זריחה ../images/Emo42.gif
תמיד אהבתי להסתכל על הזריחה, להסתכל מזרחה, מין נס קטן שכזה, יום שהופך ללילה תוך מספר דקות, משהו בטוח שכזה, אתה יודע שמחר בבוקר השמש תזרח במזרח, זה משהו ברור. פעם חשבו שכדור הארץ שטוח, עד שבא אריסטו והוכיח אחרת. ביום שלישי האחד עשרה לדצמבר ישבתי במרפסת, פונה לכיוון מזרח, למה היית ער בשעה 6:00 לפנות בוקר? לעולם לא אבין, אבל חשבתי שיהיה נחמד להכין כוס של שוקו חם ומהביל, לקחת פרוסה של לחם עם דבש ולשבת ולראות את השמש זורחת. היה קר, תמיד בבוקר קר, בשעה 6:30 השמש הייתה כבר לגמרי בשמיים, נכנסתי לבית והתארגנתי ללכת לעבודה, עבודה שגרתית לבחור שיגרתי, אני רואה חשבון, העבודה הכי משעממת שקיימת, אבל אבא שלי היה רואה חשבון וגם אבא שלו לפניו, שזה אפילו יותר בנאלי ויותר שגרתי, אם כבר עבודה שעוברת בתורשה אז שיהיה כבר כבאי, אסטרונאוט או שוטר, מקצוע מגניב שילדים קטנים רוצים לעבוד בו, אף פעם לא שמעתי ילד קטן אומר "אני רוצה להיות רואה חשבון כשאני אהיה גדול", כי אף אחד לא באמת רוצה להיות רואה חשבון, אפילו הרואי חשבון לא רוצים להיות רואי חשבון, אבל זה משלם את החשבונות, אז כמו שהתחלתי להגיד לפני שהפרעתם לי בגסות, הגעתי לעבודה בשעה 9:00, במשרד "כהן את סמית' בע"מ", זה היה יום שיגרתי במשרד, הפסקת צהריים בשעה 14:00 בדיוק, חזרה לעבודה בשעה 16:00 בדיוק, הלכתי הביתה בדיוק בשעה 18:00,הגעתי הביתה ב19:00, אכלתי ארוחת ערב "מוכנה ברגע", שלקח לה בסביבות ה10 דקות, להיות מוכנה והלכתי לישון. התעוררתי בשעה 4:57, מכוסה בזיעה קרה, היה לי חלום בלהות, אני לא בטוח בדיוק מה היה בו, אני רק זוכר שהיה שם הנשיא והוא הכריז על יום אבל לאומי. כל המשך הלילה ניסיתי להיזכר מה קרה בחלום, למה נקבע יום אבל לאומי ומתי, יצאתי מהמיטה בשעה 6:08 השמש עוד לא זרחה, החלטתי לעשות את מה שעשיתי בבוקר יום האתמול, הכנתי לעצמי שוקו ופרוסת לחם עם דבש ויצאתי למרפסת, פונה מזרחה, חיכיתי שהשמש תעלה, אבל שום דבר, ב6:17 כבר התחיל להתבהר אבל השמש לא נראתה בשום מקום, לפחות לא איפה שאני הסתכלתי. נכנסתי הביתה והדלקתי את הטלוויזיה, היה מבזק חדשות מיוחד, הראו אנשים בוכים, כאילו היה איזשהו אסון, כאילו נהרגו הרבה אנשים, ואז מגיש החדשות דיבר "כמו שנאמר מקודם, השמש זרחה היום במערב", רצתי לצידו השני של הבית והשמש באמת הייתה שם, הסתכלתי בשעון, כבר היה 7:54 "אם אני לא אמהר", חשבתי "אני אאחר לעבודה". בדרך לעבודה היה פקק תנועה, בחדשות אמרו שהייתה תאונת דרכים ושהתנועה פקוקה לכל הכיוונים, החלפתי תחנה, פרופסור כלשהו לאסטרונומיה דיבר, הוא אמר שהם לא מצליחים למצוא שום הסבר