סקר - החיים אחרי הלידה

[אמא של רועי ושני]

../images/Emo41.gif סקר - החיים אחרי הלידה../images/Emo41.gif

לטובת הנוסטלגיה ולטובת בנות חדשות שנכנסות לכאן אני פוצחת בסקר (כן כן גם כאן

) - איך היה לכן בתקופה הראשונה אחרי הלידה? בשבועות הראשונים? מה היה לכן הכי קשה? והאם יש לכן טיפים איך להקל על התקופה שאחרי הלידה? אצלי השוק הראשוני היה אחרי שני כי עם רועי כבר ידעתי למה לצפות. שני גרה לי על הציצי וכמעט לא ישנה. המחסור בשעות שינה היה אני חושבת הדבר שהיה לי הכי קשה להתמודד איתו. וגם התהייה התמידית - אם היא רעבה או לא. כי היא הראשונה ולפניה לא הנקתי וגם לא הכרתי את פורום הנקה או פורומים בכלל ולשמחתי היא עלתה יפה במשקל אז לפחות בזה הייתי רגועה. אבל החוסר שינה - בהחלט קורע נפשית ופיסית. והטיפ שלי - לתת לבעל/הורים/ביביסיטר להשגיח על התינוק לכמה שעות ולהאכיל אותו (אם אפשר בלילה מה טוב) וללכת לישון קצת יותר משעתיים רצוף. לשכוח מכל מה שקשור לבית - כביסה יכולה לחכות ואוכל אפשר להזמין. ומוסיפה לכן כתבה חמודה באותו נושא. עכשיו תורכן. נ.ב - אחר כך , אם המנהלות ירצו כמובן, אני ארכז את כל התשובות ואפשר יהיה לשמור את זה במאמרים .

 

[ליילה]

אז אני אהיה השניה לענות

אני עדיין בהתחלה, רק שבועיים ויומיים בעסק. דווקא שעות השינה שכל כך הפחידו אותי מהן הן הבעיה הקטנה שלי. גם ככה אני בן אדם שלא צריך הרבה שעות שינה, ואין לי בעיה לקום כל שעתיים, להניק ולחזור לישון... גם ההנקה הולכת לי בקלות (טפו טפו טפו) ולא מהווה בעיה. מה שהיה לי הכי קשה היה קודם כל ודבר ראשון - התפרים. סבלתי מהם סבל נוראי, גם בהתחלה גם באמצע וגם בסוף, והרגשתי שבלעדיהם הכל היה יכול להיות הרבה יותר קל. אמנם לא חתכו אותי, והיו לי רק שלושה תפרים קטנים, אבל זה הציק והיה הכי נורא. הדבר השני שקשה לי הוא שאין לי במי להעזר. אז נכון שהסידור והנקיון יכולים לחכות, אבל גם אם הם יחכו, אני בסוף אצטרך לעשות אותם, והם רק נערמים כל יום עוד. ואוכל אין לי זמן או כח להכין, ואין מי שיכין לי, ולהזמין... טוב, אנחנו לא כל כך במצב כלכלי בשביל זה כרגע, אז יוצא שאני אוכלת רק בייגלה, ועוגיות כל היום, וזה די נמאס בשלב מסויים... בימים אלו כל כך חבל לי שאנחנו לא בארץ ליד אמא שלי שהייתי יכולה להעזר בה, וחמותי שהייתי יכולה להעזר גם בה קצת, וחברות שהיה לי עם מי לצאת קצת מהבית להתאוורר לפעמים....

 

[אמאטריה לעדי]

וואו

תארת בדיוק רב את מה שאני הרגשתי. עדי בת 5 חודשים וזה יותר קל. בהתחלה לא ישנתי והכי קשה זו התחושה שאת לא יכולה לרדת לזבל או למכולת מבלי לארגן בייביסיטר או מישהו להשגיח או כמובן להתארגן שעה בשביל לרדת. רק הערה בצד, אם את מניקה תשתדלי לאכול אוכל בריא ולא ג'אנק. חבל שהתינוק לא יקבל חלב אם עם כל המרכיבים החשובים. אין מה לעשות הם קודם. מקווה שבשבילך זה יעבוד כי אני לא הצלחתי ליישם את ולבסוף נתתי חלב אם ששאבתי (לא הצלחתי להניק) ותמ"ל. אה, מזל טוב על הרך הנולד.

