סקר - החיים אחרי הלידה

[אמאטריה לעדי]

פו הטיפים נהדרים

איפה היית כשילדתי?!

 

[sipor]

את הטיפים האלה צריך לשמור ולנצור

אפילו במאמר.. ולהעניק לכל אישה ממש ביום הלידה.. כל הכבוד פו.. נהדרת כמו תמיד !

 

[boringvered]

המממממ

איך היה? היום הראשון בבית היה הכי קשה... גל לא ישנה כל הלילה ואני הייתי עצבנית ולחוצה שאני לא אצליח... הכל.... אח"כ היה יותר טוב. קבלתי בטחון והתחלתי להכיר את הילדה. מה שזכור לי בתור קשה מאוד היו ערבים ארוכים של הנקה ובכי צורחני במיוחד... היינו, ערבי הגזים... טיפים חשובים בעיני: --------------------- 1. בשום פנים ואופן לא להפוך את הבית לתחנת רכבת לאורחים. היחידים שרשאים לבוא הם אלה שעוזרים ולא מצפים שתארחו. רק כשכבר מתחילים לקבל בטחון בכל הקשור להורות ולהיות פחות עייפים, רק אז אפשר להתחיל לארח. 2. לישון כל זמן שיכולים בתקופה הראשונה... היה לי ממש קשה לישון ביום, אבל הסתגלתי. ולסגור את הטלפונים מתי שישנים. 3. למצוא מישהו שיבשל לכם אוכל לכל השבוע (אמא, סבתא, בעל... וכו'). 4. להיעזר בבעל בתור עזר כנגדך. 5. להשיג נדנדה... לא רציתי בהתחלה, אבל הנדנדה נתנה לי שעת חופש בערבים הארוכים כי הילדה ישנה בה טוב. מאפשר לאכול וקצת לתחזק את הבית... כשהגל גדלה והתחילה לראות יותר טוב ולהעסיק את עצמה השימוש בנדנדה הלך ופחת עד לאפס - את מקומה תפס המובייל של טייני לאב בהתחלה ואח"כ האוניברסיטה שלהם. וזהו ממני. ורד

 

[עמית@]

האמת?

חוץ מכמה ימים של כאבים קשים ויום אחד של גודש מטורף ומבהיל, היה לי ממש קל, יוסי היה איתי בשבוע הראשון, וממנו והלאה פשוט הלכתי את כל השלושה חודשים הבאים, הייתי יוצאת בבוקר, עם תמר במנשא ומעליה מעיל חם, אמצע החורף, והולכת והולכת והולכת, לבד, זה היה תענוג אמיתי, עזר לי (ולה, היו לה כאבי בטן מאוד קשים וככה היא היתה ישנה ומאושרת) אני חושבת שפעילות גופנית אחרי הלידה עושה נפלאות, באמת, והיה לי פשוט טוב, חשבתי המון, ביחס לבית: יוסי ניקה, ואני ממילא מבשלת בצורה יעילה אז הכנתי הרבה מאוד קדרות חורפיות של אורז ירקות ובשר, וזה היה מצויין ומספק. מדי פעם היו לי ביקורים אבל לא הייתי צריכה עזרה מבחוץ. היה לי קשה בעיקר עם כאבי הבטן שלה, היה סיוט, באמת.

 

[אור67]

ת'אמת?

היה לי קל.לא מסובך ולא מוזר. יותר פשוט ממה שחשבתי. הכל היה לי מאוד טיבעי כאילו הייתי אמא מאז ומעולם. הפחדים הגודלים היו "מה יהיה אם יעלה לו החום פתאום או שהוא יפסיק לנשום...

" התעסקתי בזה לפעמים וזה קצת הלחיץ בהתחלה(ולא עזב מאז) כנראה הייתי בשלה ומוכנה להכל.

 

[yaelia]

הכי קשה

היה לחזור הביתה מבית החולים ולהשאיר את הללי שם. אחרי שהוא הגיע הביתה (שבוע אחר כך), הכל נראה לי מאוד בר ביצוע ואפשרי ואפילו קל. לשמחתי הוא תינוק נוח להפליא

, גם אז, גם היום. אחרי שלושה או ארבעה שבועות, היה נורא-נורא, קר ולא יצאנו החוצה, ומצאתי את עצמי משתגעת מלא להיות ימים שלמים עם תינוק פצפון, לא לדבר עם אף אחד על דברים של גדולים, ומעצם העובדה שכולם מתעניינים בי רק על תקן אמא של הללי, ולא בתור יעל. בעיקר אותה תחושת בדידות מפורסמת שכנראה רוב האימהות מרגישות, אבל לא כל כך מדברות עליה. עבר, ולמען האמת לא הקדשתי לזה מחשבה רבה מאז. אני לא רגילה לרחם על עצמי במיוחד, הדחקה תמיד היתה הדרך המועדפת.