הגיוני לכך שהשמש זרחה במערב, שלא היה ניתן לחזות את זה בשום דרך שהיא ושהם לא יודעים אם מחר השמש תזרח במזרח או שהיא תזרח במערב או אפילו בצפון, החלפתי תחנה, בתחנה ההיא הייתה תוכנית דת, הכומר\ שדר אמר שיום הדין הגיע, שה' יעניש את החוטאים ויחמול לצדיקים, שמחר תתחיל מלחמת גוג ומגוג ושכולנו, איש ואישה, יהודי, נוצרי ומוסלמי צריכים ללכת כל אחד ואחת לכנסייה, בית כנסות או המסגד שלו ולהתפלל לאלוהיו. הרחובות היו מלאים באנשים, נראה כאילו בגלל שהשמש זרחה במערב כולם החליטו שכדאי לצאת לרחובות, רובם נסעו שלטים כמו 'יום הדין הגיע' ו-'קנו כאן ספרי תפילה, היחידים שיצילו אתכם מהשטן', היו לפחות שלושה אנשים שונים עם השלט האחרון, כל אחד הבטיח שרק הספר שלו יציל מהשטן, "זוז כבר, אידיוט" וקול צופר נשמע מאחורי, בזמן שהקשבתי לרדיו ועצרתי להסתכל על האנשים שמסביבי הפקק התחיל להשתחרר והתנועה החלה לזוז. בשעה 10:02 הגעתי למשרד, רק כדי לגלות שהוא ריק מאדם, כל הדלת היה שלט: 'כולנו נמות! לכו להיות עם המשפחה שלכם. בברכה, אברהם סמית' וצ'רלי כהן'. יצאתי לרחוב, בסרטים תמיד רואים ילדים שפתחו באופן לא-חוקי ברז כיבוי ומשתוללים סביבו, אבל זה היה דצמבר, והיה קר. אחרי שהסתובבתי ללא מעש במשך כמה שעות הגעתי לחנות סטארבקאס, גם עליה היה שלט על הדלת שאמר 'סגור עקב סוף העולם', חזרתי למכוניתי ונסעתי לכיוון הבית, המחשבה ללכת למסגד הקרוב ולהתפלל לאללה עברה במוחי, אבל החלטתי לוותר, מאז שהייתי ילד לא הלכתי למסגד ולא הייתי בטוח שאני זוכר מה לעשות. הגעתי הביתה והחלטתי שאם סוף העולם באמת מגיע אז כדאי שאני אכין לי משהו טוב לאכול, פתחתי את המקרר אבל כל מה שהיה שם זה רק דבש, חלב שיפוג תוקפו בעוד כשבוע, עגבנייה, שאריות של אוכל סיני שאכלתי יומיים לפני, אבל לא רציתי לזרוק כי חשבתי שאני אחמם אותם ואוכל אבל תמיד הייתי עייף מדי מכדי לחמם אותם. חשבתי על לאכול בחוץ אבל נזכרתי בחנות הסטארבאקס הסגורה וחשבתי שגם אם יש מסעדה פתוחה אז היא בטח מלאה אנשים. לקחתי עותק של מלחמה ושלום שקנו לי במתנה לפני כמה שנים, תמיד רציתי לקרוא אותו אבל אף פעם לא היה לי זמן. הגעתי לאמצע הספר והשעה הייתה כבר 21:43 השמש כבר שקעה במזרח, גיליתי להפתעתי שאני עייף, שכחתי שקריאה עושה את זה. הלכתי לישון. התעוררתי בשעה 6:00, השמש התחילה לזרוח במערב, חזרתי לישון והתעוררתי ב7:05 התארגנתי לעבודה ויצאתי. הגעתי ב9:00 בדיוק, יצאתי להפסקת צהריים ב14:00 אכלתי במסעדה סיני-תאילנדית שתמיד רציתי לנסות, חזרתי ב16:00, סיימתי לעבוד ב18:00 נסעתי הביתה, הכנסתי למיקרוגל ארוחה "מוכנה ברגע", אכלתי, קראתי עוד קצת מ'מלחמה ושלום' והלכתי לישון.