 

[ליילה]

תודה על המזל טוב

אני מאוד מודעת לעניין האוכל, אבל פשוט לא יכולה להביא את עצמי לבשל, או לאכול משהו נורמלי יותר שדורש הכנה. אני מקווה שתוך שבוע שבועיים המצב יתייצב קצת ואני אוכל גם להתחיל לחזור לבשל...

 

[משוש30]

לא נעים לי לענות אבל יחסית היה לי

ממש ממש קל. וזו לא בראיה אחורנית, כך הרגשתי בזמן אמת. למרות שההודעות האופטימיות שלי ב"הריון ולידה" נתקלו בתשובות צוננות כגון "עבר רק שבוע/שבועיים/חודש...חכי חכי". למה זה היה לי כל כך קל? כמה סיבות. ראשית בחודש השמיני עברנו לגור ליד ההורים וכמו שכתוב בסקר הורים, אמא שלי התגלתה כמלאך ועזרה לי המון בשבוע הראשון (אחר כך פשוט לא הייתי זקוק לעזרה יותר). חוץ מזה מתן היה ילד מאד מאד נוח. ישן המון וגם לילות שלמים והמשיך לישון עד 11 בבוקר (עם הפסקות). עם הנקה קצת הסתבכתי אבל לא חיכיתי הרבה זמן וישר הלכתי ליועצת הנקה שסדרה לנו את העניינים כך שלא היו לי לא פצעים ולא גודש ורק פעם אחת סתימה שפתחתי באותו הערב. גם זה שהלידה הייתה מהירה מאד עזר לי כי לא הייתי מותשת.תפרים? טוב זה כבר סיפור אחר אבל זה עבר אחרי שבועיים. מה עוד ממש ממש עזר לי? הפסימיות של לפני הלידה. הכנתי את עצמי לגרוע מכל. דמיינתי את עצמי עם תינוק צורח 24 שעות ביממה, בלי שינה בכלל עצבנית ומתוסכלת. כשזה לא הגיע מאד הופתעתי לטובה. מה עוד? המוכנות הנפשית שלי. אני בת 31 כבר עשיתי הכל (או כמעט הכל) אני לא מרגישה שהילד מגביל אותי או שבגללו אני לא אעשה משהו שמאד רציתי. באתי מוכנה בשלה וצמאה לילד. חוץ מזה יצאתי עם מתן החוצה כבר מגיל 6 ימים ובגיל שבועיים כבר עשינו ביחד מסלול הליכה בשטח (נחל חלילים לא משהו דרמאטי) עם עוד חברים. הוא ישן טוב בנסיעות אז הייתי קמה לי ב-11 אורזת אותו והיינו יוצאים לתור את הארץ. חופשת לידה שלי הייתה באמת חופשה. וזה למרות שבעלי עבד כל יום משש בבוקר עד 11 בלילה כולל ימי שישי...פשוט טיילנו לנו כל היום היינו עם חברים (המון חברות שלי ילדו מאד סמוך אלי)...בקיצור כיך חיים. מתי התחיל להיות קשה? כשחזרתי לעבודה. מתן הפסיק לינוק ובעיקר הפיסק לישון ומאז אין לי יום ואין לי לילה. העבודה אינטנסיבית מאד ועכשיו באמת קשה לי. שוב עצות? מי שיכולה לא לחזוק בבום, כמו שאני עשיתי, אלא לחזור בהדרגה. ואו יצא ארוך!! סליחה...

 

[ליילה]

מסכימה במאה אחוז...

הפסימיות משתלמת מאוד בעניין הזה. גם אנחנו היינו פסימים מאוד, ומכל הדברים ששמענו וכל ההפחדות שהפחידו אותנו, הכנו את עצמנו לזה שאנחנו הולכים לשישה שבועות מהגהנום. ועכשיו מתברר שהשד לא נורא כל כך ואפשר אפילו להמשיך לחיות גם אני חמישה ימים אחרי הלידה כבר חרשתי את מנהטן עם ההורים של הבעל וטיפסתי על האמפייר סטייט בילדינג, והסתובבתי בכל מקום. אני חושבת שגם זה חלק מהחלמה פיזית מהירה, בגלל שהתרוצצתי כלכך מוקדם, תוך שבועיים פיזית, החלמתי כבר לגמרי.