 

[yaelia]

וטיפ אחד

למצוא את הגינה הציבורית בשכונה ולצאת. לא תאמינו כמה אימהות צעירות משתוקקות לחברה יש שם. כמה מטפלות/משפחתונים אפשר למצוא, וכמה חברויות לעתיד ליצור. בעיקר להרגיש לא לבד, לספוג קצת שמש ולהתנדנד עם העולל ולהרגיש לרגע שאת טינאייג'רית שעושה בייביסיטר לשכנה...

 

[hagitag]

אצלי זה היה תהליך של למידה ממושך

היה מאד קשה. הכל. ההנקה. היא היתה מחוברת אלי 24 שעות ביממה עם הפסקות של 10 דק גג. סדקים גודש כאבים עייפות... אבל הכי קשה באמת (עכשיו כשאני מסתכלת על זה קצת יותר "בריאה גופנית" זה התהליך הנפשי שעברתי. לא ידעתי מה עושים עם תינוקת קטנה, לא ידעתי איך לטפל בה, לא ידעתי לרחוץ אותה, לבדוק לה חום, מה היא צריכה מה כואב לה...וכל החוסר ידיעה הזו מאד לא הועילה לי נפשית. חוץ מזה שגם הייתי די לבד, בארה"ב, רחוקה מהמשפחה ומכל עזרה של חברים. עצות? ללמוד כמה שאפשר על איך זה ומה זה בזמן ההריון, להיות מוכנים לזה נפשית (כל ההריון היה לא מתוכנן אצלי וגם זה כנראה לא הוסיף לזה שלא ממש רציתי לדעת לפני שילדתי), ובעיקר להעזר בכולם כמה שיותר. חוץ מזה שאין מה לעשות, זה תהליך הבשלה לדעתי. של האם של הילד, תהליך של התפתחות ולמידה משותפת. גאיה לימדה אותי להיות אמא. והיא הביאה לחיי ללא ספק עולם ומלואו שלא ידעתי על קיומו לפני. (ואני ממש לא הייתי מאלא שנצמדות לתינוקות ברחוב...אם אתן מבינות למה אני מתכוונת)

 

[dorlim]

התקופה הראשונה שלאחרי הלידה

היתה קשה לי מאד מאד מאד כי לא יכולתי לתפקד עקב לידה טראומטית במיוחד וגובלן עשיר . הכאבים הפיזים והקושי הפיזי בתפקוד היומיומי הקשו עליי גם מבחינה נפשית ועל כל זה נוסף כאב נפשי בגלל בלאגן משפחתי

בהמשך, כשכבר התאפסתי פחות או יותר היה לי קשה עם ההנקה, עם הבלעדיות שבה והתלות המוחלטת של הקטנטונת בי ורק בי. הטיפ והמזל שלי היו החצי השני

שבלעדיו לא היתי שורדת והתוצר(ית) הנפלאה שלנו

שנתנה לי כוחות בכל המובנים האפשריים ולגבי ההנקה הטיפ שלי היה סימילק - דווקא הידיעה שמקסימום ניתן לה בקבוק תוספת דווקא היא הרגיעה אותי ונתנה לי כוחות להמשיך ולהניק (הנקה מלאה עד היום 5 חודשים ועובדת

)

 

[פשושולה]

הכי קשה היה לי עם החשש שאני עושה

משהו לא נכון. והשני - שכולם מעבירים ביקורת מטופשת ולכולם יש עצות מפגרות. אבל הכי הכי הכי קשה היה כשעדן חלתה, כי היא נדבקה ממני, והייתה מאושפזת בטיפול נמרץ, מונשמת. זה היה נורא מעבר לכל תיאור. אחרי השחרור היה לי נורא קשה שהיא אכלה כל הזמן. זה גם הזמן בו נשברתי ונתתי לה מטרנה (הילדה עלתה 0.5 ק"ג בשבוע!) ומשם התחיל בעצם התהליך של הגמילה שלה, בגיל חודשיים וחצי. דווקא עם חוסר השינה הסתדרתי די טוב.