תמיד אהבתי להסתכל על הזריחה, להסתכל מזרחה, מין נס קטן שכזה, יום שהופך ללילה תוך מספר דקות, משהו בטוח שכזה, אתה יודע שמחר בבוקר השמש תזרח במזרח, זה משהו ברור. פעם חשבו שכדור הארץ שטוח, עד שבא אריסטו והוכיח אחרת. ביום שלישי האחד עשרה לדצמבר ישבתי במרפסת, פונה לכיוון מזרח, למה היית ער בשעה 6:00 לפנות בוקר? לעולם לא אבין, אבל חשבתי שיהיה נחמד להכין כוס של שוקו חם ומהביל, לקחת פרוסה של לחם עם דבש ולשבת ולראות את השמש זורחת. היה קר, תמיד בבוקר קר, בשעה 6:30 השמש הייתה כבר לגמרי בשמיים, נכנסתי לבית והתארגנתי ללכת לעבודה, עבודה שגרתית לבחור שיגרתי, אני רואה חשבון, העבודה הכי משעממת שקיימת, אבל אבא שלי היה רואה חשבון וגם אבא שלו לפניו, שזה אפילו יותר בנאלי ויותר שגרתי, אם כבר עבודה שעוברת בתורשה אז שיהיה כבר כבאי, אסטרונאוט או שוטר, מקצוע מגניב שילדים קטנים רוצים לעבוד בו, אף פעם לא שמעתי ילד קטן אומר "אני רוצה להיות רואה חשבון כשאני אהיה גדול", כי אף אחד לא באמת רוצה להיות רואה חשבון, אפילו הרואי חשבון לא רוצים להיות רואי חשבון, אבל זה משלם את החשבונות, אז כמו שהתחלתי להגיד לפני שהפרעתם לי בגסות, הגעתי לעבודה בשעה 9:00, במשרד "כהן את סמית' בע"מ", זה היה יום שיגרתי במשרד, הפסקת צהריים בשעה 14:00 בדיוק, חזרה לעבודה בשעה 16:00 בדיוק, הלכתי הביתה בדיוק בשעה 18:00,הגעתי הביתה ב19:00, אכלתי ארוחת ערב "מוכנה ברגע", שלקח לה בסביבות ה10 דקות, להיות מוכנה והלכתי לישון. התעוררתי בשעה 4:57, מכוסה בזיעה קרה, היה לי חלום בלהות, אני לא בטוח בדיוק מה היה בו, אני רק זוכר שהיה שם הנשיא והוא הכריז על יום אבל לאומי. כל המשך הלילה ניסיתי להיזכר מה קרה בחלום, למה נקבע יום אבל לאומי ומתי, יצאתי מהמיטה בשעה 6:08 השמש עוד לא זרחה, החלטתי לעשות את מה שעשיתי בבוקר יום האתמול, הכנתי לעצמי שוקו ופרוסת לחם עם דבש ויצאתי למרפסת, פונה מזרחה, חיכיתי שהשמש תעלה, אבל שום דבר, ב6:17 כבר התחיל להתבהר אבל השמש לא נראתה בשום מקום, לפחות לא איפה שאני הסתכלתי. נכנסתי הביתה והדלקתי את הטלוויזיה, היה מבזק חדשות מיוחד, הראו אנשים בוכים, כאילו היה איזשהו אסון, כאילו נהרגו הרבה אנשים, ואז מגיש החדשות דיבר "כמו שנאמר מקודם, השמש זרחה היום במערב", רצתי לצידו השני של הבית והשמש באמת הייתה שם, הסתכלתי בשעון, כבר היה 7:54 "אם אני לא אמהר", חשבתי "אני אאחר לעבודה". בדרך לעבודה היה פקק תנועה, בחדשות אמרו שהייתה תאונת דרכים ושהתנועה פקוקה לכל הכיוונים, החלפתי תחנה, פרופסור כלשהו לאסטרונומיה דיבר, הוא אמר שהם לא מצליחים למצוא שום הסבר הגיוני לכך שהשמש