 

[wieci]

חיי לאחר הלידה...../images/Emo18.gif ארוך

נתחיל מזה שהלידה היתה יחסית קלה ומהירה, היו לי תפרים אבל הם לא כאבו. ילדתי עם עוד שתי בנות מהעבודה, והן היו בשוק איך כבר באותו יום הסתובבתי עם חיוכים ענקיים ומרץ אינסופי. ביום השחרור מדדו לי לחץ דם והופ 160/120

ולא רצו לשחרר אותי... בסוף שיחררו אותי עם אזהרות של "אם יכאב לך הראש רוצי מיד לבית חולים, מעקב בקהילה, למדוד לחץ דם 3 םעמים ביום....." הגענו הביתה ונוצר לי גודש נוראי בשני הציצי ושום שאיבה/כרוב/מאסז' עם מים חמים לא עזר לזה. הייתי פשוט כבר בהיסטריה מוחלטת, לא יכולתי שניצן תתקרב לי לציצי, לא יכולתי ללבוש חולצה, כלום! רק רציתי שיפסיק לכאוב לי. כל הזמן דמיינתי כאבי ראש ומדדתי לחץ דם (שכמובן מהלחץ היה בשמים), וכולם מסביב הלחיצו אותי במילים של "תירגעי, יהיה בסדר" מה שכמובן לא הרגיע, אלא רק הלחיץ יותר. איתי היה לחוץ מזה שאין מספיק מנות לניצן, וכל הזמן היה בודק במקרר ומדווח "יש עוד מנה אחת, יש עוד שתיים..." ואני הרגשתי כמו מחלבות תנובה. בסוף אחרי 10 ימים החלטתי להפסיק להניק, העדפתי שתהיה לניצן אמא רגועה מאשר גוויה מהלכת, ולקחתי את כדורי הדוסטינקס. אז ההנקה היתה לי הכי קשה, השאיבה גרמה לי להרגיש נורא, הלחץ של יש אוכל/אין אוכל... וכמובן, נושא השינה, זמן איכות עם עצמי ועם איתי. טיפים? הכי חשובים שאני אאמץ בלידה הבאה הם: לא להקשיב ל"יועצות הנקה" בבית החולים שיום אחרי הלידה אמרו לי שניצן קטנה מכדי לינוק ואמרו לי לשאוב 15-20 דקות מכל צד, מה שכמובן גרם לגודש הנוראי שהיה לי. לא להתבייש לבקש עזרה מאנשים מקצועיים (עד היום אני מצרה על הרס ההנקה וכואב לי הלב שניצן לא נהנתה מהיתרונות של חלב אם). לבקש מאנשים קרובים שיבואו לבייביסיטר של שעתיים שלוש כדי לאפשר שינה רציפה ואמבטיה ארוכה. וכמובן, להזמין עוזרת בית פעם בשבוע ולהזמין קייטרינג אמא.

 

[lulyK]

היה קשה.

לא יכולה אפילו להגיד מה היה הכי קשה. מנסיוני, אין שום דרך להעביר את המסר הזה (וגם לא חובה שלכולן זה יהיה ככה) ואין דרך להתכונן. רק לעבוד על החלק שלא מוכן לקבל עזרה, כי אחרת זה לא רק קשה, זה בלתי אפשרי

 

[עינבלית]

אוף מוחלט ללוליק...

חיפשתי אותך בין מאות האנשים...לא הגעת, נכון?

 

[lulyK]

לא , לא הספקנו ../images/Emo10.gif

נהנתם?

 

[עינבלית]

../images/Emo45.gifמאוד../images/Emo20.gif

 

[Joy107]

הכי קשה....??

כמו אשרו"ש.... מחסור תמידי בשעות שינה, אבל ברמה כזו שאני יכולה להרדם בעמידה... השבועות הראשונים עברו אצל ההורים שלי ככה שבעצם חוץ מהכאבים שאחרי וההנקות הבלתי פוסקות לא התעסקתי בכלום. היה לי מאוד קשה הענין הזה של הגזים. מור סבל מאוד בכה בלי סוף, לא עזרו לא התכשירים ולא תנוחות שונות ולא קיפולי רגליים, כלום!! הוא היה צורח ובוכה ואני איתו. לילות שלמים טיילתי איתו בידיים כששנינו בוכים. בגיל חודשיים זה רק התחיל להרגע ואז גם נגמר החורף הקשה, התחלנו לצאת יותר והכל נהיה קל יותר. טיפים?? קודם כל לקרוא בזמן ההריון כמה שיותר. עיתונים ספרים מאמרים, פורומים, מה שניתן. ללמוד הרבה ולהיות מוכנים להכל. בזמן ההריון כבר קראתי הודעות בהורים לתינוקות ולמדתי דברים שכל הבייביסיטר שעשיתי בחיים לא לימדו אותי. ההכנה הנפשית וההבנה של תהליכים עוזרים להתמודד לדעתי וכמו שכבר צוין פה, לנסות ולהעזר בכל מי שניתן. ובכל רגע אפשרי לצבור שעות שינה. איך שהתינוק עוצם עיניים ללכת לשכב ולנוח.