 

[micpri]

ההנקה

היתה הדבר היחיד שהפריעה בימים הראשונים. שנאתי כל רגע ורגע בהנקה (שדווקא הלכה מצויין ובלי בעיות, אבל לא התאימה לי). אחרי 3 שבועות יועצת הנקה מכרה לי משאבה חשמלית ומאז החיים נהיו מושלמים - הגר קיבלה חלב אם, אני לא הנקתי והשלווה והאושר חזרו...

 

[miss1s]

לי היה קשה כי לא הייתה לי עזרה בכלל

למעט קצת מהבעל בשבוע הראשון, אבל גם הוא מצא עבודה חדשה (ששחר הייתה בת שבוע הוא התחיל) אחרי הרבה זמן של אבטלה, אז כך שלא יכלתי לבוא בדרישות ממנו, אין לי אמא והחמה גרה רחוק ובנוסף לכך אני גם כבדת שמיעה ולא היה לי גלאי בכי אז לא ישנתי בכלל אם הייתי לבד בבית מהפחד לא לשמוע אותה בוכה , הנקתי כל היום, פחדתי שהיא רעבה כל הזמן, כמובן שאורחים הרשו לעצמם לבוא כמעט כל ערב בשבועיים הראשונים אז בכלל היה לי קשה. טיפ שלי - 1. לא להתבייש להגיד לאורחים "מצטערת , אבל אני עייפה ואני הולכת קצת לנוח" שהבעל ישעשע אותם... 2. לבקש ממישהי (חברה וכו') שתכין לך אוכל כי התיאבון על הפרצוף אחרי הלידה והכוח להכין אוכל שואף לאפס אז אם באמת רוצים להניק צריך לאכול נורמלי וזהו, אבל אחרי שהביאו לי את הגלאי בכי הכל היה הרבה יותר נורמלי (ישנתי קצת, זזתי קצת מהקוביה שליד שחר...)

 

[אמא של רועי ושני]

איזה רעיון - גלאי בכי. איך זה עובד?

 

[miss1s]

זה מיועד לכבדי שמיעה וחרשים

יש חיישן ליד התינוק שקולט רעשים קרובים ורצופים (כמו בכי) כמובן יש דרגות (נניח שניה בין רעש לרעש ועולה) ועליי יש ביפר שקולט אם החיישן מתריע זה רוטט וזה לא זול - 1100 ש"ח (לנו יש החזר חלקי ממשרד העבודה )

 

[מ ת י ל ד ה]

פחדתי מאד

מהרגע שנגיע הביתה... תמיד אמרו לי שהשבועיים הראשונים הם הקשים ביותר, אז לאור ההתחלה הנוחה חשבתי לעצמי שהכל יזרום בקלי-קלות... אז עוד לא ידעתי שאצל תינוקות יש תהפוכות ושינויים כל הזמן. מעין רצתה רק לישון. כמעט ולא בכתה (את הבכי גילתה בגיל חודשיים בערך, ומאז לא הפסיקה

...), אפילו לא מרעב. חברה של חמתי, שהיא אחות בתינוקיה, באה להדריך אותנו איך לעשות אמבטיה וכו', כך שמהבחינה ה*טכנית* היינו מתודרכים. הקושי העיקרי היתה ההנקה, ומשום שנולדה מאד קטנה הייתי לחוצה מאד מעניין המשקל. אני זוכרת שכשהתחילה לינוק היטב, הרגשתי אושר גדול לקום אליה בלילה ולהניק אותה, גם בזכות העובדה שבהתחלה היתה מתעוררת בהפרשי זמנים גדולים [איפה הימים ההם

]. היו קשיים, ועוד הגיעו קשיים רבים (ועד היום העסק לא זורם בקלות). הרגשתי כבולה בעקבות ההנקה, ואפילו היה לי חלום, בו היתה קשורה לי לרגל שרשרת פלדה עם כדור גדול, כמו בסרטים המצויירים... אבל העובדה ש3 שבועות לאחר הלידה חזרתי ללימודים באופן מאד חלקי, ואמא שלי שמרה על מעין, איפשרה לי להתרעננן. תכננו שבעלי יקח חופש בשבועיים שלאחר הלידה, אבל כבר לאחר שבוע, משסיים את כל הסידורים, הוא השתעמם וחזר לעבודה. והטיפים שלי: |כוכב| הנקה: ללמוד את הנושא מראש, עד כמה שניתן, על מנת לדעת להתמודד עם קשיים (שבד"כ יש), ועל מנת לדעת אילו עצות לאמץ ואילו להוציא מהאוזן השניה. להתייעץ עם גורמים מקצועיים. |כוכב| באופן כללי לגבי עצות – לא לקחת כלום כתורה מסיני, ותמיד עדיף לשאול מס' אנשים. |כוכב| אורחים – כתבתי למעלה. |כוכב| לישון יחד עם התינוק/ת ככל האפשר. |כוכב| להיעזר באנשים סביב בכל מה שלא קשור בתינוק: אוכל, נקיון, כביסות... ואם צריך, אז כמובן גם עזרה עם התינוק. |כוכב| לצאת הרבה מהבית: לטייל בחוץ ולפגוש חברים עם ילדים (אותם לא ישעמם שיחות אינסופיות בענייני ילדים

