדוש: אני מתפלא על הרבנים הראשיים שלא יוצאים בזעקה כלפי החוק הזה, שמונע מאיתנו, כאנשים דתיים, את הזכות הבסיסית לקיים את מצוות "פרו ורבו". תמיר: הצלת חיים זה דבר חשוב, ונתינת חיים - לא פחות חשוב. זה לא אינטרס לאומי? מה אנחנו, סין שמגבילה את הילודה? בפעם האחרונה ששמעתי היתה כאן בעיה דמוגרפית. מלכוד מסוכן