 

[אמא של אריאל ומוריה]

התשובות שלי

אחרי הלידה של מוריה הקטע הכי קשה היתה ההנקה. הייתי מאד מאד לחוצה, בעיקר בגלל שלא הלך לי עם ההנקה והילדה צרחה ואני בכיתי ולא ידעתי למי לפנות לבקשת עשרה, אז עוד לא היו פורומים ואחרי 4 ימים לקחתי כדורים לייבוש והפסקתי להניק. מאז נהייתי רגועה יותר. פחדתי לרחות אותה, אז בשבוע הראשון שכנה שלי הגיעה כל יום לרחוץ אותה, עד שיום אחד היא לא היתה וזה היה הסימן שאני צריכה לנסות לבד, והצלחתי. וכמובן שהלילות עם ההתעוררויות היו קשים ביותר. אחרי הלידה שלי אריאל כבר הייתי הרבה הרבה יותר רגועה, ידעתי לקראת מה אני הולכת, ידעתי מה זה לגדל ילד (אני חושבת), קראתי כל חומר שאפשר על הנקה ובאמת, למרות שלא היה קל בהתחלה, אני עדיין מניקה והוא כבר בן 5 וחצי חודשים. הטיפים שלי: קודם כל כשמגיעים הביתה, לא לתת לכל העולם להגיע אליכם. אחרי שמוריה נולדה, הגעתי הביתה מבי"ח ביום שישי ואז הגיעו כל המשפחה שלי - ההורים, סבא וסבתא, אחותי עם הילדים, בקיצור לא ידעתי לסרב, וביום שישי בערב פשוט התמוטטתי. לנוח כמה שיותר, כשהילד ישן לישון גם. מטלות הבית יחכו. גם אם נראה לכן שאתן מרגישות טוב לא הלתאמץ, כי הגוף עבר איזושהיא טראומה וזקוק למנוחה. לא להתבייש לבקש עזרה בכל נושא, הנקה, עזרה עם הילד, סידור הבית.

 

[משוש30]

בקשר לביקורים

דווקא לי מאד עזרו הביקורים שהתחילו ברגע שהגענו הביתה. החברות שלי הביאו אוכל ופינוקים, עזרו לי עם נושא ההנקה ואני רבצתי לי במיטה כמו מלכה... מה שאני מנסה להגיד הוא שאם יש חברים טובים (כאלה שאפשר להשאיר בסלון וללכת לישון בלי להרגיש לא נעים) שגם יכולים לעזור עם אוכל ניקיון וכד' אז זה יכול לעזור. נורא תלוי גם באופי של היולדת יש כאלב שצריכות את הזמן לבד עם הילד החדש להכיר אותו בשקט ויש כאלה שדווקא ההמולה מתאימה להן. ומי שחשוב לה השקט חייבת חייבת להגיד את זה ולבקש מבעלה שיטפל בביקורים או יותר נכון בדחייתם...

 

[אמא של אריאל ומוריה]

אין לי בעיה עם ביקורים שבהם עוזרים

אבל הם הגיעו רק בשביל לראות את מוריה ואני חשבתי שאני גיבורה והתחלתי להסתובב בבית כמו משוגעת ולסדר ולארגן. ראית שכתבתי שצריך לבקש עזרה, אבל כשבאים אנשים רק כדי לראות את הילד, פשוט צריך לדחות אותם ולהגיד שכשיהיה לנו נוח נזמין לביקור.

 

[מ ת י ל ד ה]

בקשר לביקורים....

השתדלנו שכולם יגיעו לביה"ח, ע"מ לחסוך את ביקורי הבית, לפחות בתקופה הראשונית. מאד עזר לכך שהלידה היתה ביום חמישי

... אח"כ באו לבקר, אבל במרווחי זמן, והשתדלתנו "לאחד ביקורים" במידת האפשר. וכשהיה ממש בלתי אפשרי, התגברתי על חוסר יכולת הסירוב שלי, ואמרתי *לא*.