). |כוכב| לעשות מה שאפשר ע"מ להמנע מחתך בלידה. היו לי רק תפרים פנימיים, כתוצאה מקרעים ספונטניים, ולמרות שזה קצת הציק, כל הזמן ברכתי על מזלי הטוב. במיוחד לאור העובדה שראיתי את הסבל של נשים "מגובלנות"... מיום היוולדה ובכל רגע אנו נהנים ממעין. יש תקופות קלות יותר, ויש קשות, אך זה חלק מה*חבילה*, והראייה הכוללת עוזרת להתגבר על הקשיים.

 

[ornaok]

האשפוז

האשפוז היה החלק הכי קשה, התקופה הקשה ביותר בחיי. בכלל לא הרגשתי שאני אמא...הייתי חסרת אונים ובקושי תפקדתי, לירי היתה בפגיה, ואחת בפוטו בתינוקיה,ולא היתה איתי. זה היה הכי נורא בעולם. כל כך חיכיתי לה, שתצא לעולם, ולא יכותי להחזיק אותה. כל כך פינטזתי להניק אותה, והם נתנו לה בקבוק ומוצץ... הייתי באאוט טוטאלי. היחס היה מחליא ומשפיל, לא ישנתי, לא אכלתי... כשיצאנו הביתה ביום שישי הייתי בהלם. בשוק.תלושה לחלוטין. עם מצבי רוח מתחלפים. לירי ישנה, "ינקה", והכל היה כל כך מוזר... בשבת בבוקר היא התחילה לבכות, ולא הפסיקה. ביום ראשון ב8 בבוקר הזמנתי יועצת הנקה, והמלחמה התחילה. בשבועות הראשונים הכל סבב סביב ההנקה. החלטתי שבמערכה הזו אני לא אפסיד (להבדיל מבמערכה על הלידה, והאשפוז...). לא עשיתי כלום חוץ מלהניק, ולשאוב, ולהאכיל, ולבכות, ולספור חיתולי פיפי וקקי, ולרוץ לשקל אותה... לירי היתה שקטה

 

[ליילה]

האמת שהשרשור הזה עושה לי עצוב

כי למרות שבאמת אצלנו הדברים הולכים די בקלות, וממש לא קשה לי, ורוב הקשיים הפיזיים מאחורי, אני קוראת פה כל כך הרבה על העזרה של משפחה וחברים, וכל כך עצוב לי שאין לי שום דבר דומה לזה פה, שזה ממש גורם לי דיכאון. איך הייתי רוצה להיות עכשיו במצב שאני יכולה בבוקר לקחת את אהד וללכת קצת לאמא, או לקבוע עם חברות לקפה בבוקר...

 

[אמא של רועי ושני]

../images/Emo24.gif לפחות מאיתנו תקבלי תמיכה

מתי שתרצי. אומנם וירטואלית אבל זה בטח שווה משהו

 

[משוש30]

../images/Emo24.gif

תגידי מה אתם עושים בניו יורק?

 

[ליילה]

תודה לשתיכן...

האמת שאנחנו פה בגלל העבודה של הבעל, אבל אנחנו כבר ממש עם רגל אחת חזרה בארץ. ההריון הזה, והלידה הביאו אותנו למסקנה ששום דבר, שום עבודה, לא שווה את המרחק הזה מהמשפחה ומהחברים ומהבית שלנו, ואנחנו מרגישים שהבית שלנו הוא בארץ. אז עכשיו אנחנו עושים הערכה מחדש של החיים שלנו, וצריכים להחליט בימים אלו ממש אם אנחנו חוזרים לארץ תוך כמה חודשים, או שנשארים עוד שנה, וזה בעיקר משיקולים כלכליים...(כמה עצוב שהכסף קובע לנו אם נהיה ליד האנשים החשובים לנו או לא) והפורומים הם באמת בית שלי בימים אלו, והתמיכה המרכזית שלי (למרות שאף אחד בפורומים לא יכול לבשל במקומי או לנקות לי את הבית

)