זרחה במערב, שלא היה ניתן לחזות את זה בשום דרך שהיא ושהם לא יודעים אם מחר השמש תזרח במזרח או שהיא תזרח במערב או אפילו בצפון, החלפתי תחנה, בתחנה ההיא הייתה תוכנית דת, הכומר\ שדר אמר שיום הדין הגיע, שה' יעניש את החוטאים ויחמול לצדיקים, שמחר תתחיל מלחמת גוג ומגוג ושכולנו, איש ואישה, יהודי, נוצרי ומוסלמי צריכים ללכת כל אחד ואחת לכנסייה, בית כנסות או המסגד שלו ולהתפלל לאלוהיו. הרחובות היו מלאים באנשים, נראה כאילו בגלל שהשמש זרחה במערב כולם החליטו שכדאי לצאת לרחובות, רובם נסעו שלטים כמו 'יום הדין הגיע' ו-'קנו כאן ספרי תפילה, היחידים שיצילו אתכם מהשטן', היו לפחות שלושה אנשים שונים עם השלט האחרון, כל אחד הבטיח שרק הספר שלו יציל מהשטן, "זוז כבר, אידיוט" וקול צופר נשמע מאחורי, בזמן שהקשבתי לרדיו ועצרתי להסתכל על האנשים שמסביבי הפקק התחיל להשתחרר והתנועה החלה לזוז. בשעה 10:02 הגעתי למשרד, רק כדי לגלות שהוא ריק מאדם, כל הדלת היה שלט: 'כולנו נמות! לכו להיות עם המשפחה שלכם. בברכה, אברהם סמית' וצ'רלי כהן'. יצאתי לרחוב, בסרטים תמיד רואים ילדים שפתחו באופן לא-חוקי ברז כיבוי ומשתוללים סביבו, אבל זה היה דצמבר, והיה קר. אחרי שהסתובבתי ללא מעש במשך כמה שעות הגעתי לחנות סטארבקאס, גם עליה היה שלט על הדלת שאמר 'סגור עקב סוף העולם', חזרתי למכוניתי ונסעתי לכיוון הבית, המחשבה ללכת למסגד הקרוב ולהתפלל לאללה עברה במוחי, אבל החלטתי לוותר, מאז שהייתי ילד לא הלכתי למסגד ולא הייתי בטוח שאני זוכר מה לעשות. הגעתי הביתה והחלטתי שאם סוף העולם באמת מגיע אז כדאי שאני אכין לי משהו טוב לאכול, פתחתי את המקרר אבל כל מה שהיה שם זה רק דבש, חלב שיפוג תוקפו בעוד כשבוע, עגבנייה, שאריות של אוכל סיני שאכלתי יומיים לפני, אבל לא רציתי לזרוק כי חשבתי שאני אחמם אותם ואוכל אבל תמיד הייתי עייף מדי מכדי לחמם אותם. חשבתי על לאכול בחוץ אבל נזכרתי בחנות הסטארבאקס הסגורה וחשבתי שגם אם יש מסעדה פתוחה אז היא בטח מלאה אנשים. לקחתי עותק של מלחמה ושלום שקנו לי במתנה לפני כמה שנים, תמיד רציתי לקרוא אותו אבל אף פעם לא היה לי זמן. הגעתי לאמצע הספר והשעה הייתה כבר 21:43 השמש כבר שקעה במזרח, גיליתי להפתעתי שאני עייף, שכחתי שקריאה עושה את זה. הלכתי לישון. התעוררתי בשעה 6:00, השמש התחילה לזרוח במערב, חזרתי לישון והתעוררתי ב7:05 התארגנתי לעבודה ויצאתי. הגעתי ב9:00 בדיוק, יצאתי להפסקת צהריים ב14:00 אכלתי במסעדה סיני-תאילנדית שתמיד רציתי לנסות, חזרתי ב16:00, סיימתי לעבוד ב18:00 נסעתי הביתה, הכנסתי למיקרוגל ארוחה "מוכנה ברגע", אכלתי, קראתי עוד קצת מ'מלחמה ושלום' והלכתי לישון.