 

[זוג חדש]

החלק הכי קשה שלי היה

שחשבתי שכמו בסרטים- מחברים את מיה לציצי והיא יונקת, היא כבר תדע מה צריך לעשות ואיך... זה ממש לא היה ככה. היתי במשבר הסטרי גם אחרי פניה ליועצת הנקה. אבל ב"ה עברתי גם את המשברים האלו, המשכתי להניק על אף הכאב, על אף הבכיות ועל אף ההרגשה הקשה שהרגשתי. המחשבה על זה שאני מניקה את בתי הקטנה, עודדה אותי להמשיך למרות הקושי הרב, והיום אני ממש שמחה על הכוחות שלא ברור מאיפה אבל הצלחתי לשאוב בשביל להמשיך בהנקה. חוץ מזה - כאשר מיה היתה בת שבועיים וחצי בערך, ביקשתי מבעלי בקשה אחת קטנה- שתהיה לי האפשרות לעשות אמבטיה כמו שצריך ולישון לילה שלם. השבוע זה קרה !!! מיום שלישי שחזרתי לעבודה, מיה ישנה מ- 22.30 ועד 07.30 וגם אז אני צריכה להעיר אותה... פשוט ילדה מתחשבת כמו שהיתה עוד בבטן.

 

[POOH*]

האמת?

הדבר שהיה לי הכי הכי קשה אחרי הלידה היו הכאבים הפיסיים. התפרים כאבו לי כמעט חודש אחרי הלידה!!! וזה היה לי הכי קשה!! כי לא הייתי מוכנה לזה בכלל ולא יכולתי לזוז. כל השאר היו בסדר יחסית.... ואח"כ היה קשה כשגיא התחילה להקיא בכמויו7ת ואני הרגשתי שמשהו לא בסדר וכולם מסביב טענו שהיא פולטת כמו כל תינוק נורמלי... ועד שהיא אובחנה הרגשתי פשוט נורא!! אבל לפחות זה לימד אותי לסמוך יותר על האינטואיציה שלי... POOH

 

[POOH*]

וכולן הוסיפו טיפים אז הנה אלה שלי:

* להיעזר בחמות/ אמא/ חד"א שיהיה אוכל בבית ולא תצטרכו לבשל. * להיעזר באמא/חמות/בעל לנקיונות. * לישון מתי שאפשר עם התינוק/ת. * להיעזר ביועצת הנקה מהרגע שנדמה לך שמתחילות בעיות ולא לחכות שהבעיות באמת יגיעו ובגדול... * לקנות כורסת טלויזיה טובה שאפשר להניק, לישון ולגור עליה כל זמן שכואב... * לגדל אביר נפלא כמו שלי שפשוט עשה הכל בבית בהתחלה כדי שכל מהש אני אצטרך לעשות זה לטפל בגיא ובעצמי. * לזכור שאמא/ חמות גדלו בתקופה אחרת עם ספרים אחרים ובלי אינטרנט ויועצות הנקה ולא כל מה שהן אומרות בא לשפוט את האם הטרייה. לפעמים יש להם עצות שבאמת יעילות ומהשאר פשוט להתעלם. * לנסות להסביר לאמא/חמות/כל אחד אחר שמציק בהערות מיותרות שזה הילד שלך ושל האביר שלך ורק אתם מחליטים מה קורה איתו ואיך הוא יגדל. * לנסות מדי פעם למצוא שעה-שעתיים לעצמך לבד בלי ילד/ה שתלוי/ה עלייך... * לזכור שבסוף הוא יגדל ילך לגן, בי"ס, חברים, חוגים, תנועת נוער, צבא, חברה, יעזוב את הבית ונתגעגע לזה שהוא ירצה את אמא ורק אמא. * לזכור מדי פעם לעצור להסתכל על החיוך של הפלא הקטן והאישי ולזכור שהחיוך המיוחד והנפלא הזה מיועד רק לך... POOH

 

[POOH*]

ועוד משהו:

* לצאת כמה שיותר עם התינוק/ת. לראות כמה שיותר חברים/חברות עם ילדים, ללכת לחוגים וכד' בקיצור כמה שפחות לשבת בבית לבד...