נורא קשה לי! (ארוך...)
קשה לי. זהו, עכשיו אני אומרת את זה בפה מלא. ממש ממש קשה לי! תמר תינוקת תובענית ביותר, היא בת חודש וחצי ונראה לי שמאז שנולדה היא ישנה לבד אולי שעתיים נטו. מה שאומר שהיא נמצאת בידיים שלי כל הזמן, אבל ממש כל הזמן, בין אם היא יונקת, או ישנה או ערה. זה לא רק שהיא לא נרדמת בעריסה/עגלה וכד', אלא שגם אם אחרי שנרדמה בידיים אני מניחה אותה במיטה, היא תוך 2-3 דקות מתעוררת בבכי גדול, ואז צריך שוב – להניק כדי שתרגע ולהרדים בידיים. כל שנייה שהיא שוכבת בעריסה או בעגלה, או בסל-קל, או בכל מקום שאינו צמוד לגוף שלי – היא פשוט בוכה וצורחת! אז יוצא שאני פשוט מחזיקה אותה כל הזמן עלי, ביום ובלילה... אני נעזרת במנשא תינוכיס (אתמול למשל היא היתה בתוכו כמעט 5 שעות), אבל זה גורם לי לכאבי גב וכתפיים נוראיים. הידיים שלי במצב נוראי, מתחילות לי דלקות בגידים של שורש כף היד, באגודלים ובכתפיים. אני ממש מתפרקת! והכי קשה זה שאני לא מרגישה בנאדם, אלא רק מכונה לסיפוק צרכיה של תמר. הצרכים שלי פשוט לא יכולים להתמלא, כי זה בא על חשבונה. אז אני אוכלת איתה בידיים, ישנה כשהיא צמודה לציצי שלי, והולכת לשירותים מלווה בצרחות שלה (ולא נעים לי להגיד, אבל התחלתי לפתח עצירות מהלחץ שזה גורם לי...). למקלחת אני נכנסת רק כשבעלי מגיע הביתה ב-10 בערב, וגם זה בזריזות למקרה שהיא תתעורר. אני כבר לא מדברת על הילדים הגדולים יותר, שאני ממש לא מתפקדת איתם, כי תמר עלי כל הזמן, והטיפול בבית זה כבר סיפור (כאוב) אחר לגמרי. כל היום אני מחכה בכליון עיניים שבעלי יחזור מהעבודה ויקח אותה קצת ממני, כדי לאוורר קצת את הגוף שלי. אני לא מדברת על איוורור לנפש, כי זה פשוט אפשרות שלא קיימת. היא יונקת לעיתים מאד קרובות אז אני לא יכולה לצאת מהבית בלעדיה. בשבילי ללכת לחדר אחר, אפילו לשבת לקפל כביסה כשהיא בידיים שלו – זה כבר התאווררות. הוא מגיע בשעות מאד מאוחרות כי הוא עובד עכשיו נורא קשה (הוא הקים חברת start-up לפני כחודש), וכך יוצא שיש לי משהו כמו חצי-שעה ביום לעצמי, וגם זה לא ממש. היום נשברתי: הוא חזר מהעבודה מוקדם (ב-8 בערב) ואמר שהוא רוצה לנסוע להיפגש עם אחיו בת"א יותר מאוחר. אני פשוט התפוצצתי: איך הוא מעז לגזול ממני את הערב? אני כל כך צריכה את הזמן הזה, והוא לוקח לי אותו. ממש דרשתי שיבטל. הוא אמר לי משהו שפגע בי נורא: "את לא יכולה להחזיק אותי כמו בכלא". מעולם, בכל 15 השנים שלנו יחד, לא התנגדתי שיצא בערב עם חברים שלו בלעדי. זה בסדר גמור בעיני ובד"כ לא מפריע לי. אבל עכשיו, כשכל-כך קשה לי, ואני כל-כך צריכה אותו, אני מרגישה שזה בא על חשבוני. אני יודעת שגם הוא בתקופה לחוצה וקשה, וגם הוא צריך להתאוורר מהמעגל של בית-עבודה-תינוקת-עבודה. אבל בעיני הצורך שלי לאוורר את גופי גדול יותר כרגע. נפגעתי נורא מזה שהוא לא מבין את זה בעצמו, והאמירה שלו על כך שהוא "בכלא" ממש מדכאת אותי. בכיתי כמו שלא בכיתי מאז הלידה, ממש התפרקתי. ופתאום נבהלתי מהמחשבה שאני די בדאון, ואני פוחדת שאם המצב ימשך ככה אני פשוט אתמוטט. ומה יהיה אז?
