זה מה שאני עברתי../images/Emo141.gif
ועדיין עוברת. אדר בן כמעט חודשיים ואלה מהחודשים היפים בחיי. הלידה הייתה נורא קשה, אבל מהר מאוד עברתי להתעסק בדבר החיובי שיצא ממנה, הנסיך שלי. האמת שפשוט התכוננתי לגרוע מכל, בעיקר ל"אבדן" ה"חיים" הקודמים שלי. ולא כך הוא. בשלושת השבועות הראשונים אדר היה כל-כך נוח, ישן הרבה וינק יפה מאוד. סערת ההורמונים לא הייתה נוראית והאדרנלין זרם. אהבתי את הגוף שלי ומאוד התפעלתי מהיכולת שלו לחזור למצב הקודם (אל תסקלו אותי, אני מהמגעילות שיוצאות עם הג'ינס מידה 36 מבית החולים), בקיצור - הייתי בשמיים. בגיל שלושה שבועות בערך ראיתי חיוך ממזרי מתפשט על פניו של הנסיך שלי, כאומר: "חשבת שאני ילד נוח? חחחח...." כן, גיליתי שיש לילד שלי מזג סוער מאוד. (טוב נו, אבא ואימא עם קוצים בתחת. אי אפשר לצפות לילד נוח, נכון?), שלא אוהב לישון, שצריך הרבה הרבה מגע, שירים, סיפורים וסבלנות. קשה? לא קל. רע? לאו דווקא. גיליתי בעצמי עודפי סבלנות שמעולם לא היו לי (הם נצברו עם השנים, כנראה), אני אוהבת את המזג הסוער שלו, את הצווחות רמות הווליום במקומות סגורים ("בכי עם אופי", כמו שאימא שלי אומרת), החיוכים הרחבים והמבט הסקרן והמבין. ילד שהוא אתגר. ילד שכיף לגדל. מה קשה? לישון יותר משלוש שעות רצוף. להתקלח יותר משלוש דקות רצוף (מרפי דואג לזה שבדיוק כשאני עוטה שמפו על ראשי, הנסיך מתעורר בבכי). לשמור על שפיות בשעה 21:00, כשהעייפות גוברת. טיפים: לזרום!!! אצלי זה הדבר הכי חשוב. הזמן שלי הוא הזמן שלו. כשהוא ישן, אני עושה דברים לעצמי. לא לתכנן קדימה ("אני אנוח בשעה 14:00") כי אז הוא לא יישן דווקא אז. לצאת מהבית - והרבה יום אחרי שחזרנו מבית החולים כבר תפרתי קילומטרז' בחוץ. בגינה הציבורית או בקניון. לפגוש חברות לכוס קפה. אין כמו אוויר צח ושמש להחזיר קצת שפיות לעולמה של אם טריה. ובעיקר - לשמור על אופטימיות כי גם אם קשה, התקופה הזו עוברת. מי שקראה עד כאן חושבת שבטח יש לי הרבה עזרה. אז זהו, שלא. בעלי עובד עד שעה מאוחרת וגם לומד, חמות אין לי ואימא שלי עסוקה עם עוד נכדים ועבודה ולא תמיד יש לה זמן אליי. מה שכן, תמיכה נפשית (אחותי וחברות) יש בשפע. אני מאחלת לכולן חופשת לידה כמו שיש לי!
ועדיין עוברת. אדר בן כמעט חודשיים ואלה מהחודשים היפים בחיי. הלידה הייתה נורא קשה, אבל מהר מאוד עברתי להתעסק בדבר החיובי שיצא ממנה, הנסיך שלי. האמת שפשוט התכוננתי לגרוע מכל, בעיקר ל"אבדן" ה"חיים" הקודמים שלי. ולא כך הוא. בשלושת השבועות הראשונים אדר היה כל-כך נוח, ישן הרבה וינק יפה מאוד. סערת ההורמונים לא הייתה נוראית והאדרנלין זרם. אהבתי את הגוף שלי ומאוד התפעלתי מהיכולת שלו לחזור למצב הקודם (אל תסקלו אותי, אני מהמגעילות שיוצאות עם הג'ינס מידה 36 מבית החולים), בקיצור - הייתי בשמיים. בגיל שלושה שבועות בערך ראיתי חיוך ממזרי מתפשט על פניו של הנסיך שלי, כאומר: "חשבת שאני ילד נוח? חחחח...." כן, גיליתי שיש לילד שלי מזג סוער מאוד. (טוב נו, אבא ואימא עם קוצים בתחת. אי אפשר לצפות לילד נוח, נכון?), שלא אוהב לישון, שצריך הרבה הרבה מגע, שירים, סיפורים וסבלנות. קשה? לא קל. רע? לאו דווקא. גיליתי בעצמי עודפי סבלנות שמעולם לא היו לי (הם נצברו עם השנים, כנראה), אני אוהבת את המזג הסוער שלו, את הצווחות רמות הווליום במקומות סגורים ("בכי עם אופי", כמו שאימא שלי אומרת), החיוכים הרחבים והמבט הסקרן והמבין. ילד שהוא אתגר. ילד שכיף לגדל. מה קשה? לישון יותר משלוש שעות רצוף. להתקלח יותר משלוש דקות רצוף (מרפי דואג לזה שבדיוק כשאני עוטה שמפו על ראשי, הנסיך מתעורר בבכי). לשמור על שפיות בשעה 21:00, כשהעייפות גוברת. טיפים: לזרום!!! אצלי זה הדבר הכי חשוב. הזמן שלי הוא הזמן שלו. כשהוא ישן, אני עושה דברים לעצמי. לא לתכנן קדימה ("אני אנוח בשעה 14:00") כי אז הוא לא יישן דווקא אז. לצאת מהבית - והרבה יום אחרי שחזרנו מבית החולים כבר תפרתי קילומטרז' בחוץ. בגינה הציבורית או בקניון. לפגוש חברות לכוס קפה. אין כמו אוויר צח ושמש להחזיר קצת שפיות לעולמה של אם טריה. ובעיקר - לשמור על אופטימיות כי גם אם קשה, התקופה הזו עוברת. מי שקראה עד כאן חושבת שבטח יש לי הרבה עזרה. אז זהו, שלא. בעלי עובד עד שעה מאוחרת וגם לומד, חמות אין לי ואימא שלי עסוקה עם עוד נכדים ועבודה ולא תמיד יש לה זמן אליי. מה שכן, תמיכה נפשית (אחותי וחברות) יש בשפע. אני מאחלת לכולן חופשת לידה כמו שיש לי!