קשה לי. זהו, עכשיו אני אומרת את זה בפה מלא. ממש ממש קשה לי! תמר תינוקת תובענית ביותר, היא בת חודש וחצי ונראה לי שמאז שנולדה היא ישנה לבד אולי שעתיים נטו. מה שאומר שהיא נמצאת בידיים שלי כל הזמן, אבל ממש כל הזמן, בין אם היא יונקת, או ישנה או ערה. זה לא רק שהיא לא נרדמת בעריסה/עגלה וכד', אלא שגם אם אחרי שנרדמה בידיים אני מניחה אותה במיטה, היא תוך 2-3 דקות מתעוררת בבכי גדול, ואז צריך שוב – להניק כדי שתרגע ולהרדים בידיים. כל שנייה שהיא שוכבת בעריסה או בעגלה, או בסל-קל, או בכל מקום שאינו צמוד לגוף שלי – היא פשוט בוכה וצורחת! אז יוצא שאני פשוט מחזיקה אותה כל הזמן עלי, ביום ובלילה... אני נעזרת במנשא תינוכיס (אתמול למשל היא היתה בתוכו כמעט 5 שעות), אבל זה גורם לי לכאבי גב וכתפיים נוראיים. הידיים שלי במצב נוראי, מתחילות לי דלקות בגידים של שורש כף היד, באגודלים ובכתפיים. אני ממש מתפרקת! והכי קשה זה שאני לא מרגישה בנאדם, אלא רק מכונה לסיפוק צרכיה של תמר. הצרכים שלי פשוט לא יכולים להתמלא, כי זה בא על חשבונה. אז אני אוכלת איתה בידיים, ישנה כשהיא צמודה לציצי שלי, והולכת לשירותים מלווה בצרחות שלה (ולא נעים לי להגיד, אבל התחלתי לפתח עצירות מהלחץ שזה גורם לי...). למקלחת אני נכנסת רק כשבעלי מגיע הביתה ב-10 בערב, וגם זה בזריזות למקרה שהיא תתעורר. אני כבר לא מדברת על הילדים הגדולים יותר, שאני ממש לא מתפקדת איתם, כי תמר עלי כל הזמן, והטיפול בבית זה כבר סיפור (כאוב) אחר לגמרי. כל היום אני מחכה בכליון עיניים שבעלי יחזור מהעבודה ויקח אותה קצת ממני, כדי לאוורר קצת את הגוף שלי. אני לא מדברת על איוורור לנפש, כי זה פשוט אפשרות שלא קיימת. היא יונקת לעיתים מאד קרובות אז אני לא יכולה לצאת מהבית בלעדיה. בשבילי ללכת לחדר אחר, אפילו לשבת לקפל כביסה כשהיא בידיים שלו – זה כבר התאווררות. הוא מגיע בשעות מאד מאוחרות כי הוא עובד עכשיו נורא קשה (הוא הקים חברת start-up לפני כחודש), וכך יוצא שיש לי משהו כמו חצי-שעה ביום לעצמי, וגם זה לא ממש. היום נשברתי: הוא חזר מהעבודה מוקדם (ב-8 בערב) ואמר שהוא רוצה לנסוע להיפגש עם אחיו בת"א יותר מאוחר. אני פשוט התפוצצתי: איך הוא מעז לגזול ממני את הערב? אני כל כך צריכה את הזמן הזה, והוא לוקח לי אותו. ממש דרשתי שיבטל. הוא אמר לי משהו שפגע בי נורא: "את לא יכולה להחזיק אותי כמו בכלא". מעולם, בכל 15 השנים שלנו יחד, לא התנגדתי שיצא בערב עם חברים שלו בלעדי. זה בסדר גמור בעיני ובד"כ לא מפריע לי. אבל עכשיו, כשכל-כך קשה לי, ואני כל-כך צריכה אותו, אני מרגישה שזה בא על חשבוני. אני יודעת שגם הוא בתקופה לחוצה וקשה, וגם הוא צריך להתאוורר מהמעגל של בית-עבודה-תינוקת-עבודה. אבל בעיני הצורך שלי לאוורר את גופי גדול יותר כרגע. נפגעתי נורא מזה שהוא לא מבין את זה בעצמו, והאמירה שלו על כך שהוא "בכלא" ממש מדכאת אותי. בכיתי כמו שלא בכיתי מאז הלידה, ממש התפרקתי. ופתאום נבהלתי מהמחשבה שאני די בדאון, ואני פוחדת שאם המצב ימשך ככה אני פשוט אתמוטט. ומה יהיה אז?
